תקשיב, יש סיכוי שגלגלצ עשו לנו את הטובה של החיים

kz02
תצלומים: אילן ספירא

1 בשנת 1620 היה החלק הצפוני של אמריקה שטח לא ממופה, עולם חדש של שטחי פרא ואנשי פרא. לחצות לשם את האוקיינוס מאנגליה היה, בלי הגזמה, הימור על החיים שלך. בטח, יכולת להפוך לבעל אדמות מפוצץ בכסף, אבל רוב הסיכויים היו שתמות תוך שנה בלי אגורה, מזון או ספינה לחזור בה לאירופה. באנגליה הייתה אז קבוצה דתית קטנה שהמשתייכים אליה קראו לעצמם פוריטנים, והאנגלים רצו לזרוק אותם לים כי הדת שלהם הייתה קצת שונה מהמיינסטרים האנגלי. ההיסטוריה זוכרת אותם כי במקום להוריד את הראש הם החליטו לעלות על ספינה ולשוט אל הלא נודע שמעבר לים. בטווח הקצר רובם מתו מרעב או ברחו לאירופה. בטווח הארוך הפכו העניים חדורי האמונה שנשארו לאבות המייסדים של האימפריה המודרנית החזקה ביותר בעולם: ארצות הברית של אמריקה.
בשנת 2011 החליטה גלגלצ להוריד את תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית "הקצה" מלוח השידורים שלה, אחרי 13 שנה באוויר. צמד העורכים והמגישים של התוכנית, נדב רביד וקוואמי (איל פרידמן), עמד בפני התלבטות. זה היה רגע אמיתי של להיות או לחדול לא רק עבורם, אלא גם עבור אלפי האנשים שנאספו במשך השנים סביב התוכנית הזאת וניזונו ממנה תרבותית. קוואמי ורביד יכלו ללכת לאיזו תחנת רדיו שרק תרצה אותם, או להיפרד לתמיד ממה שהפך למפעל חייהם וללכת הביתה. אבל הם החליטו להיות הפוריטנים של הרדיו הישראלי והפכו את "הקצה" ל"רדיו הקצה", תחנה אינטרנטית שמשדרת מוזיקה אלטרנטיבית חדשה מדי יום ובלי להתחשב בתכתיבים של אף אחד. אחרי שנה של שידורים הגיע הזמן לברר אם הם עומדים למות או להקים אימפריה.

2ביום ראשון אחר הצהריים אני עולה במדרגות של מכללת BPM למוזיקה, חולף על פני דלתות פתוחות של אולפנים שסטודנטים מנגנים בהם דאבסטפ. בקומה השלישית, מחוץ לחדר האחרון במסדרון, דולק שלט אדום: On Air. אני מחכה שהוא יכבה ונכנס לאולפן. הכל עץ, שטיח מקיר לקיר, ציוד סאונד מאובטח באזיקונים. מאחורי המיקרופון מחייך קוואמי (אה, ובואו נגמור עם זה כבר עכשיו: אני מכיר חלק מאנשי "הקצה" ואפילו מחשיב כמה מהם כחברים. אני מקווה שגם הם חושבים ככה, אחרת זה ממש מביך). בשעה חמש וחצי הוא כבר עמוק בתוך השעה השלישית של התוכנית השבועית שלו ברדיו הקצה.
"אני מרגיש שיש לנו דבר מדהים בידיים", הוא אומר לי ולא נראה מודאג לשנייה. "הקמנו את עצמנו מחדש כמו עוף החול מהלהבה. זה הרבה יותר חזק מהקיום שלנו בגלגלצ, כי שם אתה מונח בסקאלה ואתה אף פעם לא יודע כמה מהאנשים שמאזינים לך באמת רוצים לשמוע אותך. יש לך 20 אלף מאזינים, אבל אולי רק לשניים אכפת, וכל השאר שנאו אותך כי הם פתחו רדיו והשמעת להם את הדבר האזוטרי הזה. פה אתה יודע שכל מי שנמצא, נמצא כי זה משנה לו. כי זה עושה לו משהו. זה דבר די מדהים".
קשה לי לקנות את האופוריה. האיש אמנם מוביל תחנת רדיו אדירה, התחנה האהובה עלי, אבל הוא עובד פה כבר שנה וחצי, משקיע ימים ולילות והמון כסף, מנהל כ־30 איש שמנדבים את הזמן והכישרון שלהם — כל זה בלי לראות מהתחנה הזאת שקל אחד ובלי מודל שמבטיח לו הכנסה בעוד שנה. אישית, הייתי נבהל. אם קוואמי נבהל, הוא עדיין לא מראה את זה. תשומת הלב שלו כבר לא אצלי. הוא מסתובב למכשירים ופותח מיקרופון כדי להציג עוד שיר ממש חדש שאני לא מכיר.

3כמה חודשים לפני ביטול התוכנית בגלגלצ התחיל קוואמי להרגיש שמגרד לו באצבע של הקומפקט. במהלך השבוע הוא מקשיב לכל כך הרבה מוזיקה חדשה, ששעתיים באוויר זה פשוט לא מספיק. אז הוא התחיל לפנטז על מיקרופון בבית ואתר אישי צנוע שייתנו לו עוד איזה שעתיים בשבוע. מי שירצה לשמוע, ישמע. הוא דיבר על זה עם שותפו לתוכנית נדב רביד, ושניהם הסכימו שזה באמת אחלה רעיון להגיע אליו יום אחד, מתישהו. ואז הגיעה ההזמנה של דלית עופר, מנהלת גלגלצ, לשיחה אצלה במשרד.
"היה ברור מההבעה של דלית שהכי לא נעים לה", אומר קוואמי, אבל השורה התחתונה הייתה ברורה: לוח השידורים משתנה והם בחוץ. "יצאנו מהפגישה לכמה דקות של עיכול, חצי הלם. אולי חמש דקות אחר כך הסתכלתי על נדב ואמרתי לו: 'אז, אה, זוכר את הרעיון הזה שהיה לי?'. הוא אמר כן, ועשיתי לו כן עם הראש, הוא עשה לי כן עם הראש, והתיישבנו אצלו בבית והתחלנו לגלגל את זה".
רביד וקוואמי אספו שדרנים נוספים, כל אחד מומחה בתחומו, ומהר מאוד הבינו שהם בעצם ממציאים את התוכנית כמשהו חדש לגמרי. משהו ש"הספקטרום שלו הרבה יותר רחב, שאנחנו נוכל לשדר בו כל מה שאנחנו רוצים. נדב הסתכל עלי ואמר לי: 'תקשיב, יש סיכוי שגלגלצ עשו לנו את הטובה של החיים'".

4בסוף דצמבר 2011 שודרה התוכנית האחרונה של "הקצה" בגלגלצ. רביד וקוואמי כבר היו עמוק בתוך תוכניות ההקמה הסודיות של התחנה החדשה. אני זוכר את הערב הזה: ישבתי מול המחשב, שמעתי את התוכנית, וכל כך התרגשתי שהייתי חייב לדבר על זה עם מישהו. הלכתי להגיב בבלוג של התוכנית ומצאתי שם כבר מאות תגובות. "כששידרנו את התוכנית האחרונה, הפייסבוק הוצף ברמה של יום אבל. זה היה מטורף", אומר קוואמי.
"זה הגיע לעמוד הראשון של 'הארץ'", מוסיף רביד, "לא האמנו שזה יגיע לזה. חשבנו שתהיה התייחסות אצל החשודים המיידיים, אבל זה היה סימן שהנה, לשם זה הולך. הקהילה שם, הכוח שם. זה היה מין סימן דרך טוב בשבילנו".
התוכנית המקורית הייתה לבנות שבעה אולפנים ביתיים אצל שבעה שדרנים, ולתת לכל אחד מהם יום בשבוע. אבל גם עם העלויות הצונחות של ציוד אולפן ביתי, זה היה פשוט יקר מדי. מהר מאוד הוחלט לבנות תחנת רדיו אחת, אמיתית: אולפן, שדרנים, מפיקים, שטיח מקיר לקיר, הכל.
"זה כנראה הפרויקט שעשיתי הכי ברצינות לאורך הכי הרבה זמן אי־פעם", אומר עמר סנש, איש הסאונד שמנהל את האולפן טכנית וזה שדאג לחבר את "הקצה" עם מכללת BPM, שמעולם לא בנתה קודם אולפן רדיו. "זה גם הסיכון הכי גדול שלקחתי מבחינה מקצועית וכלכלית. הקצה וכל תקופת ההקמה שלו הכניסו אותי לחובות שהגיעו ל־40 אלף שקל. זה סיכון לאנשים כמוני, שמתמכרים למשהו שהם אוהבים".
אם האיש הטכני של התחנה הגיע לחוב כזה רק כי לא עבד בינתיים בדברים אחרים, ברור כמה דחוף לאנשים שהוציאו מכיסם שייכנס קצת כסף לתחנה הזאת. הם לא מוכנים "לאנוס את השידורים", כדברי רביד, אבל הם יצטרכו להמציא את הדרך לעשות את זה, כי ברדיו הישראלי של היום (ר' מסגרת) זה לא ממש עובד ככה. זה או־או: איכות אמנותית או פרנסה, אידיאלים או חשבון חשמל. אנשי רדיו הקצה הם היחידים שעדיין לא מתפשרים ורוצים לעשות את מה שהרג אלף תחנות: להחזיק רדיו רווחי בלי למכור את העקרונות שלך.

5"אני חי בדוחק", אומר קוואמי אחרי שהתוכנית שלו מסתיימת והוא רץ לשירותים, כי כשאין הפסקה לפרסומות אין גם מתי להשתין. "זה מכביד עלי כלכלית ואני לא מתבכיין על זה, כי זאת הבחירה שלי. בחרתי לחיות בצמצום ובצניעות כדי שהתחנה הזאת תוכל לפעול. יש עבודות שסירבתי להן כי ידעתי שהן יגבו ממני זמן שאני חייב לתת לניהול השוטף של התחנה. אני מתפרנס מקריינויות וכאלה, דברים ממש קטנים, אבל למעשה אין לי המון זמן לעבוד במשהו שהוא לא הקצה. גם כשעבדתי בגלגלצ זה כיסה לי פחות או יותר את המוניות הלוך וחזור. אני מקווה מאוד שבאיזשהו שלב התחנה תהפוך לעסק שמממן את עצמו ומכניס כסף".
אני שואל מה המודל העסקי שהם מכוונים אליו. "אנחנו מחפשים אותו", הוא עונה ונראה לרגע אחד כאילו הוא כן מודאג. והוא מודאג כי בשביל להתפרנס בלי להתפשר, הקצה תצטרך לקלוע לתוך חרך צר במיוחד בספקטרום אפשרויות ההכנסה של תחנות רדיו. חרך שלא בטוח שקיים בכלל בישראל.

kz01

6"הדרך השגורה לפרסם ברדיו הישראלי היא לדחוף לך לתוך הפרצוף מסר שלא קשור לשפה של השידור ושל האתר", אומר קוואמי. "אנחנו מתכננים לעשות את זה אחרת, בצורה שלא תפגום בשידור. זה שכמעט לא עושים את זה בארץ לא אומר שזה בלתי אפשרי. אני שומע רדיו מחו"ל, וחלק מהתוכניות מצליחות להכניס פרסום בצורה שלא גורמת לך להרגיש כאילו מישהו נכנס לך לעור התוף עם מגזמה". אני אומר להם שאם לוקחים את כל המפרסמים הפוטנציאליים בארץ, מנכים מהם את אלה שהעסקים שלהם לא מתאימים לתחנה ואת אלה שלא יבינו את האופי שלה, לא בטוח שנשארים עם מספיק מפרסמים כדי לפרנס תחנה עם 30 עובדים.
רביד מציע למכור לגופים אחרים פיתוחים טכנולוגיים שרדיו הקצה מפתח עכשיו בשביל עצמו, ומעלה גם את האפשרות של חשיפת חלק מתוכני האתר רק למאזינים משלמים, כמו שעשה עכשיו עיתון "הארץ". לא מעט תחנות רדיו עצמאיות בארצות הברית מסתמכות על מאזינים שמשלמים דמי מנוי או תורמים תרומות קבועות כדי להחזיק את התחנה האהובה עליהם באוויר, אבל יש להן הרבה יותר מאזינים להסתמך עליהם, והם גם מחונכים אחרת: אלה אמריקאים שרגילים לשלם על תוכן. הם מחזיקים את אייטיונז ואת תעשיית המוזיקה בחיים בזמן שאנחנו מורידים שירים.
"בסופו של דבר זה מסכנות", אומר רביד על תרומות תקופתיות מהמאזינים. חורחה, שעוד נגיע אליו בהמשך, טוען שלא להסתמך עליהם זאת דווקא טעות: "המאזינים הם הלקוחות שלך. חופש אמיתי מגיע כשרק הם מממנים אותך באופן מושלם".

7בהתחשב בכך שהוא שדרן של מוזיקה עדכנית ברדיו אינטרנט ב־2013, מפתיע לגלות שקוואמי עדיין חי בשנות ה־90. באולפן הוא מקריא מערימת דפים מודפסים שהכין בבית ומיספר בטוש, ואת המוזיקה הוא מנגן מדיסקים שצרב עם רשימות שירים בכתב יד. "זה עניין פיזי בשבילי", הוא מגן על ההתעקשות להשתמש בדיסקים. כשגלגלצ עברו לשדר הכל ממחשבים הוא התחנן שישאירו את הקומפקטים באולפן רק כדי שיוכל לשדר מהם את "הקצה" פעם בשבוע. הם הסכימו רק בשבילו.
באמת קשה לסרב לקוואמי. הוא צנוע ונעים באופן כל כך אמיתי, שאתה לא חושב לרגע שאולי הוא עובד עליך. האנשים שעובדים איתו מספרים שלא אכפת להם להשקיע המון שעות אם הוא מבקש, והחביבות הזאת היא הסיבה הראשונה לכך. הסיבה השנייה היא הידיעה שעל כל שעה שהם משקיעים בתחנה, הוא משקיע עשר.
"קוואמי הוא אדם יותר טוטאלי ממני", אומר רביד. "לי יש פארט טיים ג'וב, יש לי צורך להתפרנס ויש לי ילד ומשכנתה, אז אני משקיע בזה כמות שעות אחרת מטבע הדברים. אבל זה גם עניין של אופי". והאופי הקוואמיסטי הזה הוא אחד המרכיבים המרכזיים בכך שהתחנה מצליחה לשרוד ולגייס עוד ועוד עובדים ומאזינים. קוואמי, בצניעות שהייתה מכעיסה אם הייתה מזויפת, מסרב להכיר בזה — לדבריו הוא אף פעם לא מבין למה מישהו אחר מתחבר למה שהוא עושה — אבל מאשר ש"קרה דבר מדהים עם האנשים שעובדים פה, צוות המפיקים והסאונד ואנחנו השדרנים. יש תחושה של יחידת גרילה שנורא רוצה לממש את הדבר הזה ועובדת נורא קשה. נהייתה פה איזה מין משפוּחה קטנה. אני מרגיש שהצד האימהי שלי יוצא".

8בחודש מרץ השיקה רדיו הקצה קמפיין מימון המונים עם יעד חריג: 90 אלף שקל. נכון לרגע כתיבת שורות אלה נתרמו 67 אלף, ונותרו 28 יום. מתוך התמורות השונות שהוצעו לתורמים, ארבעה אנשים כבר שילמו 950 שקל תמורת תוכנית שתוקדש רק להם. רוב הסיכויים הם שהקופה תתמלא. בסרטון שקורא למאזינים לתרום מתבדח קוואמי שהשיער שלו, שהיה שחור כשהתחנה העצמאית הוקמה, כבר כמעט אפור לגמרי. הסיבה היא שגם 90 אלף השקלים האלה לא ייכנסו לו לחשבון הבנק. הם לא ילכו לשדרנים שמשדרים בחינם כבר שנה, או למפיקים ולאנשי הסאונד שעובדים בכל יום כדי שהתחנה הזאת תשדר. הכסף הזה יוקדש לשדרוג עתידי של האתר, וכולם ימשיכו לעבוד בשמחה. יחידה גרילה אחת וחדורת אמונה במטרה המשותפת.

9לאיש שאמור להביא את הקצה לשלב הבא קוראים חורחה כהן. הקרדיט המלא שלו, שתלוי על לוח מודעות באולפן כדי שהשדרנים ידעו לומר אותו נכון, הוא "האפיפיור פרופסור לורד מאריו פרנציסקוס הראשון בורגוליו חורחה כהן". חורחה פחות או יותר עזב את העבודה שלו בהייטק בשביל לשדרג את הקצה, אבל "זה לא נכון שהתפטרתי בשביל זה", הוא מתקן. "הקצה פשוט עזרה לי להבין שאני רוצה לעשות דברים שכיף לי לעשות במקום להישאר בעבודה שהייתה לי".
כרגע, חלק גדול מהעתיד של הקצה תלוי בחורחה. כדי שיהיה להם מוצר מדהים למכור למפרסמים — או למאזינים, אם יחליטו — הם צריכים לעשות אותו מדהים, וזה יושב על כתפיו. "עם הקמת האתר המלא והאפליקציות והתגברות על כל המכשולים האינטרנטיים", אומר סנש, "הקצה תהפוך לגוף תקשורת משמעותי במפת התקשורת של ישראל. ההבדל היחיד בינה לבין כל תחנה אחרת יהיה שהיא משדרת מוזיקה אלטרנטיבית".
לי זה נשמע כמו חלום. חלום שהייתי מת שיתגשם, לכן שמתי כסף בקמפיין הגיוס שלהם, אבל עדיין חלום.

10כל חובב מוזיקה רציני הופך לכזה בעקבות שדרן רדיו, שהגיש לו בדיוק בגיל הנכון את המוזיקה ששלחה אותו למסע נצחי של אהבה וחיפוש. יואב קוטנר, דורי בן זאב, מיכל ניב, דידי הררי, אורי לוטן, שרון מולדאבי, בועז כהן, שמעון פרנס. לכל אחד ישנו הגיבור שלו, והגיבורים שלי היו בקצה. בגיל 17 שכבתי בלילה על ספת הנוער עם האוזניות, סובבתי את החוגה בטייפ ונפלתי פתאום על נדב רביד משדר משהו שבחיים לא ידעתי שאפשר לשמוע ברדיו. נפתח לי איזה חרך לעולם שלא ידעתי שקיים, עולם של מוזיקה מאתגרת, שונה, חדשה. מאז אני איתם. גדלתי על המוזיקה שהם שידרו ועל התשוקה שבה הם שידרו אותה, והם הפכו את אהבת המוזיקה שלי לתשוקה ולאובססיה שמכוונת את חיי המקצועיים והאישיים גם היום.
כל אחד בוחר את הגיבורים שלו בגלל הערכים שלהם. המוזיקה שגדלתי עליה חינכה אותי לערכים של מרד במוסדות, קידוש העשה־זאת־בעצמך על פני המכונות המשומנות של המסחר והשיווק, הליכה עיקשת בדרך שלך (זוכרים שהסקס פיסטולז עשו קאבר ל־My way של סינטרה?). גם קוואמי ורביד גדלו על הערכים האלה והפיצו אותם, רק שהיום הם לא מפיצים אותם רק במוזיקה שהם משדרים אלא בעיקר במה שהם עושים.
הסיפור של הקצה חשוב לי כי גם אני מתעסק בתרבות עצמאית, וגם אני רוצה להישאר נאמן לעצמי, וגם אני מוצא את עצמי לא פעם מתקשה לסגור את החודש כי אני מסרב להתפשר. ואנחנו לא היחידים: הקצה הם קצה הקרחון של קבוצה הולכת וגדלה של ישראלים שמתעקשים לעשות רק את מה שהם אוהבים. חלקם נשארים עניים כל החיים וחלקם מוותרים בשלב מסוים על החלום ומתפשרים על איזה דיי ג'וב כי יש משכנתה וילדים. הרוב נאבקים כל הזמן ומתעקשים שהמאבק לא יהיה רק כדי לחיות אלא כדי לחיות כמו שהם רוצים לחיות.
היתרון של קוואמי, רביד והחבורה הרועשת והשמחה שהם סחפו אחריהם הוא שבתחומם הם כבר דמויות מוכרות ומוערכות. אבל אם הם כבר שנה באוויר בלי משכורת באופק, מה יגידו חבר'ה בני 21 שכרגע חזרו מהודו ומתלבטים אם להתאבד על הדבר שהם הכי מאמינים בו או ללכת ללמוד ראיית חשבון כי צריך להתפרנס? אם הספינה של הקצה תטבע, יחד איתה תטבע התקווה של כל הסקטור הזה, "אלה שמתעסקים בתרבות", שעושים דברים שאי אפשר להדביק להם ערך כספי מיידי. אם היא תמצא את הדרך הנכונה להמשיך להפליג, היא עשויה להוביל את כולנו אל מעבר לאוקיינוס לאימפריה התרבותית החדשה.

*

רדיו מיינסטרים בישראל: תדרים לדמותו

5 Comments

  1. איזה כיף!!!
    בלוג חדש ומשובך!
    איזה כיף!!!
    סימני קריאה

    הגב

  2. כתוב היטב, מעורר מחשבה ומרגש, אפילו בתור מישהו שלא שומע הקצה (סתם מעצלנות).

    הגב

  3. קראתי, אהבתי, הפצתי.

    הגב

  4. נהניתי מאוד לקרוא. תודה

    הגב

  5. מעניין מאוד!

    הגב

להגיב על ג'יימס לבטל