כמו ילד בחנות של אודיופילים

אני שומע מוזיקה בריכוז רב מאז גיל עשר, אבל אני לא מומחה סאונד. אני לא יודע להבדיל בין צליל "חם" ל"מלא", או לקבוע למה האקוסטיקה בחדר מסוים גרועה. עזבו, בשיר עמוס במיוחד אני לא תמיד מבדיל בין גיטרה לפסנתר, ויש לי בבית מערכת יד שניה שעלתה 1800 שקל. בקרב אודיופילים זה כמו להביא סנדוויץ' מהבית למסעדת כתית.

מחקרים בכלכלה התנהגותית טוענים שככל שתשלם יותר על החווייה, ככה תיהנה ממנה יותר – וזה בכלל לא משנה כמה היא טובה בערכים אבסולוטיים. לכן יש אנשים שמוכנים לשלם אלפי שקלים על בקבוק ויסקי, או במקרה שלנו 40 אלף שקל על זוג רמקולים שבסופו של דבר משמיעים את אותו האלבום שאתה שומע באוזניות של האייפון. ומאחר שמוזיקה היא הוויסקי שלי, הלכתי להאזין לשלוש מערכות ברמות מחיר שונות, כדי לבדוק אם באמת שומעים הבדל באוזן בלתי מזוינת. אה, ואם שווה לשלם 72 אלף שקל תמורת ההבדל הזה.

fuse

להמשך הפוסט ←

תקשיב, יש סיכוי שגלגלצ עשו לנו את הטובה של החיים

kz02
תצלומים: אילן ספירא

1 בשנת 1620 היה החלק הצפוני של אמריקה שטח לא ממופה, עולם חדש של שטחי פרא ואנשי פרא. לחצות לשם את האוקיינוס מאנגליה היה, בלי הגזמה, הימור על החיים שלך. בטח, יכולת להפוך לבעל אדמות מפוצץ בכסף, אבל רוב הסיכויים היו שתמות תוך שנה בלי אגורה, מזון או ספינה לחזור בה לאירופה. באנגליה הייתה אז קבוצה דתית קטנה שהמשתייכים אליה קראו לעצמם פוריטנים, והאנגלים רצו לזרוק אותם לים כי הדת שלהם הייתה קצת שונה מהמיינסטרים האנגלי. ההיסטוריה זוכרת אותם כי במקום להוריד את הראש הם החליטו לעלות על ספינה ולשוט אל הלא נודע שמעבר לים. בטווח הקצר רובם מתו מרעב או ברחו לאירופה. בטווח הארוך הפכו העניים חדורי האמונה שנשארו לאבות המייסדים של האימפריה המודרנית החזקה ביותר בעולם: ארצות הברית של אמריקה.
בשנת 2011 החליטה גלגלצ להוריד את תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית "הקצה" מלוח השידורים שלה, אחרי 13 שנה באוויר. צמד העורכים והמגישים של התוכנית, נדב רביד וקוואמי (איל פרידמן), עמד בפני התלבטות. זה היה רגע אמיתי של להיות או לחדול לא רק עבורם, אלא גם עבור אלפי האנשים שנאספו במשך השנים סביב התוכנית הזאת וניזונו ממנה תרבותית. קוואמי ורביד יכלו ללכת לאיזו תחנת רדיו שרק תרצה אותם, או להיפרד לתמיד ממה שהפך למפעל חייהם וללכת הביתה. אבל הם החליטו להיות הפוריטנים של הרדיו הישראלי והפכו את "הקצה" ל"רדיו הקצה", תחנה אינטרנטית שמשדרת מוזיקה אלטרנטיבית חדשה מדי יום ובלי להתחשב בתכתיבים של אף אחד. אחרי שנה של שידורים הגיע הזמן לברר אם הם עומדים למות או להקים אימפריה. להמשך הפוסט ←

לסיום, שיר פתיחה

איך כותבים סוף לסדרת פוסטים שעוסקים כולם רק בהתחלות? הפוך.
כלומר, לא ממש כותבים. לא ממש סוף, בכל מקרה.

כי בעוד כל הפוסטים עסקו בשירי התחלה, הדרך לכל אחד מהם התחילה בסוף, בהליכה זהירה אחורה, יד רודפת יד לאורך חוט אחד מסוים של זיכרון, עד הנקודה המסוימת שבה אלבום אחד מני רבים נקשר בחיים שלנו, בקצה שלו, בשיר הפתיחה. אומרים שאי אפשר לאחוז מקל בשני קצותיו אבל הנה – כל פוסט ב"ספירת העונג: מההתחלה" היה כזה. הוא היה סוף והתחלה באותו הזמן, כל כותב חזר לתחילת הזיכרון והאלבום וכתב עליו הרבה אחרי שסוף האלבום הגיע, הרבה אחרי שההתחלה הפכה מנקודה אקראית בזמן להתחלה של סיפור אהבה מוזיקלי. וכמו שכותבים רבים יודעים, פעמים רבות כשאתה כותב על אלבום או שיר, מנקז ומנסח את התחושות והמחשבות שנולדות וניתזות ממנו, אחרי שהקטע מתפרסם נותרת תחושה עמומה של אובדן זעיר, כאילו לא תוכל באמת להקשיב שוב לשיר הזה או לאלבום הזה באותה התשוקה, עכשיו כשהסערה הפנימית שהוא עורר בך סדורה כל כך יפה על הנייר או הצג. ואם זה לא סוף של יצירה מוזיקלית, אני לא יודע מה כן.

אני עצמי לא כתבתי על אף שיר פתיחה. אני עדיין מצטער על זה ואולי יום אחד זה עדיין יבוא, אבל כמו שרבים ממשתתפי הפרויקט יודעים, כשאוהבים כל כך הרבה מוזיקה זה כמעט בלתי אפשרי לבחור. הבחירה הטבעית והמיידית שלי הייתה "Everything in its right place", מתוך Kid A של רדיוהד. יש מעט מאוד אלבומים שאני יכול להגיד עליהם, עם כל משקלו של הביטוי הזה, שהם "שינו את חיי". Kid A לא שינה את חיי. אין שום אספקט ממשי או רוחני בחיי שקיים או נעלם מאז רק בגלל האלבום ההוא.

אבל הוא כן שינה לעד את הדרך שבה אני שומע ותופס מוזיקה, ואני מניח שהתוצאה המשנית של זה היא כמעט כל מה שאני עושה היום: עונג שבת, ביקורת אלבומים בוויינט, ההתעסקות הכמעט מטרידה בכל כך הרבה מוזיקה בבת אחת, עיסוק שפעמים רבות (כמו השבוע) כמעט מכריע ומשתק אותי. והכל התחיל, בעקיפין מאוד, באלבום אחד.

ואני זוכר בבירור את אותו יום. חיכיתי וחיכיתי שהדיסק יצא. לא היה שום נאפסטר אפילו, ומוכר הדיסקים החביב עליי בקריית שמונה (עיר המחוז שלי באותה התקופה) התקשר אליי בבוקר: "הגיע!". במשך שבועות נדנדתי לו, מסכן חביב, ולאור כמות הדיסקים שהייתי קונה שם מדי שבוע זכיתי במעמד של לקוח מועדף, כזה שמקבל טלפונים במיוחד כשמגיע האלבום החדש של רדיוהד. נסעתי. קניתי. הסתובבתי בקניון הסמוך, עישנתי סיגריה ופתחתי את הניילון (אני זוכר במדויק איפה ישבתי), מגלה במהרה את החוברת הנוספת שהתחבאה תחת מגש הפלסטיק, קורא אותה מקצה עד קצה בלי להבין. המערכת חיכתה בחדר בקיבוץ, פיה פעור, רעבה. הכנסתי את הדיסק וברגע הראשון לא הבנתי מה, לעזאזל, קורה פה. הוכיתי הלם ואלם. במשך שבועיים הדיסק הזה הסתובב בלי סוף במערכת שלי, כשאני מאזין לו ומתהלך מקיר אל קיר במצב דמוי חלום, לא לגמרי מבין מה אני שומע, לא ממש יודע מה אני חושב על זה, רק יודע שהגוף שלי מתחיל להגיב אחרת כשאני שומע את זה.

אחרי שבועיים, פתאום, האסימון נפל בקול מצלצל והעיניים נפקחו מהחלום. האלבום זחל לי בינתיים מתחת לעור והפך לחלק ממני ועכשיו לא הייתה דרך חזרה. ההבנה שזה אלבום מדהים באמת (ושהוא שונה מכל מה שהכרתי ושבשביל לדבר איתו הייתי צריך ללמוד שפה חדשה במשך שבועיים) – כאן בדרך כלל אומרים "נפלה עליי כמו מאה טון", אבל ההבנה הזו העיפה אותי לשמיים. אם עד אז רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה במצעד של Q באנגליה, מאותו רגע רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה שקיימת בעולם, תואר שמעטים מצליחים לערער עליו בצורה רצינית, בעיניי, עד היום (למרות שזה תלוי מאוד באיזה יום בשבוע שואלים אותי).

אבל אז, כלומר עכשיו, לאחרונה, כשחשבתי על זה, קפץ לי לראש שיר אחר, ועוד אחד, ואחר נוסף, ומה עם ההוא? איך אפשר שלא לכתוב על ההוא! מה עם "Speed trials" (אליוט סמית') ומה עם כבודו האבוד של "שתי מדורות" (אביתר בנאי), ואולי הגיע באמת הזמן שאתוודה על אהבתי העזה אל "תבלינים" (דיקלה)? ובסוף, מרוב התעסקות בעריכת קטעים של אנשים אחרים על שירים אחרים (רובם ניתנים עדיין להורדה כאן), רדיוהד נפלו בין המקשים. אבל אולי זה נועד לקרות. אולי עכשיו, באמת, השיר מגשים את נבואתו והכל בא על מקומו הנכון.

פורסם במקור בעונג שבת, כפוסט סיום לסדרה "ספירת העונג: מההתחלה" | עוד על רדיוהד

פלאג פסט: כרוניקה של פסטיבל מבוטל מראש

מגזין בלייזר הזמין ממני כתבה על ההכנות לפלאג פסט, פסטיבל המוזיקה שחברת ההפקות פלאג תכננה ל-9 עד 11 במאי. ברגע האחרון, כמה ימים לפני שגליון מאי ירד לדפוס, החליטו בבלייזר לדחות את הכתבה ליוני. הם עשו בשכל, כי יומיים אחר כך בוטל הפסטיבל. הכתבה, באופן טבעי, לא תתפרסם במגזין. התכנון שלי היה לכתוב אותה מחדש לאור הביטול, כמין כרוניקה של ביטול ידוע מראש.

בסוף לא מצאתי זמן לזה, ואני מפרסם פה את הכתבה המבוטלת במלואה (תוספות מאוחרות שלי מופיעות כהערות שוליים). את האירוניה והנאיביות שבחלקים רבים ממנה תוכלו לראות בקלות לאור הביטול, שאכן היה צפוי מאוד מראש. [דיון על הביטול וסיבותיו תוכלו למצוא כאן]

plugfest-dead

אנחנו רגילים לקבל את השורה התחתונה: פוסטר להופעה, תאריך, מחיר כרטיס. ואז אנחנו מתעלמים או משלמים, נכנסים לאולם או לפארק, מתבאסים על מחיר הבירה שתמיד גבוה מדי, ואז חוזרים הביתה בתחושה שהייתה אחלה הופעה או חרא הופעה. בשבילנו, שם זה מתחיל ושם זה נגמר. בשביל האיש שמפיק את כל הפרויקט העצום הזה, מאחורי הפוסטר נמצאים חודשים ולפעמים שנים של עבודה, קשרים, בעיות, בירוקרטיה והוצאות של עד מליוני דולרים להופעה. אלו רק הבעיות מבית. בחוץ, העיתונאים תמיד שמחים להגיד שהמופע הזה לא רלוונטי, הגופים האנטי-ישראליים תמיד שמחים להפגיז את המוזיקאים בדרישות לחרם תרבותי, והקהל לא תמיד שמח להוציא כמה מאות שקלים לכרטיס.

אם אתם רוצים את עצתי, הנה היא בחינם: אל תהיו מפיקים של הופעות חו"ל בארץ. זאת חרא עבודה. הסיכויים להרוויח נמוכים, הסיכון לביטול גבוה, והקהל תמיד יהיה כפוי טובה. יגיע להופעה אבל יתלונן שהכרטיס יקר, יהנה אבל ישכח לך את זה בהופעה הבאה שתביא, יריע וימחא כפיים, אבל אף פעם לא לך. הקהל הזה הוא אני ואתם, אבל אותנו אנחנו כבר מכירים. הנה האנשים שאתם עדיין לא מכירים: אלה שמביאים לפה הופעות מחו"ל. להמשך הפוסט ←

מה הבאת מאמריקה?

בשנים האחרונות, מספר האמריקאים בגילאי 21 עד 34 שקנו מכונית חדשה הגיע לשפל של עשרות שנים, ולא רק בגלל המיתון או התייקרות הדלק. סמל הסטטוס הנחשק אצל בני 25 היום הוא לא אוטו, אלא סמארטפון. למרות המגמה הזאת, אמריקה היא קודם כל ארץ של מכוניות. פשוט בגלל המרחקים – מתחת לעור הפח ולוורידי האספלט, הלב הפועם של הארץ הזאת הוא הגודל הבלתי נתפס שלה. רואים אותו כבר מהמטוס, והוא מכה בך בכל כוחו כשאתה נוהג החוצה מהעיר, חוצה מחלפי-ענק, ומבין שהשטחים הפתוחים שמסביבך לא מתכוונים להיגמר גם אם תנהג עכשיו עשרים או אפילו ארבעים שעות ברצף. מוח אנושי, בין אם הוא שייך למגלה ארצות ספרדי או לעיתונאי ישראלי, מתרגם את הגודל הזה למספר מאוד פשוט: אינסוף. וכשהשטח אינסופי, צריך סיבה ממש טובה כדי להישאר במקום אחד. השטח האינסופי ממש מתחנן שתיקח את השברולט או הדודג' ותצא לכבישים, תנדוד, תתחיל מחדש. אמריקאי טיפוסי עוזב את ההורים במינסוטה לטובת קולג׳ בבוסטון ואז עבודה בלוס אנג׳לס, ואצלנו עושים סיפור מלעבור מבלפור לבבלי. בתחילת הסתיו של 2012 נהגתי במזרח ארצות הברית קצת יותר מעשרת אלפים מייל, ובדרך פגשתי כמה אנשים שנתנו לי להציץ אל תא המטען של הנפש שלהם. אני חושב שראיתי דרכו פיסה קטנה מהרוח האמריקאית הגדולה.
להמשך הפוסט ←