הדחף ללכת

לאחרונה, כשאצלי התחיל הסתיו, יצאה לאור ההקלטה הראשונה של ג׳וני מיטשל ל-"Urge for going". זה שיר שהיא כתבה ב־1965 ומסרה לזמר אחר שהתפרסם איתו ב־1967, שנים לפני שהקליטה אותו בעצמה – טקטיקה נפוצה באותן שנים לסונגרייטרז, בוודאי כשהם צעירים מאוד ולא מנוסים עדיין בביצוע באולפן. הם יוצרים משהו ואז, במובן מסוים, מוותרים על הגשמתו.

זה שיר צעיר ובשל, שיר על הסתיו, על הרגע שבו הקיץ כבר אזל והחורף מתקרב. צריך להחליט מה לשמור ועל מה לוותר. זה שיר על על רצונות שוויתרת עליהם, על תשוקות שלא מימשת ואולי לא תממש לעולם, שיר על השלמה חלקית עם ויתור, עם אובדן. זה גם שיר שלא מדבר על מה שאתה כן מגשים כשאתה מוותר על הגשמת התשוקה שלך, או מוצא לה מוצא אחר. הכרתי את השיר הזה בתחילת שנות האלפיים, כשישבתי על רצפה בבית שלא הכרתי על הר בגליל והתעוררה בי תשוקה גדולה שלא מצאתי לה כתובת.

אני כבר לא זוכר איך הגעתי לשם ועם מי באתי, בן 20, אולי 21, בלי צבא או עבודה או מכונית. אני לא זוכר כמה אוטובוסים לקחתי או מאיפה, לא זוכר איזו עונה זו הייתה, אם הידקתי את הצעיף או שמצאתי מזור מחום הקיץ ברגליים יחפות על המרצפות. אבל אני זוכר בבירור איך הרגשתי: כאילו לראשונה אני יושב בתוך הצלילים ולא מחוץ להם. הלב שלי סער, ונדרשו לי שנים להבחין בסוג האהבה שנבעה בי באותו יום. 

הייתי נער שחייו סבבו מוזיקה. שמעתי המון ממנה, כל הזמן, בכל מקום, בקסטות ובדיסקים ובהופעות וברדיו, הייתי מאלה שמתקשרים לתחנה ושואלים: מה ניגנתם עכשיו? דחפתי מוזיקה שאהבתי לחברים בשיחות ובמכתבים ובמיילים ובטלפון ובדיסקים צרובים. תיקלטתי אותה גמלונית לחברים, אפילו ניסיתי לנגן קצת בגיטרה וכתבתי שירים מצחיקים עם חבר שנשארו שירים מצחיקים שניגנתי עם חבר. מוזיקה הייתה דבק, דיו סודית. היא הייתה חומר אפל שמחבר בין זמנים, בין אנשים, בין מקומות, בין זכרונות, בין זמנים לאנשים למקומות לזכרונות. 

מוזיקה: שפה שלא צריך ללמוד לדבר בה כדי לבטא את מה שבתוכך. מוזיקה: אהבה גולמית. את מדללת אותה עם זמן כדי ליצור ממנה אהבה שאפשר לצרוך. מוזיקה היא קסם, ואני רציתי להיות אז, כמו בשיר של ישי לוי, בתוכה. לא יצרתי מוזיקה, לא היה לי הכישרון או הדחף, אז ניסיתי להציף ולהקיף את עצמי במוזיקה של אחרים. הייתה לי תכנית רדיו מקומית קטנה ודרכה הכרתי כמה נערים אחרים שניגנו בלהקות, אפילו כתבו שירים, והרגשתי לידם כמו שפרודו בוודאי הרגיש ליד גנדלף. כל מוזיקאי שידע לעמוד על במה ולגרום לשיר להתרחש היה גדול המכשפים. הייתי נער מוגלגי פשוט, אפילו קוסמים מתחילים השאירו עליי רושם עצום. 

מיטשל הקליטה גרסת אולפן ל-"Urge for going" בתחילת שנות השבעים, אחרי שהוא גדל בזרועות זמר אחר. אבל ההקלטה הראשונה שלה לשיר, שהקליטה בגיל 21, רגע אחרי שכתבה אותו, יוצאת לאור עכשיו, כשמיטשל בת 77. ההקלטה הזו חיכתה חיים שלמים, והרבה מהם: מי יודע כמה אנשים נולדו אחרי שהוקלטה ומתו לפני שראתה אור. מי יודע כמה גלגולים עברה מיטשל עצמה ב־56 השנים שחלפו. היכן ההקלטה הזו הייתה עד עכשיו? למה היא רואה אור דווקא עכשיו? למה היא רואה אור בכלל? 

לפי ההודעה לעיתונות, היא מגיעה כחלק מאוסף הקלטות ארכיון חדש של מיטשל, אוסף מחומש משנות טרום התהילה שלה. עד כמה שאני זוכר, היא האישה הראשונה שזוכה לאריזה ארכיונית מקיפה כזו, שהיא עצמה מפיקה ומנהלת. ריליס כזה שמור בדרך כלל לגברים קנוניים כמו בוב דילן וניל יאנג, שמנהלים באובססיביות את הארכיונים של עצמם ומחליטים מתי ואיך לפתוח אותם, או במילים אחרות, יוצרים ומשמרים את המיתולוגיה של עצמם. 

הייתי בן 21 והדחף להיות בתוך הקסם הביא אותי לבית ההוא בגליל. שלוש נערות, עדי, טליה (במילרע) ואלה (במילעיל), חברות של חברתי הטובה שירה (גם במילעיל), העלו מופע בית קטן למשפחות ולחברים שלהן. התכנסנו בסלון והתיישבנו על ספות וכיסאות ורצפה. הן היו נרגשות ועליזות. הן ניגנו בגיטרות ובפסנתר ושרו בקולות צלולים ויפים, והן אהבו את ג׳וני מיטשל – זמרת שהכרתי אז רק מתקליט יחיד ששכן בערימת תקליטים נטולת טעם או סינון שקיבצתי אז מהורים, קרובים ושכנים. בין חופן שירים שהן כתבו בעצמן הן ביצעו שירים של מיטשל ושל אחרות, וגם את "Urge for going", שלא הכרתי. שש ידיים צעירות הניפו אותו מהרצפה־במה לתוך החלל הרעב של הסלון. יצא לי להיות קודם בהופעות, החל מזמרים בינלאומיים בפארק הירקון וכלה בהופעות מטונפות במקלטים של להקות נוער איומות, אבל אף פעם לא ישבתי עם המוזיקה ככה, בחדר אחד, קרוב־קרוב, בלי מגברים או חשמל שיתווכו בינינו. אף פעם לא ישבתי ככה, בתוכה. אף פעם לא הרגשתי את הרעד שמפיקים המיתרים מהדהד תשובה בתוכי. מה הייתה השאלה?

למה עכשיו, למה לפתוח את הארכיון, למה להניח במרכז ההווה את החפץ הזה מהעבר? בפראפראזה על האלבום של ענבל פרלמוטר שיצא שנה אחרי מותה, האוסף החדש של מיטשל יכול להיקרא ״הקלטות ראשונות״. לכאורה שני מקרים הפוכים, אבל נדמה שהנימוק להוצאת האוסף של מיטשל מגיע מאותו המקום. מיטשל עוד רגע בת 77, מעשנת מאז שהיא ילדה, ועברה לפני שנתיים מפרצת שאחריה הייתה צריכה ללמוד מההתחלה, כמו תינוקת, איך ללכת. ההקלטות המוקדמות שלה יוצאות עכשיו כי הן יוצאות כל עוד היא כאן. חמישיית התקליטים הזו היא רק Volume 1, ומיטשל צפויה להרעיף עלינו בשנים הקרובות כמות אדירה של הקלטות מכל השנים, בעריכתה. רובנו לא יאזינו לכולן, גם אם אנחנו אוהבים אותה מאוד. המורשת שלה כבר מזמן מוצקה ומובטחת, היא אגדה חיה, לכן כשתמות היא לא תמות. כבר הוקלטו ועוד יוקלטו קאברים ואלבומי מחווה, עלו ויעלו הופעות משיריה, נכתבו ועוד ייכתבו ספרים על חייה. אם אני צריך לנחש למה היא מוציאה עכשיו את כל זה, זו המחשבה שעולה לי: לכמה מאיתנו ניתנת ההזדמנות לכתוב את המיתולוגיה של עצמנו? 

טליה במילרע נתנה לי באותה תקופה שני דיסקים צרובים. אחד מהם היה הקלטה של אותו ערב בסלון של ההורים שלה. השני, אלבום של מיטשל שלא הכרתי אז והגיע מלווה במשפט נדהם: ״מה? אתה אוהב את ג׳וני ולא מכיר את Blue? אני צורבת לך״. את שני הדיסקים שמעתי שוב ושוב, בדרך כלל ביחד, עד שהמוזיקה – הדבק החזק ביותר לרגשות – חיברה אותם לצליל אחד. הקול של מיטשל נשזר בצמת הקולות של עדי, טליה ואלה, שטפטפו לאוזניים שלי בפעם הראשונה את הדבש המריר של Blue ושל "Urge for going". 

באותן שנים של סוף נעורים היה לי קיבעון הנוסף לצד מוזיקה: התאהבות. כמו בשיר של טינה צ׳רלס, אהבתי לאהוב. מגיל 12 ועד היום אני יכול לספור אולי שבועות ספורים שבהם לא הייתי מאוהב. אולי רק כמה ימים. רציתי רק עוד מזה, הייתי ג׳אנקי. היום אני יודע שזה לא מספיק כדי להחזיק מערכת יחסים בוגרת ובריאה. אהבה זה קריטי אבל זה אף פעם לא כל מה שאתה צריך (סורי, ביטלס). אבל אז, אהבה לבדה לא רק שלא הספיקה, היא בכלל לא הייתה העניין, הריגוש המתמיד שחיפשתי. אהבה הייתה רק גרסה מדוללת, יציבה ולכן משעממת, של התאהבות. יותר מדי שירים נכתבו על כמה ההתאהבות משכרת ומסעירה. לא מספיק שירים נכתבו על כמה היא ממכרת וכמה היא מסוכנת כשהיא לא מדוללת. כמה מערכות יחסים, שהיו יכולות להיות בריאות וארוכות ונפלאות, התפרקו כי אחד מהצדדים חיפש שוב את ההיי שבגילוי, שבהתאהבות חדשה? 

גם את זה לקח לי שנים להבין. להבין שהעונג המרוכז הזה שחיפשתי לא בקע רק, או בעיקר, מהחלק הרומנטי או המיני של התאהבות. הוא נמצא כמעט בכל היכרות חדשה, בכל אדם חדש ומסעיר שמכניס לחיי יופי ועניין וסיפורים חדשים ומחשבות חדשות. הוא נמצא בגילוי. כן, זו לגמרי כמשיכה – אין מילה מדויקת יותר לסערה המתוקה של חברוּת חדשה מאשר משיכה – גם אם המשיכה הזו היא אפלטונית בלבד. לקח לי זמן גם להבין שלא כל משיכה היא שאיפה מינית או תקווה רומנטית. למעשה, רוב המשיכות שיצא לי להרגיש בחיי לא היו כאלו בכלל. יש לי הרבה חברים. כל חברוּת אמיתית שלי התחילה במשיכה עזה, בתשוקה לבלות עוד עם האדם החדש והמסקרן והמלהיב הזה. 

אבל את כל זה עוד לא הבנתי אז, על הרצפה בסלון, וכשהלב שלי התערער וגאה בתוך שלושת הקולות ההם של שלוש הנערות ההן, בתוך החוטים המסתלסלים של "Urge for going", כשהרגשתי את הגוף והלב וכל החושים שלי דורשים להתקרב עוד ולגעת, הפרשנות המיידית שלי הייתה היחידה שהכרתי: תחזיק חזק, אתה מתאהב. במי מהשלוש? לא ידעתי. במשך חודשים ניסיתי לברר עם עצמי. התשוקה הייתה תשוקה ללא ספק, אבל גם ללא מושא. ביליתי שבועות במחשבות, בטוח שאני מאוהב אבל מבולבל מאוד, עד שבהדרגה התחוור לי שלא התאהבתי באף אחת מהן. לא הן – שלא ממש הכרתי אז בצורה אמיתית – אלא מה שיצא מהפה והמיתרים שלהן היה מה שגרם למחשבות שלי להשתתק, לגוף שלי להתעורר, לתשוקה לגאות. גאות רבת עונג כזו, אינטימיות שמוטטה את המגננות, תשוקה שמבקשת ומבקשת. התאהבות? כן, לגמרי. אבל לא רומנטית, לא מינית, לא בבנאדם. אתה בתוך הקצב, אתה בתוך הקסם, התעורר בך ה-urge, התשוקה שאין לך שליטה מתי היא תגיע אבל, לימדה אותי מיטשל, אתה יכול לבחור מה לעשות בה כשהיא מגיעה, כולל לוותר עליה. במקרה שלי, זו הייתה מנה בלתי מדוללת ראשונה של החומר האפל ההוא ישר ללב בלי הגנה.

ועכשיו, ההקלטה החדשה. הישנה, כלומר. מיטשל בת ה־21 הקליטה אותה ב־1965, כמתנת יום הולדת לאמה. ״כתבתי כמה שירים חדשים מאז שהיית פה״, היא אומרת בפתיחת ההקלטה, ״ואני חושבת שאת זה תאהבי במיוחד, אמא״. אני מנגן את הפתיחה הזו שוב ושוב באוזניות. ״את זה תאהבי במיוחד, אמא״, היא אומרת, ואני מריץ אחורה שוב. היא מתחילה את המשפט בביטחון וגאווה, אישה עצמאית שסוללת את דרכה כזמרת וכותבת שירים – ואיזו דרך מפוארת זו עוד תהיה – אבל במילה האחרונה היא שוב ילדה קטנה מאוד, עם קול קטן שמבקש חיבה, ״אמא״, ליטוף על הראש כפרס. 

בת 21, בערך מה שאני הייתי כשפגשתי את השיר הזה, גיל שבו צעדתי בביטחון חסר כל ביסוס צעדים גדולים מדי קדימה וברגע שפגשתי קושי נסוגתי אל הילדוּת הבטוחה שהכרתי, אל ההורים, טלפון לאמא, קול קטן. גיל 21, שבו אתה מתחלף מנער לגבר והחיים שלך נסדקים שוב ושוב ברגעים בלתי צפויים, כמו שהקול שלך נסדק כשהתחלפת מילד לנער. ״ואני חושבת שאת זה תאהבי במיוחד, אמא״. פתק מוקלט בקולה הנערי של מיטשל, לפני התהילה. ביצוע קצת מהוסס, עם זיוף באמצעו, אבל עם כל הדיוק והבגרות האמנותית שיביאו אותה להצלחה ממש עוד מעט. 

היא הקליטה אותו בדירה בדטרויט אליה בדיוק עברה עם בעלה הטרי, פחות מחצי שנה אחרי שילדה בת מהיריון לא מתוכנן. היא מסרה אותה לאימוץ. זמרת ענייה ואולי צעירה ועקשנית מכדי לטפל בתינוקת. באלבומים שיהפכו אותה לכוכבת היא תכתוב שירים על הילדה שלא הכירה, שלא יכלה לדבר אליה, שלא יכלה או לא הסכימה לגדל. אני לא יכול לדמיין את גודל הבור שזה פוער בבן אדם, באמא. אולי זה התחיל כאן, בשיר הזה, שכולו פרידה מחמימות, ויתור על תשוקות, השלמה חלקית עם אובדן. אולי זה נשפך דרך הסדק שנפער עוד לפני שהשיר מתחיל: ״ואני חושבת שאת זה תאהבי במיוחד, אמא״. 

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות, כתבה פעם ג׳ואן דידיון, ומאז כותבים נאחזים באפוריזם היפה שלה כדי לתרץ כל סיפור מרוכז־בעצמו על כל דבר שקרה להם, לנו, או שנזכרנו בו. למה שיהיה למישהו אכפת שיום אחד נסעתי וראיתי איזו הופעה והכרתי איזה שיר? אז מה? אנשים אחרים הכירו את השיר הזה בזמנים אחרים או הכירו שיר אחר, לכל אחד מהם יש סיפור. מה אני מביא פה את ההקלטה הזו כעוגיית מדלן? 

אנחנו לא מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים, נקודה. לפעמים כדי לחיות, לפעמים כדי להתרברב, לפעמים כדי להחליק קמט בזיכרון או לכסות פצע. הרבה יותר מדי פעמים אנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים סיפורים כדי לשמוע את עצמנו מדברים, כי זה חשוב לנו אבל לא לאף אחד אחר. סיפורים ללא נדיבות. סיפור אחר סיפור שלא מציע דבר למי שנדרש לקרוא אותו. במקום אחר קוראים לזה הסגברה. במקום אחר קוראים לזה מיתולוגיה עצמית.

ואני הרי שונא את זה, את האוננות על זכרונות. אני נתקל בפוסטים על אותו חורף בניו יורק אחרי הצבא כשהכרתי את התקליט ההוא עם מעיל הגשם שלי ובא לי לצרוח: תפסיקו עם המיתולוגיה העצמית המחורבנת הזו, לאף. אחד. לא. אכפת. מיתולוגיה תקפה רק כשאחרים בונים אותה, וגם אז מדובר במבנה נכלולי, מטעה, אפילו מזיק. 

כולם אוהבים לצטט את המשפט של דידיון. אף אחד לא מצטט את ההמשך, שבו היא מבהירה שאנחנו מספרים סיפורים כדי להבין את החיים, כדי לחלץ משמעות מכל דבר שקורה, לנו או לאחרים. אין טעם לספר סיפור אם אין משמעות לחלץ ממנו. אני מרגיש עכשיו, בכתיבת הזיכרון הזה שלי מהגליל, שאולי אני מספר עוד סיפור חסר נדיבות, דורש מאחרים להשתתף בהצגת המיתולוגיה הפרטית של רגעים בנאליים מחיי. שמעתי את ההקלטה החדשה והתעורר בי זיכרון של ערב בגליל. אז מה?

אז אולי אני באמת כופה עליכם סיפור לא חשוב ומנסה לגרום לו להישמע חשוב. אבל בניגוד לדידיון, אני חושב שסיפור מסופר לפעמים בלי סיבה, או מהסיבה הלא נכונה, ונמסר לאדם הנכון או הלא נכון, וכמו מוזיקה הוא לא חי לבדו. אין לו משמעות מחוץ לזו שנוצרת כשהוא פוגש מישהו אחר. אני לא חושב כמו ג׳ואן דידיון, שבעצמה כתבה לא מעט סיפורים שלא מצאתי בהם משמעות. אני חושב קצת כמו רבקה סולניט או אלי סמית׳, שרואות הזדמנות לא־נודעת, בלתי־מנוחשת, בעצם המפגש. אי אפשר לדעת מה יקרה כשתפגוש אדם חדש. סיפור חדש. שיר חדש. אי אפשר לדעת מה מישהו אחר ימצא בך, בשיר שתשלח לו, בסיפור שתספר, שאני מספר, עכשיו, או בעוד שנה, או בעוד עשרים. 

לפני כמעט עשרים שנה הלכתי להופעה של שלוש נערות והוענק לי שיר, ואיתו עוד הרבה דברים שלא הבנתי. אף אחד מאתנו, עדי, טליה, אלה, אני, לא יכול היה לדעת איך הצלילים האלה יהדהדו בהמשך חיי. הם המשיכו להדהד עוד שנים. הם עוררו מחשבות ורגשות, חסרות צורה ואז לובשות צורה, והבנה, וגדילה. נדרשו לי ימים וחודשים ושנים להבין דברים שנולדו באותו רגע ועכשיו הם גדולים לי מאוד. אולי עדיין לא הבנתי הכל. אני לא חושב שעדי, טליה ואלה התיישבו על הכיסאות בסלון מתוך הידיעה או אפילו התקווה שהמופע הביתי הקטן שלהן יעזור למישהו להבין דברים גדולים על אהבה, על חברוּת, על עצמו. אולי הן פשוט רצו לעשות משהו יפה עבור עצמן. לשבת לשעה בתוך מוזיקה.

זה שיר יפה, והוא יקר לי. אני רוצה להגיד תודה למי שהביאו אותו לתוך חיי. אני רוצה שתשמעו אותו גם. אני חושב שאת זה תאהבו במיוחד.

פורסם במקור בגליון #10 של הניוזלטר הפתעות מגיאחה.

גם לי מותר לשיר

״יש לך ד"ש מהמנגינה", היו קוראים ההורים שלי מהסלון, אפופי צחקוקים, בכל פעם שהייתי מסתובב בבית ושורק לעצמי את השיר שהתנגן ברדיו. זו הייתה דרכם לומר שאני כל כך רחוק מהמנגינה, שהלחן המקורי כבר מתגעגע. אני הייתי מעמיד פני נעלב, לפעמים נעלב קצת באמת וממשיך לשרוק בשקט.

מאז שאני זוכר את עצמי אני זייפן. בסוף כיתה ט' לוהקתי לתפקיד בהצגת סוף שנה בבית הספר, והסצינה שבה שיחקתי דרשה ממני לשיר. דואט, לא פחות. כמה רע זה כבר יכול להיות? זו לא הפקה של הקאמרי, אף אחד פה לא זמר גדול ובתור חובב מוזיקה אשים לב אם אסטה מהמנגינה יותר מדי. אחרי המופע הראשון דאגו שבשאר המופעים רק אעשה תנועות עם השפתיים. תלמיד אחר עמד מאחורי הקלעים ושר במקומי.

איך קרה שלא נולדנו כולנו עם יכולת מינימלית לשיר את המנגינה שכרגע שמענו, ובמקומה אנחנו מולידים לאוויר החדר עוד תאונה מוזיקלית? למה אני זייפן כזה?

לפני כשנה נפגשתי עם חבר מוזיקאי, אודי רז. קבענו בגלידריה וישבנו לדבר על מוזיקה ויצירה. בשלב מסוים הוא אמר משהו שפתח לי את הראש: אם יבקשו ממך לצייר כבשה, אתה תשרבט כבשה כלשהי — יפה או מכוערת, פשוטה או מורכבת לפי יכולתך. לא תסמיק ותגיד "אה לא, אני לא יודע לצייר". אם יבקשו ממך לכתוב שורה משיר על דף נייר, לא תעצור לתהות אם הכתב שלך מספיק ברור או מספיק יפה. אתה פשוט תכתוב.

אז למה כל כך הרבה אנשים נעצרים ומתנצלים: "אני לא יודע לשיר"?

בחברות ילידיות רבות (באפריקה, אוסטרליה וגם באמריקות) אין דבר כזה "לא יודע לשיר". שירים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. בכנסיות בארה"ב שרים בלי להתבייש וגם מזייפים, בדיוק כמונו במקלחת או סביב שולחן הסדר. אבל רוב תושבי העולם המערבי שאינם מאומנים מוזיקלית בטוחים שהם לא יכולים, שאין להם את הזכות – לשיר.

לפני כמה שבועות סיפרתי לאודי שאני רוצה ללמוד לקרוא תווים. אין לי שאיפות מוזיקליות, אני פשוט רוצה להבין את השפה. לדעת, למשל, אם העיגול הזה על חמשת התווים הוא סי במול למשך שני רבעים או כתם קפה. אז נפגשנו ליד הפסנתר שלו, ישבנו ודיברנו ואחרי רבע שעה הוא אמר שהוא הולך ללמד אותי סולפג' ואני החוורתי.

סולפג' היא שירה לפי תווים. ברגע הראשון הייתי משותק מפחד, בראשי הופיע אותו תלמיד, ששר במקומי מאחורי הקלעים, מנופף לי בחיוך וצועק ממרחקים: "יש לך ד"ש מהמנגינה!". ברגע השני התנערתי וחשבתי: בעצם, לנגן אני לא יודע ולשיר אני לא יודע, אז מה זה משנה במה מתחילים. נשמתי עמוק, בלעתי את הסומק ואת החששות וחשבתי: בוא ננסה.

בהתחלה אכן זייפתי, אבל הופתעתי לגלות שלא הרבה. כששרתי תו לא נכון מהתרגיל הפשוט שקיבלתי, אודי ניגן על הפסנתר את התו הנכון והציע לי "לגלוש" אליו מהתו שאני שר. זה הצליח. תוך כמה דקות של ניסיונות, טעויות ותיקונים, מצאתי את עצמי שר "דו רה מי פה סול" ופוגע פחות או יותר בכל התווים הנכונים. אולי לא שרתי כמו פרדי מרקורי, אבל – וקשה לי להמעיט בערך ההישג העצום הזה – שרתי.

שיעור תווים אחד לא הופך אותי לזמר, אבל פתאום, בזכות כמה דקות של העזה מצידי וסבלנות מצד אודי, נעלמה המחשבה העקשנית הזו שהלכה איתי שנים, לפיה אני זייפן חסר תקנה, אני לא יודע לשיר ולעולם לא אדע לשיר. ברגע שהחלטתי לדלג מעל הפחד ולנסות בכל מקרה, על החיים ועל המוות, גיליתי שזה הרבה יותר קל משחשבתי. החלק הקשה יהיה להתאמן.

* פורסם במקור ב־2012

דברים שלמדתי מג'יימס בראון

מוזיקה מעניקה לי אושר, רווחה, מפלט, כוח, מרחב. וגם האנשים שמאחורי המוזיקה, הכוכבים, הכותבים, הזמרים והמעבדים יכולים ללמד משהו או שניים. מכל מוזיקאיי השכלתי. הנה ארבעה דברים שלמדתי מג'יימס בראון המנוח, הענק, החד פעמי.

התגאה במי שאתה
"Say it loud", צועק בראון לקהל המאמינים בכנסיית הפ'אנק שלו, "I'm black and I'm proud"!

אני בוודאי איני שחור. אבל יש לי שם משפחה מזרחי ביותר, ויש עדיין אנשים שיש להם בעיה עם זה. כבר קיבלתי עצות לשנות אותו בקורות חיים. סירבתי בתוקף. אני אומר זאת בקול רם: אני מזרחי ואני גאה. בראון מדבר על השחורים בנקודה מסוימת בזמן אבל משיא לנו עצה שרלוונטית גם היום לכל מי שמרגיש שהחברה סביבו מנסה להדיר את רגליו, להתייחס אליו בזלזול. בין אם אתה מזרחי, ערבי, הומוסקסואל, או מה שלא תהיה – התגאה במי שאתה, והודע זאת לעולם.

קח את העניינים לידיים

אתמול נרצח מרטין לותר קינג, ומהומות הוצתו כמעט בכל עיר גדולה בארצות הברית. היום ג'יימס בראון עומד על הבמה בבוסטון, 5 באוגוסט 1968, ועומד להתחיל הופעה שנקבעה זמן רב מראש. ראש העיר קווין וייט ביקש לבטל את ההופעה. מה הוא צריך עכשיו 15 אלף שחורים משולהבים, יוצאים מהופעה אנרגטית של מלך הסול והפ'אנק והולכים לזרוע הרס ברחובות?

מנגד, אומר לו חבר מועצת העיר השחור היחיד, אם תבטל את ההופעה זעמם של 15 אלף קוני הכרטיסים האלה רק יגבר. וייט מצא פיתרון מסוכן, והימר עליו.

"גבירותיי ורבותיי", אמר קריין הטלוויזיה בערוץ המקומי של בוסטון, "אתם מוזמנים ליהנות משידור חי של מופע מהבוסטון גארדן, בכיכוב הזמר השחור ג'ימי בראון ולהקתו". וייט החליט למנוע את המהומות בעיר בכך שירתק את רוב הקהל השחור למקלטי הטלוויזיה. זה עבד, והרחובות נותרו ריקים. אבל באמצע המופע, זיעה ולהט באוויר, כמה מהרוקדים בקהל זינקו על הבמה. השוטרים, כולם לבנים וחמושים באלות, זינקו אחריהם, ולרגע מסוכן אחד הכל עמד להתפוצץ, בשידור חי. עד שבראון הפסיק את המוזיקה ולקח את המיקרופון.

"אתם גורמים לי להיראות רע", הוא הטיף לקהל שלו כמו בכנסייה, "ביקשתי מהמשטרה לסגת כי חשבתי שהעם שלי ייתן לי קצת כבוד. אנחנו ביחד או לא?" כל העיניים בבוסטון על מקלטי הטלוויזיה, הקריירה של בראון מרחפת באוויר ואיתה עתיד העיר בשבועות הקרובים. "כן!" הקהל עונה בשאגה. החצוצרות נכנסות, השיר ממשיך. בוסטון נשארה שקטה, בעוד כל הערים סביבה בוערות. בראון לבדו הציל אותה ממהומות, והמשיך משם למופע דומה בוושינגטון בהזמנת הנשיא.

תעבוד קשה
ג'יימס בראון אוהב שמכנים אותו "האיש שעובד הכי קשה בשואוביזנס". וזה נכון, הוא באמת עבד קשה, בלי הפסקה, כל הזמן. ההופעות שלו היו רבות ותכופות (בשנות השיא הן הגיעו לכ-330 מופעים בשנה!), ארוכות מאוד, שונות בכל ערב. והוא רקד, צעק ושר לכל אורכן, מזיע כמו שאף אחד לא הזיע על במה. הוא דרש מנגניו מוסר עבודה קפדני, ולא הפסיק להתאמץ, לא האט לרגע. זה מודל שאני מתקשה, אבל רוצה, לאמץ.

לא חייבים להיות מספר אחת
בראון מחזיק בשיא מוזר: הוא הכניס יותר שירים מכל אמן אחר למצעד מאה הלהיטים של הבילבורד, מבלי לגעת ולו פעם אחת במקום הראשון. בימינו קוראים לזה "הזנב הארוך": נישה שעובדת על טפטוף קבוע של קהל, שאף פעם לא גדל למאסה קריטית אמיתית שתכבוש את המצעד.

ובכל זאת, בלי אפילו שיר אחד בפסגת הפסגות, קשה לומר שבראון הוא כוכב משני או אמן זוטר. מדובר באגדה בחייו ובמותו, סנדק הסול, הסבא של ההיפ-הופ. הוא לא צריך מקום ראשון כדי להיות ג'יימס בראון.

* פורסם במקור ב־2011

המשוגעים האלה עם הסלילים שלהם

אקספוזיציה
"ראיתי את העתיד של הרוקנ'רול", כתב ג'ון לנדאו בעיתון קטן בבוסטון ב־1974, "וקוראים לו ברוס ספרינגסטין". כמו כל איש אולפן מבוגר, יואב שדמה גדל על רוק אמריקאי והוא זוכר היטב את אחד המשפטים הכי מפורסמים שנכתבו בעיתונות המוזיקה אי פעם, המשפט שהזניק את הקריירה של ספרינגסטין. שדמה, טכנאי אולפן ותיק שהשם שלו מופיע על יותר אלבומים ישראליים משאני יכול לספור, יושב מולי באולפן הממוזג שלו בתל אביב, חדר ההקלטה שלו עדיין מחזיק את הדהודי קולה של אחינועם ניני שהקליטה כאן השבוע, ומראה לי קופסת קרטון שטוחה שנראית כאילו יש בה פיצה אישית. קפצתי אליו לאולפן כדי לדבר על הנושא האהוב עליו והמכשיר ששינה את המוזיקה לעד, וניכר שהוא מתרגש. "אתה יכול לכתוב: ראיתי את העבר של הרוקנ'רול", הוא אומר ופותח את הקופסה, בתוכה שוכב סרט הקלטה מגנטי ישן, כמו פעם, בתוך גלגל מתכת, "וקוראים לו קוונטג'י 456. זה הסרט של הרוק. כל התקליטים שאתה אוהב משנות השבעים והשמונים, ברוס ספרינגסטין, כולם – הקליטו על הסרט הזה. זה הסרט שנתן את הסאונד לרוק כמו שאתה מכיר אותו היום". והוא סוגר אותו, מחייך בעונג ומשאיר אותי לחשוב למה בני אדם מפתחים רומנטיקה ואובססיה לחומרים הפיזיים שמכילים את הרוח הנעלמת הזו, רוח הרפאים החמקמקה הזו שנקראת מוזיקה.

ההווה של העבר של הרוקנ'רול
שדמה הוא המומחה מספר אחת בישראל ואחד המומחים הגדולים בעולם לטייפ סלילים. טייפ סלילים, אם אתם לא זקנים מספיק כדי לדעת, הוא הסבא של הקסטה: הטייפ גדול מטייפ קסטות פי כמה, וכמוהו גם הסרטים ואיכות ההקלטה. משנות הארבעים ובמשך יותר משישים שנה כמעט כל המוזיקה שהוקלטה בעולם – מיפה ירקוני עד הפרודיג'י, מאלביס ועד היי פייב – הוקלטה על סלילים מגנטיים ועל מכשירי הטייפ השמנים שמסובבים אותם. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: הטכנולוגיה הזו נדרסה על ידי מחשבים, נדחסה ומוזערה עד שהיום אפשר להשיג את כל יכולות ההקלטה, העריכה והאפקטים שלפני עשרים שנה דרשו חדר שלם וטייפ סלילים ענק, יקר וכבד, ארגזים של סלילים ועוד ערימה של ציוד חשמלי ששווה מאות אלפי שקלים פלוס מאות שעות לימוד וניסיון – בעזרת לפטופ, אפילו לא אחד החזקים. ההפתעה היא שזה לא באמת נגמר כאן, וטייפ הסלילים עדיין כאן. הוא מת? כן. אבל הוא גם עדיין חי, כמו זומבי, משוטט בשוליים הסהרוריים של עולם המוזיקה. התקליט ואפילו הקסטה זוכים בשנים האחרונות לתחייה בזכות היפסטרים מחמירים, אבל הסלילים? הגזמתם, בשביל ההמונים זו אפילו לא נוסטלגיה. ובכל זאת מצאתי כמה משוגעים שמשתמשים בטייפ סלילים ב-2015. מה לא בסדר איתם? יצאתי לברר. וב״יצאתי״ אני מתכוון שמצאתי תירוץ להיכנס למקומות הכי ממוזגים בקיץ, אולפני הקלטות.

"בין אם אתה יודע או לא יודע לזהות את זה, אתה מרגיש את זה בגוף, או ברגש", אומר אורי "מיקסמונסטר" ורטהיים, מפיק ואיש אולפן. האולפן שלו הרבה יותר קטן והרבה פחות נקי מזה של שדמה, חדר קטן בדרום העמוק של תל אביב, ליד התחנה המרכזית. אחרי שנים על מחשבים, ורטהיים חזר פתאום להקליט אלבומים חדשים לגמרי על טייפ סלילים ישן לגמרי. הוא הקליט את התפוחים, עוזי נבון ומכרים, האחים רמירז, Tree ואחרים. "אחרי כמה שנים שעבדתי רק עם מחשב, פתאום התגעגעתי לטייפ, ומשתי סיבות. הראשונה היא סאונד. לטייפ יש סאונד והוא שונה מסאונד של תקליט או מחשב, בין אם הוא יותר או פחות טוב. יש לו" – לידיעתכם: אנשי מוזיקה אוהבים לדבר על חוש השמיעה כאילו הוא חושים אחרים: גוון, מרקם, יובש – "צבע מסוים שאין לאף מכשיר אחר".

תחיית הסאונד הזאת לא התחילה ליד התחנה המרכזית, אלא התפוצצה בזכות מפיק אמריקאי שמעטים מכירים את שמו אבל כולם מכירים את הצליל שהוא אחראי לו. קוראים לו גייב רות', והוא עומד מאחורי Daptone records, חברת התקליטים וקולקטיב המוזיקאים שהחזיר בבת אחת את הצליל של הסול מהסיקסטיז – תקשיבו לכל שיר של איימי ויינהאוס ותבינו על מה אני מדבר. הצליל הזה, צליל חמים וחרוך ו"של פעם", הוא הצליל של הטייפ, או ליתר דיוק של עיוות אופייני של הטייפ. "בטייפ", ממתיק ורטהיים, "יש את אלמנט הטעות". סרט מגנטי הוא דבר פיזי, לא מספרים בתוך מחשב, אז הוא חשוף כל הזמן לפאקים בייצור, באיחסון, לכל שינוי של חום או קור, לחות, לחץ, ווטאבר. כל דבר קטן יכול לשנות טיפה את הצליל שמוקלט עליו, והתוצאה היא שכל סרט מכיל בתוכו המון חסרונות, שבשביל אנשים כמו ורטהיים הם יתרונות. "תמיד יהיה משהו לא צפוי שתקבל בסאונד", הוא אומר, "ואם אתה לא יכול לחיות עם זה, אל תעבוד עם טייפ. זו מגבלה, אבל מגבלה זו הגדרה, כמו גדר, ואתה מגדיר את עצמך על ידי הגבולות שאתה שם לעצמך. בחיים וגם במוזיקה".

מתוך מגוון העיוותים האנלוגיים שכרוכים בעבודה עם חומר מגנטי כל כך הפכפך, העיוות שאחראי לחזרתו הזעירה של הטייפ (או לפחות הצליל שלו) לאוזניים שלנו הוא הדיסטורשן. "זה משהו שהאוזן שלנו מאוד אוהבת", מחייך ורטהיים, שחוץ מהיותו מקליטן ותקליטן הוא גם חוקר מוזיקה פופולרית, "אם תקשיב היום לביטלס, תשים לב שהרבה דברים שם בדיסטורשן. לא דיסטורשן רועש כמו שאנחנו רגילים לשמוע מגיטרה חשמלית, אבל בקטנה. מכת תוף תמיד תישמע אצלם קצת קחחחח. בדיסטורשן אתה בעצם מקליט לטייפ חזק יותר ממה שאתה אמור להקליט לפי ההוראות. מלמדים אותנו שזה משהו רע שצריך להימנע ממנו, אבל פתאום גיליתי שכל המוזיקה שאני שומע כל החיים היא בדיסטורשן. זה לא נשמע טוב במוזיקה קלאסית אבל זה הכרחי לרוקנ’רול. גם אם לא הקליטו חזק מדי באולפן, אז כשעושים מיקס מקליטים לעוד סליל, וכדי שהוא לא יהיה חלש אז אולי מקליטים טיפה חזק מדי, ואם לא שם, בטוח מקליטים חזק בהעברה לתקליטון, שצריך לבלוט ברדיו ובג’וקבוקס. נוצרה מורשת שלמה של מוזיקה בדיסטורשן שהגדירה את הפופ והרוק, אבל בבתי הספר עדיין מלמדים אותך לא להקליט בדיסטורשן, כאילו אנחנו עדיין ב-1959".

89 מילים מאמיר ניר, מוזיקאי שמחזיק בבית שלו טייפ סלילים ישן ואת המוזיקה שהוא מוריד במחשב הוא מקליט לסלילים ושומע רק דרך הסליל כי הוא פסיכי:

"הטייפ הראשון שלי היה בגיל 11, סוף שנות השמונים. הקונספט של להקשיב למוזיקה ממחשב או אפילו מטלפון, הוא קשה לי. עדיין חסר לי משהו בסאונד. זה לאו דווקא סאונד יותר טוב, במיוחד כשמקליטים במהירויות נמוכות, הסאונד אפילו ממש לא טוב. זה חסר לי. יהיו אנשים שיאמרו שזה נוסטלגי, אני לא חושב שזה נכון להתייחס לזה ככה. הרבה פעמים אני אוהב להקשיב דווקא למוזיקה חדשה שעוברת דרך הפילטר הזה של הסליל. זה עבר מן העולם, אבל יש אנשים שמשתמשים בזה ומתחזקים את זה, זה כמו אנשים שהם חובבי כרכרות סוסים".

והפעם תשירי בלי לזייף
יותר מהסאונד ואלמנט ההפתעה, יש אלמנט אחד של עבודה עם טייפ שמשנה את כל העבודה באולפן, וכשמדברים עליו החיוך המפורסם של ורטהיים נבלע פתאום בזקן. "יש משהו שאבד בצורה משמעותית בהפקות של היום – המחויבות לביצוע. אנשים היום לא מנסים לנגן טוב כמו שניסו לנגן פעם". זה קורה כי בעבודה עם מחשב תמיד אפשר לעצור, להקליט שוב, לתקן, לערוך – ומוזיקאים נהיים עצלנים. זמר יודע שהוא יכול להקליט טעויות, ומקסימום הוא יקליט שוב את המילה או שהטכנאי יתקן לו את הזיוף לתו הנכון. בטייפ יש מגבלות – מספר הערוצים שאפשר להקליט הוא מוגבל, והעריכה קשה ומסורבלת, אז חייבים לדייק. יואב שדמה הפסיק מזמן להקליט על סלילים, אבל הוא מתנהג כאילו יש לו עדיין טייפ מסורבל בחדר הבקרה. "הקליטה אצלי השבוע זמרת מפורסמת", הוא מספר, "והיא שואלת אותי: תגיד, אתה מתקן זיופים? אמרתי לה כן, יש לי שיטה: מקליטים שוב והפעם תשירי בלי לזייף. אחר כך היא שואלת: אתה עושה עריכות? אמרתי לה בטח, יש לי שיטה: מקליטים שוב עד שיש ביצוע מושלם. אתה מבין? אני עובד עם מחשב, אני יכול לתקן זיופים, אני יכול לחתוך מכל טייק את החלק הכי טוב ולחבר אותם לטייק חדש שיהיה מושלם. אבל עבודה עם סלילים מלמדת אותך מה זה מחויבות לביצוע. גם את הזמר, שחייב עכשיו בשלוש דקות הקרובות להיות הכי טוב בעולם, וגם את הטכנאי. אם אתה מתחיל להקליט מוקדם מדי אולי תמחק טייק חשוב. התחלת מאוחר מדי? פספסת, ועכשיו הלהקה צועקת עליך למה אתה מבזבז לה זמן אולפן יקר, הגיטריסט כבר ניגן את זה 30 פעם, אין זמן ואין ערוצים פנויים. אז אתה חייב ללמוד לעבוד עם המכונה, להיות מרוכז בשיר, וזה יתרון. הטכנולוגיה נותנת לך חופש, אבל אתה לא חייב לקחת אותו".

הפסקה קלה לצורכי יואב קוטנר
כל סיפור על מוזיקה ישראלית מגיע בסוף ליואב קוטנר, והסיפור הזה אינו יוצא דופן. קוטנר עובד מדי פעם עם שדמה על שיחזור הקלטות ישנות של מוזיקה ישראלית שאפשר למצוא רק על סלילים, אבל את טייפ הסלילים הביתי שלו הוא מכר מזמן. מה שכן נשאר לו זה המון סיפורים. "פעם סיפרו לי שברברה סטרייסנד הקליטה אלבום חדש בלונדון ולקחה את הסרטים לניו יורק כדי להדפיס את התקליט", הוא מספר, "בשדה התעופה היא עברה את הבדיקות הבטחוניות המגנטיות, וכל הסרטים נמחקו לה". גם בגלי צה"ל היו צחוקים: "כשהגעתי לגלי צהל היה זובור, היו שולחים חייל צעיר עם תיק מלא סרטים לגג והיו אומרים לו שצריך לפרוש סרטים בשמש כל היום, או ללכת להביא גאפ, שזה השנייה שקט שיש לפני הקלטה". מה תעשה היום, תשלח אותו להביא Undo?

פעם אחת, כששידר את "ציפורי לילה" בין חצות לשתיים, הוא ביקש מהטכנאי להקליט את השעה הראשונה על טייפ סלילים, "ואז בשעה אחת בלילה אמרתי לו ולמאזינים לילה טוב, אני הולך הביתה, תנגן את השעה הראשונה מהסוף להתחלה. כל השעה השנייה הייתה השעה הראשונה, הפוכה! מבחינת מוזיקה זה היה מדהים, אבל גם הדיבור שלי היה הפוך. הייתה שם שערוריה שלמה, צה"ל לא הבין למה משדרים באמצע הלילה סיסמאות מסתוריות בשוודית. השעו אותי לכמה חודשים, זה היה תענוג".

לא הכל היה תענוג. באותם ימים היה מסובך להשיג את סרטי ההקלטה, בטח בתחנה כמו גלי צה"ל, וכדי להקליט חומרים חדשים היו מוחקים סרטים ישנים. המלחמות על הסרטים הגיעו די מהר. "אני זוכר שהגיעו אליי השירים הראשונים של החברים של נטאשה על סרט, כי היה זול יותר להקליט סרט מאשר להדפיס תקליט. הייתי משמיע את זה הרבה, לפני שהם התפרסמו", מספר קוטנר בכאב, "יום אחד באתי להשמיע וראיתי שהאנשים מיומן החדשות מחקו את המילים 'החברים של נטאשה' וכתוב 'כתבנו בשטחים'. ביומן, כל אייטם היה סרט נפרד, וכל התכנית הייתה מסודרת בערימה של סרטים. היה דבר שקראו לו רייזר, מנגנון מגנטי שמוחק את הסרט. דקה לפני יומן החדשות לקחתי את כל הערימה ומחקתי להם את כל היומן. הם היו צריכים לעשות את הכל בלייב! זה היה ענק! מפקד גל"צ רצה להשעות אותי, אבל אמרתי לו יחס גורר יחס. קיבלתי חנינה".

בסוף יקראו לכתבה הזאת מאחורי הסלילים
כל זה באמת נשמע רומנטי וחכם, אבל העובדה היא ששדמה, ורטהיים וניר הם כמעט האנשים היחידים בישראל שטורחים להריץ סלילים במכונה כדי להקליט או להאזין למוזיקה. הביזנס האמיתי של שדמה מגיע מאותו סרט אגדי שהפך לסאונד של הרוקנ'רול. "זה סרט מעולה", הוא אומר, "יש לו המון בעיות, ובזכותן יש לי המון ביזנס היום כי אני מתמחה בלתקן בעיות בהקלטות אנלוגיות ולשחזר אותן". ארכיון שינדלר, הטלוויזיה הישראלית, כל מיני מכונים וגם אנשים פרטיים עומדים בתור לאולפן של שדמה כדי שיציל את הצלילים היקרים שלהם לפני שהם מתפוררים וימיר אותם לדיגיטלי.

זה התחיל במקרה. בסוף שנות התשעים פנתה אל שדמה, אז כבר מפיק וטכנאי אולפן ידוע, משפחה שבתם נפטרה. היא הייתה מוזיקאית, והשאירה אחריה סרטי הקלטה ישנים. הם ביקשו ממנו לעשות מזה אלבום. "גדלתי על טייפ, עבדתי על סרטים כל החיים", הוא מספר, "אבל כשפתחתי את הסרטים שלה לא ידעתי מה לעשות. הם היו הרוסים, דבוקים אחד לשני, גמורים". זה היה ב-1997, בקושי היו אינטרנט ופורומים, ושדמה חיפש בנרות מישהו עם ידע רלוונטי. בדיוק אז יצרנית אמריקאית ענקית סגרה את מחלקת הסרטים ופיטרה את כולם, וכל המומחים הכי גדולים נתקעו עם כל הידע בעולם על סרטים ואף אחד שיתעניין בו. "ופתאום יש איזה בחור צעיר מישראל ששואל איך לשחזר סרטים שנפגעו ונדבקו, אז הם פשוט שלחו לי הכל, הוראות ומדריכים, יש לי עד היום ספרים שלמים שהם העבירו לי בפקס". לאט לאט הפך שדמה לאחד המומחים המוערכים בעולם לשחזור סלילים מגנטיים, המציא חומרים כימיים וכל מיני טכניקות שהוא לא יכול לגלות לי. אבל, אחרי הכל, הוא אומר, "זה פורמט מת. חוץ מאנשים כמו אורי שמשתמשים בסרטים בשביל הסאונד המיוחד שלהם, הדבר היחיד שנשאר לעשות עם סרטים הוא לשחזר אותם ולהמיר אותם לדיגיטלי לפני שהם נעלמים".

על מה אנחנו בעצם מדברים פה, בסופו של דבר?
"בטייפ קסטות אתה מכניס את הקסטה ולוחץ פליי וזהו", אומר ורטהיים. "עם סלילים אתה קודם כל שם גלגל ריק וגלגל מלא, ואת כל החלקים המגנטיים אתה צריך לנקות עם אלכוהול וצמר גפן לפני כל פעולה, לפני כל שיר, בטח כל בוקר כשאתה מתחיל לעבוד. זה טקס", ובלי לעצור כדי לחשוב הוא מוסיף, "ומוזיקה היא גם סוג של דת, ודת צריכה טקסים".

*

פורסם במקור במגזין בלייזר

האיש שמאחורי ״הצמד״

1 משה זיו לא מוכן לאכול פיצה של פיצה האט, כי הוא מייצג את אחד המתחרים שלה. אבל הוא מוכן לשבת בשולחן שלהם בקניון, כי כאן המזגן אגרסיבי. אחרי הליכה קצרה לכאן גם הוא וגם בנימין בלכר, השותף שלו במשרד יחסי הציבור ״זיו פתרונות מיתוג״ (״אני לא אפרט איפה בדיוק, אבל הכרנו בהפגנה, עם דעות משותפות״), שניהם מזיעים כמו חמורים. המשרד שלהם כולל רק אותם. הם עובדים מהבית של זיו בקריית אתא, אבל רוב הזמן הם על הרכבת בין הקריות לתל אביב. יש להם בערך עשרה לקוחות, ביניהם מדריכת כושר מהקריות, אמן חושים, ופיצה גו, פיצרייה אוטומטית ששמים בה 25 שקל ומקבלים פיצה חמה ישר מהמכונה. וגם צמד הפופ המצליח ביותר בישראל, סטטיק ובן-אל תבורי, או ״הצמד״ כפי שקורא להם זיו. הוא לובש חולצת פולו שחורה קצרה של קסטרו, ג׳ינס, וסניקרס שחורות ונקיות מעור. על השולחן, ליד קולה ענקית מהמקדונלדס, מונחים משקפי שמש של פראדה. ״הקהל חיבק את סטטיק ובן-אל, ואני הייתי צריך להסביר לתקשורת: חבר׳ה, כל מה שאתם רואים פה זה אמיתי. מילאו להם את המוח בכל מיני הצלחות מלאכותיות של אחרים, והם לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות במדינת ישראל: השיר הישראלי המושמע ביותר ביוטיוב בכל הזמנים. השיר המושמע ביותר ברדיו ביום אחד בכל הזמנים. מקום שני? גם אנחנו. מקום שלישי? גם אנחנו. מקום רביעי? ׳אני ואתה׳, ביום שאריק איינשטיין נפטר. עד כמה שזה אבסורד, הטראפיק שהיה ביום שאריק איינשטיין נפטר, זה אותו טראפיק שיש ביום שהצמד מוציא שיר״.

זיו התחיל בתור ראפר מחאה מהקריות עם כישרון חריג לספיד־ראפ, דחיסה מהירה של המון מילים בכמה שניות. שם הוא גם הכיר את סטטיק, שגדל בחיפה והשתלב בסצינת הראפ שלה, והם נהיו חברים. ליחסי ציבור התגלגל בטעות. מש״קית החינוך שלו בצבא הוציאה סינגל, והוא הציע לעזור לה בזכות הניסיון שצבר עם להקת ההיפ הופ שלו. הסינגל הגיע להשמעות ברשת ג׳ ובגלגלצ. ״פתאום אמרו לי: ׳למי עוד אתה עושה יחסי ציבור?׳ ועניתי ׳למי אני עושה יחסי מה?׳. ככה זה התחיל״. אחרי עוד כמה אלמונים שעבד בשבילם בחינם, פנה אליו הזמר הים־תיכוני מאור אדרי. היה לו אז להיט שטח אחד, אפס נוכחות ברדיו ובעיתונים. הוא רצה שישמעו עליו. ״הוא אמר לי: ׳בוא תראה לי מה אתה יודע – אם זה יהיה מספיק טוב, תקבל כסף׳״, נזכר זיו, ״אחרי 24 שעות עלתה עליו כתבה במאקו עם הכותרת: השנה הקרובה תהיה של מאור אדרי״. שנתיים אחר כך הוא הגיע לאלבום זהב, ולקיסריה. בימים שלפני קיסריה, זיו ישן אצל אדרי. הם הלכו ביחד לתלות פוסטרים.

עבודה ביחסי ציבור היא עבודה כפוית טובה. יח״צן יכול להישאר בצללים קריירה שלמה, לעבוד בשביל הצלחה של אחרים, ויח״צנים רבים מפתחים מרירות, ציניות או צביעות. זיו חיובי בצורה כמעט חריגה. בתור ראפר מחאתי, הוא מודה, הוא היה בנעוריו ״בנאדם מאוד נגטיבי״. מה ששינה את התפיסה שלו היה ספר. ״זה מצחיק וקלישאתי, אבל כשקראתי את ׳הסוד׳ השתנו לי החיים. התחלתי לחשוב אחרת, לדבר אחרת. אתה מקבל כישלון לפנים? לא נורא אחי, הכל טוב, טודו בום״. כשסטטיק הוציא את ״בא לי לרקוד״, זיו כתב לו הודעה פרטית בפייסבוק: אל תוציא שיר בלי יחסי ציבור. השיר הפך במפתיע ללהיט ענק וסטטיק הפך מאלמוני לכוכב, וזיו יחד איתו. כשיצא הסינגל האחרון של הצמד, ״טודו בום״, הוא הצליח כל כך מהר שגוגל העולמית הושיבה עובדים לבדוק למה נתוני הצפייה של יוטיוב בישראל חורגים פתאום מהסקאלה. היום, החלום שלו הוא להיות דובר ראש הממשלה.

לכל יח״צן יש שיטות שכנוע לעיתונאים: יד רוחצת יד, חנופה, הטבות. שיטת השכנוע העיקרית של זיו היא מספרים. ״נגיד זמר ים־תיכוני מוציא שיר. אחרי יומיים אני יושב בבית ושומע רכבים חולפים עם השיר הזה, ומצד שני כתב אומר לי ׳זה לא להיט, מוקדם מדי לכתוב על הזמר הזה׳. אז אני אומר לו: רגע, שמעתי חמש פעמים ביום את השיר ברחוב, זה השיר המושר ביותר בקריוקי, יש לו 20 אלף הורדות בסלולר, 5 מיליון צפיות ביוטיוב. אני נותן לו נתונים יבשים עד שהוא אומר רגע, אולי אני מפספס משהו?״. אבל זו לא חוכמה כשלאמן יש מספרים גבוהים להראות, כמו מאור אדרי או הצמד. כשמייצגים מדריכת כושר, צריכים להיות יותר יצירתיים (הם מנסים לשבור את שיא גינס בקפיצה על טרמפולינה). ״אני צריך שהאמן יהיה מרוצה, שהתקשורת תהיה מרוצה ושהשטח יהיה לוהט, בו זמנית״. אחת הדרכים שבהן זיו דואג שכל הכתבים יהיו מרוצים היא להוציא את כל הידיעות העסקיות שלו בדיוק ב-9:05 בבוקר. כל הסינגלים או ההודעות על סטטיק ובן-אל תבורי יוצאים בדיוק ב-10:10. למה? כדי שאף כתב לא ירגיש, חלילה, שכתב אחר קיבל משהו לפניו.
מערכת היחסים בין עיתונאי ויח״צן היא מורכבת. ליחצ״ן יש אינטרס ברור, אבל שניהם מעמידים פנים שהוא לא קיים. העיתונאי צריך לייצר כתבות, אבל מעדיף להרגיש שהוא הביא אותן בעצמו. יש יח״צנים שממש מציעים כותרות לכתבים, או שולחים כתבה חצי כתובה כ״הצעה״. יש עיתונאים עצלנים ויש יח״צנים עצלנים. יח״צנים עצלנים מסתפקים בשליחת מייל לרשימת נמענים חסויה בכל פעם שיוצא סינגל חדש לאמן שלהם. יח״צנים חרוצים, כמו פוליטיקאים חרוצים, מנהלים מערכות יחסים אישיות ארוכות טווח עם עיתונאים. ״יש אנשים שאין יומולדת שלהם שאני לא שולח פרחים ולא שולח מתנה. הכתב הופך לעורך משנה, העורך משנה לעורך, העורך ליו״ר, ואני גדל איתם. 99.98% מהעבודה שלי זה רק לשמור על הקשרים האלה״. הוא לוגם מהקולה ומשתיק הודעות שנכנסות לו לטלפון. ״המשרד הזה לא מונע מכסף, הוא מונע מאהבה טהורה. המטרה שלנו זה לעשות אנשים כוכבים, כדי שהמעמד שלנו יעלה כמשרד״.

2 הפרזנטור העולמי של חברת האוזנית סול ריפבליק, שמופיע על אריזות מוצריה, הוא הדי-ג׳יי הרווחי ביותר בעולם כבר שלוש שנים ברצף, קאלווין האריס (הוא מרוויח כמעט כפול מטייסטו או דיוויד גטה). בקרוב יוכרז כי הפרזנטור הישראלי יהיה רותם כהן, זמר ישראלטיני בנסיקה שמיוצג על ידי זיו פתרונות מיתוג. זיו ובלכר יושבים במשרדים של ליאת אריאב, היח״צנית של סול ריפבליק, כדי להחליט איך ומתי ישיקו את האוזניות ואת שיתוף הפעולה. ״אלה האוזניות הכי איכותיות״, אומרת אחת העובדות של אריאב, ״אז לקחו די-ג׳יי, כי מי מבין באיכות ובמוזיקה יותר מדיג׳יי? בקליפים שלו הוא עם סול ריפבליק״. על השולחן מונחים תפוחים חתוכים, תמרים בקופסה, מאפים טריים, מגבונים. ״זה גובל בתוכן שיווקי״, אומר בלכר, אבל זיו ממהר להרגיע: ״לא הייתי קורא לזה אפילו תוכן שיווקי. כל דיג׳יי מצטלם עם האוזניה שהוא רגיל אליה״.

בספטמבר, לרותם כהן יהיה מופע גדול בהאנגר 11 בתל אביב. ״אנחנו עוד שנייה סולד אאוט, נכון?״ שואל זיו את קרני, אחותו של כהן. היא קטנה מאחיה ב-14 שנה, ומנהלת אותו. ״נשארו עוד 300 כרטיסים״, היא אומרת ומרימה פרוסת תפוח, ״זה כבר נקרא סולד אאוט״. בניסיון של זיו לחבר בין המופע להשקת האוזניות, המופע לא ייקרא ״רותם כהן בהאנגר 11״, אלא ״הוואנה סול ריפבליק״. המועדון יעוצב בסגנון קובני, עם מכוניות אמריקאיות ישנות שיחנו לאורך הקירות. כרטיס הכניסה מעוצב כמו כרטיס טיסה לקובה. ״זה לא אירוע מסחרי״, הוא אומר, אלא חוויה. ״זה לא עוזר לעיתונאים״, עונה אריאב, ״הם רוצים לכתוב על האוזניות עצמן״.

אריאב מתעקשת שהמופע מתקיים מאוחר מדי בחודש, ושצריך למצוא מקום אחר להשקת האוזניות – לא במופע של כהן. זיו מציע את הזאפה, אפשר לקבל אותה בחינם כי יש לו שם קשרים. הם מציעים עוד כמה מקומות, כולל מועדון בשם ״הוואנה״ שנמצא ממש ליד המשרדים של אריאב. ״איך קוראים למקום שאת רוקדת בו בצ׳אטה?״ שואל זיו את כהן. ״מה שחשוב לנו תכל׳ס זה האוזניות״, אומרת אריאב, ועוברת לדון בתאריך מתאים. ״אולי ה־11? אוי״, היא צוחקת, ״זה יוצא ספטמבר אילבן!״ זיו מרצין באחת, ״אי אפשר, זה תאריך לא טוב, 11 בספטמבר״. הטלפון שלו מצלצל והוא עונה מיד, ״אני בפגישה, מי זה?״.

״ברמת הלהוציא את רותם תקשורתית כפרזנטור״, אומרת קרני, ״חשוב לי שיופיע הסכום״ (שמקבל כהן על היותו פרזנטור). ״יש סכום פלוס בארטר, אני רוצה לחשב את הכל ביחד כסכום״, אומר זיו. קרני נוקבת בסכום שהיא רוצה שיופיע. ״זו השאלה הראשונה שישאלו אותנו עיתונאים״, אומרת עובדת של אריאב. ״אני יודע שסכומים של חסויות הם פחות מזה״, אומר זיו, ״קרביץ הציעו לנועה קירל כמה עשרות אלפים, עכשיו היא גדולה יותר, יכולה לקבל מאות. 500 אלף זה כבר יודה לוי״. ״אנחנו נגזים״, אומרת העובדת, ״אני לא רוצה את הסכום האמיתי בחוץ״.

כשהפגישה מתפזרת, נשארים בחדר אריאב, זיו והשותף שלו, וקרני כהן, כולם עם טלפונים בחוץ. ״התלהבתי ממנו כי הוא בביזנס״, אומרת כהן על זיו, ״יח״צני מוזיקה הם רק במוזיקה, יש להם ראייה צרה. אם הם לא מסתכלים על הביזנס, הם לא מגדילים את הביזנס״. כהן שואלת את זיו אם הוא שמע את השיר החדש שרותם שלח אתמול בשתיים בלילה. ״לא קיים רגע שהטלפון כבוי״, אומר לי זיו, ״אני משדר לאמנים שלי שאני זמין 24 שעות. אני יכול בו זמנית להתקלח ולעבוד. מתקשר אליי אמן אז אני עוצר את המים, היי אחי, מה נשמע, משהו דחוף?״. הם משמיעים את הסקיצה מהלילה, זיו מזיז את הראש עם הקצב העדין, ומפסיק את השיר באמצע כדי להשמיע שירים אחרים מהאלבום הבא, כולם בהודעות קוליות שהוא קיבל מקרני בווטסאפ, אף אחד מהם לא מנוגן עד הסוף. ״מה הכי אהבת?״ הוא שואל את כל הנוכחים בחדר. קרני והוא לא מסכימים על בחירת הסינגל הבא: השיר עם המילים הסקסיות, או השיר עם העיבוד הברזילאי, סטייל מתי כספי. ומה עם הבלדה הרגישה? ״זה להיט חורף קלאסי״, אומר זיו, את השיר הסקסי צריך להוציא לפני שהקיץ ייגמר.

*

פורסם במקור במדור המוזיקה של בלייזר, אוגוסט 2017

מי הרג את הרולינג סטון

ב־9 בנובמבר, המגזין ״רולינג סטון״ יהיה בדיוק בן 50 שנה. יאן וונר, שהקים את המגזין כשנשר מקולג׳ בגיל 21 בסן פרנסיסקו וב־50 השנה האחרונות הפך אותו לאימפריה, הודיע לאחרונה שהוא מוכר את החלק שלו במגזין האגדי (51%), וזה רגע טוב בהיסטוריה לעצור לכמה דקות כדי לענות על השאלה שעולה בראשו של כל בר דעת כשהוא קורא את המשפטים האחרונים: למה שיהיה לי אכפת?

והתשובה מורכבת משלושה חלקים: בגלל הריספקט, בגלל המיתולוגיה, ובגלל שהגיע הפאקינג זמן.

אנחנו חייבים לרולינג סטון ריספקט עצום, אולי אפילו התנצלות, על כך שלקחנו אותו כמובן מאליו. היום אנחנו נמצאים בדיוק בסיומה של תקופה ארוכה, שנמשכה כמעט 50 שנה, שבה לא היה ניתן לפתוח מגזין או אתר תוכן בכל נושא שהוא, כולל אקטואליה, בלי למצוא בו טור שבועי על מוזיקה. הדבר הזה פשוט לא היה קיים עד שיאן וונר לווה 7,500 דולר מההורים שלו והקים מגזין חדש שהוקדש כמעט כל כולו למוזיקה פופולרית חדשה. התקופה הזו, תקופת טורי המוזיקה, לא נגמרה בגלל שוונר החליט למכור חצי מהרולינג סטון, אלא להיפך. בעשור האחרון, עם הקלות ההולכת וגוברת של מציאת מוזיקה חדשה דרך יוטיוב, ספוטיפיי, פנדורה ובעיקר דרך פוסטים של חברים שלכם בפייסבוק, טורים על מוזיקה הלכו ונסגרו, נמחקו בשקט מעמודי התרבות ברוב המגזינים. יחצ״נים מתלוננים שהם מקדמים אלבום חדש ואף אחד לא כותב עליו, לא כי האלבום לא מעניין אלא כי אין איפה לכתוב עליו. טורי המוזיקה לא גוועים כי עורכי המגזינים לא חושבים שחשוב לכתוב על מוזיקה (ותודה לבלייזר, שכנראה עדיין חושבים ככה, או שהם לא זוכרים שהמדור הזה קיים), הם גוועים כי נראה שלקוראים פחות ופחות אכפת מה דעתו של מאזין מקצועי למוזיקה. פעם היית קורא דעה על אלבום חדש כדי לדעת אם ללכת לחנות ולקנות אותו. היום הוא מופיע לך באפל מיוזיק במלואו לפני שכתב המוזיקה בכלל הספיק לשמוע אותו פעם אחת. ככתב מוזיקה אני לא מקונן על זה, דרכו של עולם להשתנות. אני רק רוצה לומר: התקופה הארוכה שנגמרת עכשיו, שרובנו נולדנו לתוכה וראינו אותה נגמרת, הייתה משמעותית. היא הרחיבה את העולם המוזיקלי שלנו, המליכה מלכים, יצרה פסקולים משותפים לדורות וקהלים שונים. הרבה מאוד מוזיקאים, סצינות וז׳אנרים שהצליחו ב-50 השנים האחרונות חייבים את הצלחתם לטורי מוזיקה עקשניים. וכל טור מוזיקה חייב את קיומו לרולינג סטון של יאן וונר.

הרולינג סטון אחראי גם למיתולוגיה של הרוק שבצילה חי כל מי שחי בחצי המאה האחרונה. הרוקנרול לא היה צריך את הרולינג סטון כדי להתפוצץ, כמובן, הוא עשה את זה עם צ׳אק ברי, ביל היילי ואלביס לפני שיאן וונר חגג בר מצווה. אבל הרולינג סטון של הסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז היה זה שקיבע את ההגמוניה החדשה, את המיתולוגיה וההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית במאה ה־20 כמו שאנחנו מכירים ומקבלים אותה היום כמובן מאליו. תענו מהר: מי המוזיקאים הכי גדולים ומשפיעים של המאה ה־20? קחו שנייה לחשוב על שמות לפני שתענו. חשבתם? יופי. בהכרח, בין התשובות שנתתם, היו הגברים הלבנים הבאים: בוב דילן, ג׳ון לנון, הדורז, פינק פלויד, קורט קוביין, דיוויד בואי, אלביס, הביץ׳ בויז, פול סיימון, ניל יאנג, לאונרד כהן. ובכיתת האפליה המתקנת אולי זכרתם להכניס גם את ג׳ניס ג׳ופלין או ג׳ימי הנדריקס, בודדים במגדר ובצבע. רוב השמות האלה הגיעו לשיאם, לא במקרה, בשנים סביב הקמת המגזין והצלחתו המטאורית, וכולם ניגנו רוק. אבל מה שקרה במגזין, ששלח את גליונותיו וזרועותיו לכל אמריקה והעולם, זה לא מה שקרה בשטח. כל אלה ניגנו רוק בזמן שבכל העולם שמעו בעיקר דברים אחרים. בשבוע שבו קם המגזין, המקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי היה "To Sir with love" של לולו, זמרת פופ נשכחת ובצדק. כשיצא הגיליון השני, היו אלה כוכבי הנוער, המאנקיז. בשנה הבאה שלטו במצעדים זמר הסול אוטיס רדינג, זמר הקאנטרי-פופ בובי גולדסבורו, ההרכב הנשכח דה ראסקלז ושיר קיטש איום של הרב אפלרט, לצד השיר הכי פחות רוקנ׳רולי של הביטלס, ״היי ג׳וד״. הרוק, שהיום במבט לאחור נדמה שהיה הצליל הגדול של אמריקה במאה העשרים, כמעט לא היה ברדיו בזמן אמת, לא מכר שבריר ממה שמכרו להיטי הקאנטרי והפופ של התקופה. ההיפים היו מיעוט קולני, אבל מיעוט. הטריק הכי טוב שלהם היה שהם הקימו את הרולינג סטון ודאגו לספר את הסיפור שלהם שוב ושוב ושוב. הרולינג סטון הצעיר אולי מכר מיליון עותקים מכל גיליון, אבל מי שקנה אותם לא היו העם האמריקאי הרחב, זה שיצביע עוד מעט לניקסון, אלא תנועת הנגד, האופוזיציה, הסטודנטים, ההיפים, בני הנוער שחלמו על קליפורניה (לפני שהמגזין העתיק את משרדיו בצעד מכריע לניו יורק). הרולינג סטון היה קול משפיע אבל הוא היה קול המיעוט, המיעוט שעם השנים, ההשפעה וההתמדה הפך את הסיפור שלו לסיפור העיקרי: וודסטוק, מועדון 27, סקס, סמים ורוקנ׳רול. רוב האמריקאים לא חיו ככה בזמן אמת, אבל הרולינג סטון היה חזק מספיק כדי לשכנע את כולנו שככה נראו שנות השישים והשבעים בארה״ב, ושאלה, ורק אלה, היו המוזיקאים המשפיעים, החשובים, האגדיים (לקח להם כמה עשרות שנים כדי להתחיל לכתוב באותה תשוקה על ג׳ים מוריסון ועל אוטיס רדינג, על ג׳ון לנון ועל מרווין גיי, וזה קרה הרבה אחרי שכל אלה היו כבר מתים מאוד).

כשאני הצלחתי להניח את ידיי על עותק של ״רולינג סטון״, כבר היה כמעט מאוחר מדי. זה היה אמצע הניינטיז, וכנער אובססיבי למוזיקה עם חיבור מודם טלפוני שמתנתק בכל פעם שמישהו בבית מרים שפופרת, עקבתי עד כמה שיכולתי אחרי השערים של מגזין המוזיקה הכי חשוב בעולם. עוד לא קראתי כתבה אחת (בעיקר חיפשתי עוד שערים כמו שער העירום של ג׳נט ג׳קסון) ולכל תמונה של שער לקח רבע שעה להיטען, אבל כבר אז, דרך סוכנים מפוקפקים כמו מעריב לנוער ורשת ג׳, הבנתי את חשיבותו של הרולינג סטון. זה המגזין שקובע מה הולך, שממליך רוק סטארז, שמספר לעולם דברים שהעולם חייב לדעת על מוזיקה, שקובע על מה מגזינים אחרים יכתבו. כמה שנים אחר כך, התחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה באינטרנט, ואחר כך פתחתי בלוג מוזיקה משל עצמי. עם הזמן הבנתי שאני חלק מהתהליך שהתחיל הרולינג סטון: בואו נקרא לו הדמוקרטיזציה של הטעם המוזיקלי. לפני הרולינג סטון, מי שקבע מה ישמעו ברדיו היו האנשים עם הכסף שישבו בחברות התקליטים. יאן וונר הגיע מתרבות הנגד, מהמיעוט, ולאורך מאות גליונות, כתבות וביקורות אלבומים הכתיר את המלכים החדשים, שינה את הטעם המוזיקלי של העולם. העיתון שהוא הקים היה מודל לחיקוי למאות ואלפי מגזינים דומים בכל העולם, שעם הזמן הפכו בעצמם לקובעי הטעם המוזיקלי – הקול היחיד של הרולינג סטון התפצל לאלפי קולות – עד שהגיע האינטרנט, ואלפי הקולות התפצלו למיליוני קולות. פתאום לא היית צריך להתקבל למערכת של מגזין יוקרתי כדי שתוכל להפיץ את דעתך על מוזיקה חדשה ולהדליק אנשים על צלילים, זמרים וסגנונות שהם לא שמעו קודם. הרדיו המסחרי הוחלף במגזינים עצמאיים שהוחלפו בבלוגים עצמאיים שהוחלפו בפרופילים בפייסבוק, כל שלב חדש דורש פחות ופחות הכשרה מקצועית כדי להישמע, ופחות מחסומים כדי להגיע אל הקוראים והמאזינים ולהשפיע עליהם. הסיבה שהרולינג סטון מוצע למכירה היא שהוא מזמן לא משפיע, והוא מזמן לא משפיע כי הכוח עבר אלינו, והכוח עבר אלינו בזכות המהפכה שהרולינג סטון יצר בעצמו ב־1967: הוא התחיל את הדמוקרטיזציה של הטעם המוזיקלי, שבסופו של דבר הפכה אותו למיותר. לכן אני אומר, סוף עידן הרולינג סטון הוא זמן טוב להגיד ריספקט, זמן טוב לנפץ את המיתולוגיה של הרוק, וזמן מצוין להגיד הגיע הפאקינג זמן שהשריד העתיק הזה לזמן שנגמר יפנה את מקומו על המדף. הגיע הזמן לשמוע קולות אחרים, יותר מגוונים וסקרנים, פחות זקנים ומקובעים, וגם פחות לבנים. הגיע הזמן לשמוע אתכם.

*

פורסם במקור במדור המוזיקה של בלייזר, נובמבר 2017