תצלום: Aron Carlton

התחושה הזו, שמשהו חריג עומד לקרות, מתחילה עוד באוטובוס. הנוסעים הקבועים של שבת בערב בקו 21, שנוסע לאורך רחוב הייז בסן פרנסיסקו, לא מצליחים להעמיד פנים שהם מתעסקים בטלפון הנייד או בוהים מהחלון. כמו נהרות בלתי נראים, קווי הראייה של כולם מתנקזים אל הים שעומד באמצע המעבר: בחור ענק וכמעט עירום, קעקועים מטפסים ממגפי העור השחורים שלו עד הקרחת המגולחת, מופרעים רק ברצועות עור ושרשראות שמתלכסנות על החזה והכתפיים. מהמצח שלו יורדים עד הברכיים פסים ארוכים של מה שנראה כמו דם קרוש. יש לו זקן־תיש, נזם ענק באמצע האף ועיגולי צבע שחורים ענקיים סביב העיניים. לידו, בחיוך קל, עומד בחור בחליפת גוף מלאה בהדפס זברה עם בנדנה תואמת.

כשהם יורדים יחד איתי בתחנה של מועדון האינדיפנדנט, הניחוש שלי הופך לעובדה: גם פניהם מועדות לחצי הגמר באליפות ארצות הברית באייר־גיטאר – אם כי ברור שהם, בניגוד אליי, עומדים להתחרות בה. אחד מהשניים עשוי אפילו לקחת את התואר. כן, יש תואר, יש טורניר רשמי, יש שלבי מוקדמות איזוריים, יש אליפות ארצית להעפיל אליה ויש אנשים שמתחרים באופן רציני כבר שנים בתקווה לקחת בסופו של דבר את אליפות העולם השנתית בפינלנד באייר־גיטאר. או בשורה אחת: כן, מישהו לקח את ההרגל האידיוטי של חובבי רוק לעשות עם האצבעות כאילו הם מנגנים בגיטרה והפך את זה לספורט רשמי. עדיין לא אולימפי אבל היי, עוד לא אבדה תקוותנו – יש מדליה לקפיצה בטרמפולינה.

סטודנטים למדעי הרוח קוראים לזה "סימולקרה": חיקוי של חיקוי של חיקוי של משהו שלא בטוח שהמקור שלו בכלל קיים ואמיתי

הסבר פשוט על אייר־גיטאר למי שבטעות שמע מוזיקה קלאסית: אם אי פעם שמעת סולו גיטרה חשמלית, החזקת את הידיים שלך באוויר כאילו אתה מחזיק גיטרה אמיתית ועשית כמה תנועות שבדמיון שלך היו דומות איכשהו למה שסלאש בטח עושה כשהוא מנגן – ברכותיי! עשית אייר־גיטאר. המהדרין מוסיפים, בדרך כלל בלי מחשבה מודעת, עוויתות־פנים אורגזמיות, הישענות אוטומטית אחורה ולפחות ברך אחת מכופפת. אני בטוח שבערב שבו צ’אק ברי דפק את סולו הגיטרה החשמלית הראשון, מישהו בקהל כבר דפק סולו אייר־גיטאר (אני הולך לכתוב "אייר־גיטאר" בכתבה הזאת כי "גיטרת אוויר", למרות הדיוק, נשמע כמו צעצוע בריכה מתנפח).

העובדה שמישהו – או נכון יותר, קהילה עולמית של מישהם – הפך את תוצר הלוואי הכי שולי של תרבות הרוקנ'רול לספורט תחרותי עולמי עם ניקוד ותארים וטורנירים נראית כמו פרודיה כפולה: על רוקנ'רול ועל ספורט. בתחרות אייר־גיטאר עולים על הבמה אנשים שלא יודעים לנגן ומשתוללים לצלילי שיר של מישהו אחר בלי שהם מחזיקים שום דבר ביד. סטודנטים למדעי הרוח קוראים לזה "סימולקרה": חיקוי של חיקוי של חיקוי של משהו שלא בטוח שהמקור שלו בכלל קיים ואמיתי.

כדי לבדוק אם הסימולקרה הזאת תצליח לעשות משהו אמיתי לחובב רוק, וגם כי כל אייר־גיטריסט חובב צריך לראות פעם את המקצוענים בפעולה, מצאתי את עצמי קופא מקור מחוץ למועדון האינדיפנדנט ומחכה שיפתחו את הדלתות. התור מורכב מהשטח החופף בין מעגל הפאנקיסטים והמטאליסטים שבאו לתת בראש, ומעגל ההיפסטרים הממושקפים שבוודאי מתענגים על הצד המגוחך והמודע־לעצמו של כל הסיפור, פלוס חוכמולוג אחד, שפונה אליי כאילו הוא מינימום כריס רוק ודופק לי "אני רואה שגם אתה הבאת גיטרה. תראה, שלי על הגב!”. אין לו גיטרה, הבנתם? רגע לפני שהדלתות נפתחות, עוצרת מול המועדון מונית צהובה וממנה נושבת החוצה אישה מבוגרת עם קארה כסוף מוקפד, שמלת מעצבים שחורה ותכשיטים שמבהירים שהיא נסעה במונית רק כי הלימוזינה שלה בדיוק במוסך.

באותו רגע ממש יוצא אלינו מהמועדון גוץ קירח בחולצה עם רקמה של דרקון. הוא נראה בן 45 והוא מתבדח עם האנשים בתור, לוחץ ידיים בהתלהבות ומחלק כרטיסים צבעוניים שנראים כמו כרטיסי אספנים של בייסבול. מופיעה עליהם תמונה של הגוץ עצמו באותה חולצה דופק פוזה של סולו־צוקים, רק שאין בידיים שלו גיטרה. קוראים לו דן לה-פברה והוא מתחרה תחת הכינוי Tiger Claw, כינוי שבאופן טבעי גם רקום לו על הנעליים. הוא מתחזק שלושה בלוגים, אחד מהם מורכב רק ממשפטים כמו זה: "לפעמים אני מתעורר וחושב שהייתי ער כל הזמן, ואז מבין שזה היה רק חלום” (ציטוט אמיתי). לה-פברה הוא מתחרה ותיק, ובתחרויות בקליפורניה כבר הפך לאגדה באותה צורה דו-משמעית שבה תמהונים שמתקשרים לתחנות רדיו באופן אובססיבי הופכים לאגדה בקרב עובדי התחנה (גגלו את מנשה יוסיפוביץ', למשל). הקהל בחוץ אוהב אותו, אבל האישה העשירה מסתובבת אליי כדי להבהיר שהיא לא פה בשבילו. הבן שלה הוא Cold Steel Renegade, או CSR כפי שקורא לו כל מי שמבין משהו ב”מקצוע”. בשנה שעברה הוא זכה בפעם הרביעית בחצי הגמר של סן פרנסיסקו. "הוא אף פעם לא ניצח בתחרות הארצית, אבל משום מה פה בסן פרנסיסקו מתים עליו", אומרת לי אמא שלו, ועשרות אלפי הדולרים שהושקעו בחיוך שלה מקשים עליי להבין אם היא אומרת את זה בגאווה או במבוכה. "הוא עובד סוציאלי בן 37, הוא ממש ביישן", היא מספרת לי, "אבל על הבמה קורה לו משהו". שעה מאוחר יותר יעלה הבן שלה לבמה בטייטס לבנים כל כך צמודים, שקו המתאר הברור של הזין שלו יהפוך לחלק הכי מדובר בהופעה שלו (רציתי לכתוב “הכי בולט” אבל, נו). אני שואל איך הוא נכנס לזה בכלל, והיא משמיעה קול די דומה לצחוק, "לפני כמה שנים החברים שלו התערבו איתו שאין לו אומץ לנסות. היית מאמין?"

אה, וצריך להגיד את זה: אייר־גיטאר רציני ומושקע נראה הרבה פעמים כמו גבר מאונן

התחרות מורכבת משני סיבובים. בסיבוב הראשון עולה כל מתחרה למופע של 60 שניות, עם מוזיקה שהוא בחר בעצמו או ערך בעצמו מכמה שירים. השופטים הם אלופי אייר־גיטאר לשעבר, כלומר אנשים נטולי כל קונספט בסיסי של מבוכה, והם נותנים לכל מתחרה ניקוד לפי שלושה קריטריונים: דיוק טכני (האם נראה כאילו אתה באמת מנגן את מה שאנחנו שומעים?), נוכחות בימתית (האם השואו שלך היה מבדר ומלהיב?), וגורם שלישי מסתורי שנקרא Airness (האם לקחת את כל המרכיבים והתעלית עליהם?). הניקוד הוא בטווח שבין 4.0 ל-6.0, מבהיר מנחה הערב, ביורן טו רוק, "כמו בהחלקה אמנותית על הקרח". יש שלושה שופטים כך שניקוד מושלם, ברוח המטאל השורה על האירוע, הוא 6-6-6. חמשת המתחרים עם הניקוד הגבוה ביותר עולים לשלב השני, וצריכים לאלתר מופע של דקה על שיר שנבחר עבורם בהפתעה. שלושת המנצחים עולים לאליפות ארה"ב בקנזס סיטי, והמנצח שם יוטס לאליפות העולם בפינלנד, בירת המטאל של אירופה. אלוף העולם יזכה בגיטרה חשמלית, עליה הוא לא יודע לנגן.

הסיבוב הראשון מתחיל חלש. גולדי רוקס מקפצת בתחפושת של מעודדת־פאנק אבל לא ממש טורחת “לנגן" אלא פשוט, ובכן, מדלגת על הבמה מפה לשם. דיסקו גולד, שנראה קצת כמו סיידשואו בוב מהסימפסונס ולבוש הרבה יותר גרוע, מגרד מהשופטים 5.4 סולידי בעזרת נפנופים חסרי פרופורציה בשיער הענק שלו. הווליום מתחיל לעלות רק עם עלייתו לבמה של Jon Face, מתחרה מסנטה קרוז שנראה, כהגדרתו הקולעת של אחד השופטים, "כאילו יש לו בחוץ ואן לבן בלי חלונות ואנשים קשורים במרתף". פייס לא מתחפש ולא מחייך. הוא עולה לבמה עם זקן, כובע מצחיה שחור ובלי חולצה – קעקועים של להקות פאנק על החזה – ומפרק את המקום בקטע מטאל רצחני ונטול כל הומור. תחתוני חוטיני נזרקים לבמה, ו- Airness רציני מורגש באוויר כשפייס דופק מחווה חסרת כל משמעות שגורפת תשואות: הוא מכסה את העיניים בבנדנה שחורה ואז מרביץ סולו מסובך. זה לא שקשה יותר לנגן בגיטרה לא קיימת כשלא רואים כלום, אבל זה עובד.

אה, וצריך להגיד את זה: אייר־גיטאר רציני ומושקע נראה הרבה פעמים כמו גבר מאונן. כף יד כמעט סגורה עולה ויורדת במהירות מול מרכז האגן והבעות תואמות. הרבה מתחרים דאגו גם לירוק מים על הקהל ברגע הקליימקס של ההופעה, כך שהאנלוגיה הייתה שלמה. וכמו אוננות, במידה מסוימת הייתי מצפה שרוטינה שלמה של אייר־גיטאר תהיה משהו מביך שרוב האנשים יעשו לבד בחדר ויתביישו לדבר על זה עם החברים שלהם. אבל מסתבר שנגני אייר־גיטאר דווקא נוטים להסתובב בחבורות, כמו SCAG – "סנטה קרוז אייר־גיטאר" – חבורה מפחידה למראה שקרעה לגזרים את התחרות. מאחורי הקלעים אני תופס לשיחה את הבחור הענק מהאוטובוס, חבר ב-SCAG שמתחרה תחת הכינוי The Silver Hammer (את הבדיחה הביטלס רק הוא מבין: שמו האמיתי, שהוא לא חשף בתחרות, הוא מקסוול). בשבילו זו לא התערבות מצחיקה עם חברים. ניכר שהוא עושה את זה לגמרי ברצינות, אף שהוא מגחך מדי פעם בעצבנות (זו התחרות הראשונה שלו). "המתחרה Dirty Airy הוא אגדה בסנטה קרוז, הוא היה כמו מנטור בשבילנו", הוא מספר לי אחרי שדחף לנגד עיניי שלושה משולשי פיצה ברצף, "התאמנו ביחד במשך חודשים”.

Dirty Airy הענק בקטע הסיום שלו צילום: Kyle Privette

הוא מדגים לי מהלכים שונים שהתאמן עליהם בבית – גיטרה דמיונית בגובה האשכים, גיטרה דמיונית מכוונת קדימה כמו זין ענק, גיטרה גיטרה דמיונית מונפת באוויר. "עבדתי המון זמן על המעברים ביניהם, כדי שאם אגיע לסיבוב השני יהיה לי עם מה לאלתר. זה קשה יותר ממה שזה נראה". סילברהאמר שייך לקבוצה קטנה של מתחרים שהם גיטריסטים אמיתיים, והם צריכים להתאמץ יותר מהאחרים כדי לשכוח שהם לא באמת מנגנים על גיטרה אמיתית. הדקה שלו על הבמה, למרות האימונים המפרכים, חלשה הרבה יותר משל רוב חבריו ל-SCAG, והוא לא עולה לשלב הבא.

יש כמעט עשרים מתחרים, וככל שהערב מתקדם מתגלה שיש אלף דרכים שונות לעשות אייר גיטאר. הסגנונות משתנים מקצה לקצה, עם העדפה ברורה של הקהל לטובת אלה שהולכים רחוק מדי ועושים דברים שרוב הגיטריסטים האמיתיים לא יעשו על הבמה כי זה מגוחך או בלתי אפשרי: סלטות, שפגטים, גלגולים, בעילת גיטרה דמיונית, נגינה בו זמנית על שלוש גיטרות שלא כבולות לחוקי הפיזיקה. בתשואות הכי גדולות זוכים אלה שפשוט דופקים שואו מטורף בלי שום קשר לנגינה אמיתית וניכר שהם גם השקיעו המון וגם נהנים מכל שנייה. אבל השופטים, שעוקצים ומתבדחים כמעט כל הזמן, מתעקשים להזכיר שזו תחרות רצינית: "אהבתי מאוד את השואו שלך", הם אומרים למתחרה Whalin Big Air, שנראה כמו הכלאה בין אלביס לפיט טאונסנד מ-The Who, "אבל אתה חייב לעבוד יותר על הדיוק הטכני שלך. פספסת שם כמה כניסות של הגיטרה". הוא מקבל 5.8 מרשים מכל השופטים, ועולה לסיבוב השני.

ההעדפה הברורה של הקהל לא מבשרת טובות ל-Tiger Claw. השואו היחיד שהוא משקיע בו הוא התלבושת הקבועה – הנעליים החתומות, חולצת הדרקון ומסיכה שמכסה חצי פנים ודומה באופן עמום למשהו שאולי מזכיר נמר למישהו שמעולם לא ראה נמר. הקהל שואג לו "Ti-ger-claw!" שוב ושוב, ואז התמהוני החביב פשוט עומד שם במשך דקה, נטוע בקרקע, ומנגן עם הידיים את השיר בכזה דיוק שלרגע באמת נדמה שהוא מחזיק גיטרה שאנחנו לא מצליחים לראות. זה מאוד מרשים, אבל יותר ממרשים זה ממש, ממש משעמם, והקהל מגיב במחיאות כפיים קפואות.

מופע אייר־גיטאר, בסופו של דבר, הוא מופע רוקנ’רול שרוקנו אותו מהכל חוץ מהמניירות הכי חיצוניות שלו. ההתרוקנות הזו חושפת איזו אמת נסתרת שנמצאת בגרעין הרוקנ'רול

הצד השני של הסקאלה הוא טוני טפאטיו, נער לאטינו-פאנק פסיכוטי שנראה כאילו פז ממופע שנות השבעים לקח ערימה של ספידים והפסיק להפנים את כל הסטיות המיניות שלו. את הרוטינה שלו הוא פותח בקטע ריקוד עליז לצלילי שיר הפתיחה של "בנות הזהב", שמתחלף בחדות לקטע מטאל שיכול לפרק גדוד טנקים לאבקה. טפאטיו מלקק וגוהר ומזיין את האוויר, ומספיק ב-60 השניות שלו לזרוק לקהל קונדומים אקסטרה לארג', לתלוש את המכנסיים שלו כמו חשפן (מתחתיהם: מכנסוני דפוק-אותי זעירים), לנצל את חצאי השניות בין קטעי הגיטרה כדי לסמן לכמה בנות בקהל בדיוק מה הוא רוצה לעשות להן ובאיזו פוזה, ולדפוק עמידת־מרלין־מונרו פתיינית לשופטים, שאת הסדק שנפער בהטרוסקסואליות שלהם אפשר לראות מהחלל. אחד מהם, שנותן לו 5.9, אומר לו: "עשית לגיטרה הדמיונית שלך דברים שאני אפילו לא חשבתי לעשות לאישה אמיתית. הזכרת לי איזה מאהב עלוב אני". משני השופטים האחרים הוא מקבל 6.0 מושלם, והקהל צורח מעונג כמו בהופעה של הביטלס.

בשלב הזה אני חייב לשתף במחשבה שקשורה להופעה של הביטלס, וגם לפוטנציאל של האירוע הדי־מגוחך הזה להגיד כמה דברים רציניים על רוקנ’רול ועל הסיבה שבמשך חצי מאה זאת הייתה התרבות המוזיקלית הכי משפיעה בעולם. אתם זוכרים למה הביטלס הפסיקו להופיע? כי בשיא הביטלמניה, כשהם היו עולים לבמה, לא היו שומעים אותם בכלל דרך הצווחות מהקהל. הם עמדו על הבמה ועשו תנועות של הופעה אבל לא שמעו כלום. שזה דומה מאוד ל… אייר־גיטאר. וכשתהיתי לאורך הערב הזה, בין פרץ צחוק אחד למשנהו, למה האנשים האלה בכלל טורחים להשקיע את שעות האימונים הרבות ולנסות ברצינות לנצח בתחרות, חשבתי על ההופעות ההן של הביטלס. היה בהן את כל רוח הרוקנ’רול, מינוס המוזיקה. ומופע אייר־גיטאר, בסופו של דבר, הוא מופע רוקנ’רול שרוקנו אותו מהכל חוץ מהמניירות הכי חיצוניות שלו. ההתרוקנות הזו חושפת איזו אמת נסתרת שנמצאת בגרעין הרוקנ'רול: המוזיקה היא רק תירוץ (לא פלא אולי שהתרבות המוזיקלית שהחליפה את הרוקנ’רול בדומיננטיות התרבותית שלה היא ההיפ־הופ, עוד תרבות שהמוזיקה היא רק חלק קטן ממנה). לא הייתה הערב גיטרה חשמלית אחת בחדר, ובכל זאת נגענו בתמצית המרוכזת ביותר של הרוקנ'רול – החלום. החלום לפרוק כל עול, לקבל לגיטימציה להיות גדול מהחיים, לעמוד על הבמה ולקבל אהבה מזרים גם אם אין לך שום כישרון. אייר־גיטאר נותן לגברים מבוגרים את הרגע שלהם באור הזרקורים, ומסתבר שאפילו אם אתה רק מעמיד פנים שאתה מנגן, הקהל לא מעמיד פנים שהוא מת עליך.

לקראת סוף הסיבוב הראשון עולים המתחרים הכי חזקים שלו, וגם כמה מתחרות, עניין נדיר בתחרות – כמו רוקנ'רול בכלל, גם רוקנ'רול מדומיין הוא בעיקר משחק של גברים. אני לא מתכוון להיכנס עכשיו למאמר ארוך על למה יש כל כך מעט נשים ברוק, אני רק מצביע על הסימפטום: שבוע קודם לכן, במוקדמות בסנטה קרוז, המארגן הציע חולצה ושתייה חינם לכל בחורה שתעיז לעלות ולנגן, ואף אחת לא עלתה. הערב, בסן פרנסיסקו, מתוך 17 המתחרים רק ארבע היו נשים, ומתוכן רק אחת הייתה רוקרית שבאה לתת בראש. השלוש האחרות מכרו בעיקר סקס אפיל, והמופע שלהן היה יותר ריקוד מאשר נגינת גיטרה, ויותר עינטוזים מאשר כל ריקוד אחר. אחת עלתה עם אורות מהבהבים על הפטמות, השנייה הרימה את החצאית מול הקהל (מתחתיה: גרביונים מפוספסים) והשלישית, שקראה לעצמה Sahexy, פשוט עלתה עם מעט מאוד בגדים. היי, הן לא לבד. גם כמה מהגברים, ובראשם טוני טפאטיו, שההופעה שלו הייתה הטרדה מינית המונית, בנו על סקס אפיל, גם אם אירוני, ובסיבוב השני דירטי איירי התפשט לגמרי מאחורי דגל ארה"ב ענקי ואז יצא מאחוריו כשגרב של באטמן מחזיקה לו את החבילה ומאיימת ליפול בכל פישוק וזינוק. הוא וטפאטיו סיימו במקומות השלישי והשני והעפילו לגמר הארצי, בעוד שלוש הבנות הסקסיות פספסו את הסיבוב השני ב-0.1 נקודות בלבד. אני רק אומר. מיותר לציין ששלושת השופטים היו גברים.

"יש מדיניות סמים חמורה מאוד בספורט הזה: כולם צריכים להיות קצת מסטולים כדי לעלות לבמה", אומר המנחה ביורן טו רוק, “אבל ברצינות, התחרות הזאת חשובה יותר מהמונדיאל, כי אם יש תחום שבו ארה"ב צריכה לשלוט – זה אייר־גיטאר”. זה מצחיק שהספורט המגוחך הזה הוא ספורט, אבל כל ספורט הוא מגוחך. יוסיין בולט מתאמן שנים כדי לעבור בריצה מרחק שאין שום סיבה שלא ללכת אותו, ואנשים מקבלים מיליוני דולרים לשנה כדי ללבוש שיריון כתפיים וקסדה ולהתנגש באנשים אחרים בין הפרסומות. מתחרי אייר־גיטאר מתאמנים חודשים ואפילו נפצעים: סילבר־האמר מתח גיד במרפק כשניסה לעבור מהר מדי מתנועה של מטאדור מול שור לסולו גיטרה מאחורי הראש. "יצא לי לדבר עם ספורטאי אולימפי אמיתי וזה בדיוק אותו הדבר", מספר לי ברצינות CSR לפני שהוא עולה לבמה, ולא נראה שיש לו בעיה כלשהי עם ההשוואה, "אתה מתאמן שעות, שבועות, שנים, בשביל דקה אחת שקובעת הכל". אמא שלו התאכזבה מאוד שהוא סיים הפעם במקום החמישי.

האייר־הנדריקס של הערב הוא גם ההפתעה הכי גדולה שלו: סת’ ליבוביץ. אבל לא בדיוק ברור מיהו סת' ליבוביץ. כמה אנשים שונים התחרו תחת השם הזה בשבע השנים האחרונות, ואם זה לא מספיק מבלבל, שמו האמיתי של מתחרה אחר בשם Shreddy Mercury הוא סת' ליבוביץ. הפעם לובש את תחפושת סת' ליבוביץ בחור בשם ג'סטין הייפס (שהתחרה או לא התחרה בעבר תחת השם סת’ ליבוביץ), והוא עולה לבמה במשקפי ראייה ענקיים ופאת תלתלים שחורה ונראה כמו נעבעך יהודי סטריאוטיפי. הוא זורק לקהל ורדים על רקע הפתיחה של "Kiss from a rose" של סיל, ואז מתפוצץ על הבמה בכוריאוגרפיה מדויקת להפליא של פרא אדם, שמסתיימת בחזרה מיידית לפרסונה הנעבעכית שלו. בשלב הזה גם בתולי אייר־גיטאר כמוני לומדים לזהות Airness, וליבוביץ מסריח מזה מקילומטרים. היחיד שנמצא ברמה שלו הוא טוני טאפאטיו, ושניהם מסיימים את הסיבוב השני עם ניקוד זהה, ונדרשים לקרב ראש־בראש נדיר: The Air-off.

על גבי קטע רוק כבד שאף אחד מאחורי הקלעים לא הצליח לזהות, טפאטיו וליבוביץ מנסים לסחוט כל טריק אחרון שנשאר הם בשרוול, או במקרה של טפאטיו בתחתונים הזעירים שנשארו עליו. טפאטיו עושה כמיטב יכולתו, אבל הדקה השלישית שלו הערב, פרובוקטיבית ומצחיקה ככל שתהיה, כבר לא מציגה שום דבר חדש. הוא מקבל 5.9 מכל השופטים. אחריו עולה ליבוביץ, שמנסה ומצליח להלהיב את הקהל בשאגות "Jew-S-A!", ומשאיר אחריו אדמה חרוכה. את ה-6-6-6 המושלם שסוגר את הערב ושולח אותו לגמר הארצי הוא מקבל בזכות הפתעה: באמצע הקטע שלו הוא צועד מהבמה אל כתפיים של מישהו בקהל, ויוצא לסיבוב סולו־כתפיים דרך הקהל השואג. כשהקטע נגמר מסתבר שתורם הכתפיים האלמוני היה דירטי איירי, שחמש דקות קודם לכן התחרה בליבוביץ על המקום הראשון. והרגע הזה הוא תמצית האייר־גיטאר בעשר שניות: תחרות ממוסדת של גברים, שמתאמנים שנים בשביל שתהיה להם לגיטימיות להשתטות יחד ברגע שהם עולים על הבמה. ומהו רוקנ’רול אם לא זה בדיוק?

*
התפרסם במקור בגליון ספטמבר 2014 של בלייזר