מה הבאת מאמריקה?

בשנים האחרונות, מספר האמריקאים בגילאי 21 עד 34 שקנו מכונית חדשה הגיע לשפל של עשרות שנים, ולא רק בגלל המיתון או התייקרות הדלק. סמל הסטטוס הנחשק אצל בני 25 היום הוא לא אוטו, אלא סמארטפון. למרות המגמה הזאת, אמריקה היא קודם כל ארץ של מכוניות. פשוט בגלל המרחקים – מתחת לעור הפח ולוורידי האספלט, הלב הפועם של הארץ הזאת הוא הגודל הבלתי נתפס שלה. רואים אותו כבר מהמטוס, והוא מכה בך בכל כוחו כשאתה נוהג החוצה מהעיר, חוצה מחלפי-ענק, ומבין שהשטחים הפתוחים שמסביבך לא מתכוונים להיגמר גם אם תנהג עכשיו עשרים או אפילו ארבעים שעות ברצף. מוח אנושי, בין אם הוא שייך למגלה ארצות ספרדי או לעיתונאי ישראלי, מתרגם את הגודל הזה למספר מאוד פשוט: אינסוף. וכשהשטח אינסופי, צריך סיבה ממש טובה כדי להישאר במקום אחד. השטח האינסופי ממש מתחנן שתיקח את השברולט או הדודג' ותצא לכבישים, תנדוד, תתחיל מחדש. אמריקאי טיפוסי עוזב את ההורים במינסוטה לטובת קולג׳ בבוסטון ואז עבודה בלוס אנג׳לס, ואצלנו עושים סיפור מלעבור מבלפור לבבלי. בתחילת הסתיו של 2012 נהגתי במזרח ארצות הברית קצת יותר מעשרת אלפים מייל, ובדרך פגשתי כמה אנשים שנתנו לי להציץ אל תא המטען של הנפש שלהם. אני חושב שראיתי דרכו פיסה קטנה מהרוח האמריקאית הגדולה.

הוואן
את ג'ני פגשתי בחוף קר ועוצר נשימה בקצה הציפורן המזרחית של היבשת, קייפ קוד. בזמן שהיא שתתה בירה לבד על החוף, החברה שלי ואני האכלנו שחפים עד שהם התחילו לתקוף אותנו. ג'ני צחקה וצילמה את כל הפארסה מרחוק, אז קראנו לה להצטרף והתחלנו לדבר. היא סוככה על המצית שלה מהרוח, שאפה וסיפרה שהיא מוונקובר, בקצה הדרום מערבי של קנדה. היא בדיוק התגרשה, וזה גרם לה להחליט לעזוב את הכל. לעשות ריסטארט לחיים. היא התפטרה מהעבודה שלה בוונקובר, קנתה וואן חבוט ופשוט יצאה לדרכים בלי תכנית. זה מה שהיא עושה כבר חודשיים, נודדת מעיירה לאגם ומפארק לחוף, ישנה אצל חברים או בוואן ("פחות נוח"), פוגשת אנשים באקראי ומזמינה אותם לבירה. בעוד שבוע היא תצטרך להגיע לעבודה החדשה שלה בהאליפקס. רגע, אני אומר לה וטומן את הרגליים היחפות שלי בחול הקפוא, זה בקצה השני של היבשת. "כן", היא אומרת ומושכת בכתף, "הייתי צריכה להתרחק קצת". אם היא צריכה לחצות את המדינה הכי גדולה בעולם כדי להתרחק קצת, אני חושב, הגרוש שלה בטח היה בן זונה רציני. כשנפרדנו היא הציעה שניפגש בהמשך הערב בגיי באר בפרוביסנטאון השכנה, עיר חוף מבודדת שהפכה למעוז הגייז של אמריקה ("זה הבר הכי גיי בעיר הכי גיי באמריקה – כמה רע זה כבר יכול להיות?"). אין לה טלפון, היא אמרה, אז פשוט תגיעו לבאר הזה. כשהגענו לפרובינסטאון לא מצאנו חנייה, אז פנינו באקראי לאיזה רחוב צדדי ועצרנו בחנייה של הוסטל. אני לא יודע איך זה קרה, אבל האוטו שעמד צמוד אלינו היה הוואן של ג'ני. חייכנו, אבל היא כבר לא הייתה שם, והבאר היה סגור, ולא ראינו אותה יותר.

הפורד
"המכונית הזאת שירתה את משטרת דאלאס במשך 40 שנה", סיפר לי במסצ'וסטס גבר אפור-שיער בבגדי עבודה. עקבתי אחריו מהכביש הראשי כל הדרך לחנייה של הבית שלו בגלל המכונית היפהפיה שבה הוא נהג. פורד F-100 מהדור השני, תחילת שנות החמישים, צבועה מחדש בתכלת ולבן. הוא היה יכול להוציא עליי שאטגאן ולהבריח אותי מהשטח שלו, אבל נראה לי שהוא שמח על ההזדמנות להשוויץ בבייבי שלו. "הם קנו אותה ישר מהמפעל ב-1953, והיא הייתה שייכת לשריף. לפני שלוש שנים הם מכרו אותה אז ירדתי לשם וקניתי אותה". לנהוג שלושת אלפים מייל בשביל אוטו? בקטנה. הוא עמד לידה, נראה כאילו הוא צריך ללכת, אבל לא הפסיק לדבר. "הייתי צריך להוציא את כל המנוע, לתקן את הגג, החלפתי משישה צילינדרים לשמונה, הגלגלים חדשים, צבעתי הכל". אתה עדיין עובד עליה, שאלתי. "כל הזמן. כל הזמן. זאת מכונית שאף פעם לא מפסיקים לשפץ". מאיפה משיגים בכלל חלפים למכונית בת שישים שנה? "כשפורד סגרו את קו הייצור של הסדרה הזאת, בסוף שנות החמישים, כמה חבר'ה בדרום קנו את מכונות הייצור שלהם. עכשיו הם מתפרנסים מייצור חלפים לאספנים לפי הזמנה. הם המקום היחיד בעולם שעדיין עושה את החלקים האלה, אז אני קונה ישר מהם. יש לי ברירה?"

מכוניות יפניות
ברגע שחצינו את הגבול הבלתי נראה לוורמונט, הנוף ומזג האוויר השתנו בבת אחת. ההתפוצצות האדומה של עלי הסתיו בניו המפשיר התחלפה בעצים רזים, ארוכים ואפורים. השמיים התקדרו. החלטנו לעצור בעיר הכי קרובה רק בשביל להפסיק לנהוג. וילמינגטון היא עיירה קטנה בדרום ורמונט, שמתמלאת אנשים רק פעמיים בשנה: בשלכת ובשלג. בשאר הזמן, ובמיוחד בחודשיים שתקועים בין השלכת לשלג, הכל מת. כשהגענו, העיר בדיוק התכוננה לשנת החורף שלה ורוב הפונדקים היו סגורים. מצאנו בית ויקטוריאני ענק עם חדרים יקרים ושילמנו על אחד. ליד הטויוטה יאריס השכורה שלנו חנו רק מכוניות יפניות של תיירים כמונו. על הכביש הן נבלעו בין שברולטים ופורדים, אבל פה חנו רק טויוטות והונדות. מטבעם, תיירים הם לא פטריוטים. ג'ייסון, הפונדקאי, מאוהב בסן פרנסיסקו. הוא רוצה לחיות שם כל חייו, אבל איכשהו הוא הגיע לבוסטון ומשם לעיירה הנידחת הזו, וילמינגטון. הוא נראה כאילו הוא קם בבוקר רק כדי לשוחח עם אנשים במשך היום, ובמובן מסוים זו העבודה העיקרית שלו בתור פונדקאי, הרבה יותר מסידור המיטות או רשימת הזמנות. אתה אוהב לגור פה, שאלתי אותו. "רק חלק מהזמן", הוא ענה אחרי מחשבה, "כשנהיה פה קר, נהיה פה באמת קר. האגם קופא, הכל. ואז אני די שונא לחיות פה". אז למה אתה גר פה? שאלתי, והוא שוב לקח כמה שניות לפני שענה. "אתה יודע איך זה נשים, אתה מתארס והן ישר מתחילו לחשוב על ילדים. ההורים של ארוסתי גרים באפסטייט ניו יורק, והיא רצתה לגור קרוב יותר אליהם. היא בדיוק נסעה לעיר השכנה, יש שם היום סייל של בגדים". אז איך הגעת לנהל את המקום הזה? "רצינו לנסות משהו חדש. הבית הזה קיים כבר 118 שנה, ואנחנו מנהלים את הפונדק שבו כבר שנה. עכשיו הבעלים הציעו לנו לקנות אותו, יחד עם הבית שלהם פה ליד, אז אנחנו בדיוק מתלבטים. ניתן לזה עוד שנה אחת, ואז נחליט. או שקונים את המקום ונשארים פה, או…" או מה, אני שואל. "או שממשיכים הלאה. אולי אצליח לחזור בסוף לסן פרנסיסקו", הוא צוחק, אבל לא מכל הלב. כמה עולה פונדק, אני שואל. "בערך 850 אלף", הוא אומר וממשיך לנגב את כוס היין שביד שלו, שמזמן יבשה, "וזה כולל את הבית שלהם". אנחנו שותקים ביחד, כל אחד מחשב את החישובים שלו. זה הרבה כסף, אני אומר, ואז חושב רגע ואומר אותו הדבר שוב עם סימן שאלה בסוף: זה הרבה כסף? ג'ייסון מפסיק לנגב את הכוס ומרים אליי את העיניים בחיוך עקום. "כן, זה הרבה כסף".

הקדילאק הוורוד
בכביש ארוך מדי בווירג'יניה היינו חייבים לעצור לקפה כדי לא להירדם על ההגה. על כביש 11, דרך כפרית שרצה במקביל להייוויי 81, ראינו מקום מגוחך מכדי שלא נעצור בו: דיינר בשם הקאדליק הוורוד. הוא באמת ורוד, הדיינר, צבוע כולו, ועל הדשא לידו עומדת קאדילק קלאסית צבועה כולה ורוד בזוקה. בכניסה יש פסל ענק של קינג קונג, מחזיק מטוס חד מנועי. כן, זה דיינר פיפטיז, בכל הכוח. בפנים, מתנגשים החגיגי והעצוב. כל הקירות מלאים ממורביליה: תקליטים של אלביס, תמונות ממוסגרות של אלביס, סט צלחות מאוירות של אלביס, שערי עיתונים ישנים עם פרצופו של אלביס, ואופנוע, שבטח קשור, איכשהו, לאלביס. מספר המכוניות בחוץ שווה למספר הסועדים בפנים, מלון הלבבות השבורים: גברים מבוגרים שיושבים לבד, אחד בכל שולחן, מבקשים עוד מילוי לכוס הקפה (הוורודה), אוכלים המבורגר לבדם. הם כולם רק עוברים בדרך לאיזה מקום.

כשיצאנו עמד במגרש החנייה גבר בן כחמישים ועישן ליד טנדר פיק-אפ ענקי. "זאת הפעם הראשונה שלכם כאן, נכון?" הוא שאל בחיוך כשיצאנו. תפסת אותנו, אמרנו. "Where y'all headin' to?" הוא זרק במבטא כבד, "רואנוק? אה כן, עברנו שם עכשיו, אני ואשתי שריל, יופי של עיר. היא בשירותים בפנים, אשתי שריל", הוא שאף מהסיגריה, יודע שיצטרך לכבות אותה ברגע ששריל תצא. "היא מפנסילבניה, אז אנחנו עוברים לגור שם עכשיו", הוא אמר, ולא נראה שאכפת לו. לפי המבטא הוא מגיע לפחות מצפון קרוליינה, אם לא דרומה משם. בהערכה גסה, זו נסיעה ששווה למרחק מאילת עד גבול לבנון במטולה, פלוס חמישים אחוז. "יש לה משפחה שם, אתם יודעים איך זה".

אלה היו הימים שלפני הדיבייט הנשיאותי הראשון, ואפילו זרים שנפגשו בחנייה של דיינר, בחושך, מצאו את עצמם מדברים על פוליטיקה. שאלתי אותו למי הוא הולך להצביע. "במשך שנים הצבעתי לדמוקרטים", הוא אמר, "אבל אתה יודע מה? אובמה הפך אותי לרפובליקני. הצבעתי לו לפני 4 שנים. קיוויתי שסוף סוף יהיה לנו נשיא שיתעלה מעל עניינים של גזע. אבל אובמה? הוא הנשיא הכי גזעני שהיה לנו", הוא נענע בראשו לשלילה, לקח שאכטה, "אני לא אוהב את זה בכלל. הוא מפלג את הלבנים והשחורים". אבל כל הנשיאות שלו הוא בכלל לא דיבר על גזע, אמרתי, הוא אולי הנשיא שדיבר על הבדלים גזעיים הכי פחות בהיסטוריה האמריקאית. "כן", הוא אמר, "אבל אתה זוכר את טרייבון מרטין?"

טרייבון מרטין היה נער שחור בן 17 מפלורידה. לילה אחד ראה אותו ג'ורג' צימרמן, שמשרת במשמר השכונה, הולך בגשם עם קפושון על הראש. צימרמן עקב אחריו בשכונה וירה בו בחזה מטווח קרוב. זה קרה בפברואר האחרון. התקשורת יצאה מגדרה. מרטין לא היה חמוש, ועל פי דיווחי המשטרה הלך הביתה עם חפיסת סוכריות ופחית מיץ שקנה במכולת. צימרמן הואשם בגזענות, בכך שקבע כי מרטין פושע רק לפי העובדה שהיה שחור וחבש כובע של קפושון. לא שינו ההסברים האחרים או העובדה שהמשפט עדיין מתנהל והעובדות עדיין מתבררות – הנושא היה נפיץ מדי, לוהט מדי, והקהילה השחורה השתוללה מזעם. הנשיא נדרש להגיב.

"אתה זוכר את זה?", שאל אותי בעלה של שריל, "אובמה אמר אז: 'אם היה לי בן, הוא היה נראה כמו טרייבון'. איזה מין דבר מטומטם להגיד. זה לא גזעני בעיניך?" שריל הגיעה, בחיוך חביב ומאולץ, ונאלצה לעמוד ליד הטנדר ולהקשיב לנו מפטפטים על הדיבייט שייערך למחרת בערב, על ישראל ("אני אוהב את הבחור שלכם שם, ביבי, הוא מדבר לעניין") ועל הטיולים שזוגתי ואני תיכננו לימים הקרובים ("אתה נראה כמו מישהו שמסתדר עם אקדח, אני מקווה שיש לך אחד. אתה יודע שיש שם כל מיני משוגעים שחיים ביערות, נכון?"), עד ששריל עשתה לו פרצוף של בוא ניסע כבר. "אני אחשוב עליך מחר כשאצפה בדיבייט", הוא הצביע עליי בחיוך כשכיבה את הסיגריה, נכנס לטנדר הענק והתניע. הוא יכול להיות הקול שיכריע את הבחירות. בגלל משפט אחד של הנשיא.

ארוחה ראשונה
את הסנדוויץ' הכי טוב שאכלתי בארצות הברית אכלתי שלוש פעמים ביממה אחת. עד כדי כך הוא היה טוב. זה היה כריך 4 גבינות עם נבטים ומיונז עשבי תיבול, שהזמנתי יחד עם פחית גבוהה של תה-לימון קר במעדניית 24 שעות בשארלוטסוויל, וירג'יניה. תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב ומי שכתב את הכרזת העצמאות שלה, הקים בעיר את אוניברסיטת וירג'יניה אחרי שעזב את הנשיאות. הרחובות שצמודים לקמפוס רחב הידיים מלאים בבתי קפה בוהמיינים, שמלאים בצעירים, שמלאים באידיאלים. בשולחן מאחורינו ישבה קבוצה גדולה ורועשת של סטודנטים, ובשולחן שלפנינו ישב בחור אחד לבד וכירסם לאט את הכריך שלו. אז אמרנו לו שלום.

ג'סטין סיים את הלימודים לפני כמה שנים, ובניגוד לשאר הסטודנטים הוא נשאר לגור בשארלוטסוויל. מה אתה עושה פה עכשיו, שאלתי, והוא ענה "אני משפץ מקטרות" כאילו זה מקצוע אמיתי. סבא שלו עישן מקטרת, וגם דוד שלו, והוא תמיד אהב את הריח. בהאלווין הוא קיבל מחבר מקטרת לתחפושת, ואחרי החג התחיל לעשן אותה. ואז לקרוא על מקטרות באינטרנט. ואז לנדנד למוכר בחנות המקטרות בעיר השכנה עד שלימד אותו כל מה שאפשר לדעת על מקטרות עץ: איך בונים אותן, מה הורס אותן, ואיך מתקנים את זה. עכשיו הוא קונה (אונליין) מקטרות דפוקות בזול, משיג (אונליין) את סוג העץ המתאים (מסתבר שבישראל יש אלון מבוקש מאוד), נכנס לסדנה שלו לשפץ ואז מוכר אותן באי-ביי במאות דולרים. זו הפרנסה שלו, והיא מספיקה כדי שאחרי עשר שעות של ליטוש עץ הוא יזמין את עצמו לסנדוויץ' במקום הכי טוב בעיר. ואין לו אוטו.

ארוחה שנייה
בסוף ארוחת בוקר בדיינר אקראי בשולי איזו עיר שכבר בזמן אמת לא הצלחתי להבדיל בינה לבין אחרות, ישבתי וניסיתי לפתור תשבץ ביו-אס-איי טודיי. זוגתי קמה לשירותים, וכשביקשתי מהמלצרית את החשבון היא חייכה ואמרה "זה כבר טופל". אה, חשבתי, החברה שלי כבר ביקשה ממנה. אחרי כמה דקות המלצרית חזרה ואמרה "הזוג שישב בפינה ההיא? זה הזוג ששילם את החשבון שלכם. חיכיתי שהם יצאו כדי להגיד לכם".

כשנחתתי בבן גוריון הכל נשאר אותו דבר, אפילו החדשות. ישראל לא השתנתה בכלל ב-31 הימים שבהם טיילתי במזרח ארצות הברית, זה רק אני שהשתניתי. החברים שאלו מה הבאתי. הבאתי ממתקים, ויסקי, דברים כאלה. דברים שאפשר למצוא גם בארץ, אבל במחיר יותר יקר. לא הבאתי את הדברים שבאמת רציתי להביא, הדברים שאי אפשר להעביר במכס: האפשרות לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום אחר לגמרי, שבו אף אחד לא מכיר אותך אבל כולם מדברים את השפה ומבינים את התרבות שלך. היכולת לתת את הקול שלך ל-4 השנים הקרובות למפלגה המתחרה, פשוט כי הבוס הנוכחי פגע פעם אחת במה שאתה מאמין בו. החיים בשוק כל כך גדול וגמיש שאפילו בזמן המיתון, בחור בן 25 יכול להחליט שהוא משפץ מקטרות ולהתפרנס מזה, זוג צעיר יכול לקנות בית מלון, שיפוצניק בן חמישים עם כתמי צבע על הג'ינס יכול להתחיל לאסוף מכוניות וינטג'. ואלמוני אחד יכול לשלם לי על ארוחת הבוקר סתם, כי מצאתי חן בעיניו. התחושה הנדירה הזו שלא חונקים אותך כל הזמן, בכל פינה של החיים שלך. ההבנה החריגה, שזרה כל כך לנפש הישראלית, ההבנה שהחיים שלך, המקום שלך, האפשרויות שלך – למרות הכל – לא חייבות להיות מוגבלות.

14 Comments

  1. מרתק, קצת "מסעותיי עם צ'ארלי" סטייל.
    מקווה ששמחת לחזור.

    הגב

    1. הייתי בדיכאון שבועיים, אבל הוא שכך. ברובו.

      הגב

      1. זה עוד בסדר. אחרי טיול התרמילים הראשון שלי, גם הוא לאמריקה, הדיכאון נמשך כ-10 חודשים (שאחריהם פשוט יצאתי למסע נוסף בכיוון אחר…).

        כתבת נהדר. הזדהיתי מאוד עם הסוף, ואילו כל השאר רק הוסיף לחשק המתגבר שלי בשנתיים האחרונות לחזור לדרכים.

        הגב

  2. איזה כיף של קריאה!

    הגב

  3. וואו..מעולה.
    מזמן לא התענגתי ככה על קריאה (וזה לגמרי יכול להיות רעיון מצוין לספר).

    השארת אותי עם מחשבות על כמות המרחב שיש לנו כאן, והיעדר הקונספט של לנדוד, לקום וללכת, ואיך זה משפיע עלינו כפרטים, כחברה.

    כמו כן, צפוף לי כרגע נורא בגבעתיים, אחרי שקראתי את הפוסט 🙂

    הגב

  4. אופיר סויסה 2 בפברואר 2013 בשעה 19:30

    קריאה מהנה מאוד! אם אפשר לשאול, אתה מציג כל כך הרבה יתרונות של אמריקה לעומת ישראל, אתה חושב לעזור? מה גורם לך לא לעזוב/לרצות לעזוב?

    הגב

    1. אופיר סויסה 2 בפברואר 2013 בשעה 21:36

      חושב לעזוב*

      הגב

  5. נהניתי ממש מהכתיבה. תודה לך על זה

    הגב

  6. מדהים! בעיקר שאתה אחד האנשים היחידים שאני מכיר שיכולים להכיר כאלה אנשים מגניבים, בעיקר כי אתה ממש מגניב, אפילו בארצות הברית, אפילו שזה לא במגרש הביתי שלך.
    אוהב אותך מאוד, ומחכה לספר.

    הגב

  7. כמו תמיד, תענוג לקרוא את מה שכתבת, כתיבה מעולה, הרעיון להפוך את זה לספר בהחלט נשמע מצויין, אני מחכה לספר או לפחות להמשך.

    הגב

  8. […] פורסם במקור ב-2010 ב-Ynet | לפרסום המקורי עוד על The Suburbs | עוד על אמריקה […]

    הגב

  9. […] ממני לכתוב להם חוויות מההופעות שראיתי, אבל יצא לי טקסט אחר לגמרי, שהרבה יותר אהבתי. הם בחרו לא לפרסם אותו, והוא פורסם כאן בתת. הנה הטקסט […]

    הגב

להגיב על מעיין לבטל