מסעותיו של מעריץ ישראלי בניו יורק סיטי

בסוף 2012 נסעתי לארצות הברית. בלייזר ביקשו ממני לכתוב להם חוויות מההופעות שראיתי, אבל יצא לי טקסט אחר לגמרי, שהרבה יותר אהבתי. הם בחרו לא לפרסם אותו, והוא פורסם כאן בתת. הנה הטקסט שכן פורסם בסוף, על ההופעות עצמן.

radiocity

1

לא משנה כמה סרטים וספרים וכתבות קראת על ניו יורק, שום דבר לא מכין אותך למפגש מטווח אפס עם הרחובות שלה. בבת אחת אתה מתעורר משינה שלא ידעת שאתה שקוע בה. בשביל ג'אנקי מוזיקלי כמוני, להרים גליון של "טיים אאוט ניו יורק" ולבדוק איזה הופעות יש השבוע בעיר, זה כמו לתת לנרקומן מפתח למחסן הסמים של המשטרה ולהגיד לו: "כיבינו את המצלמות, יש לך 24 שעות".

זה היה הביקור הראשון שלי בניו יורק, והגעתי כדי לרדוף אחרי כמה מהגיבורים שלי: ניל יאנג, הרוטס, הבלאק קיז, בון איבר. היו לי כרטיסים בכיסים וכוכבים בעיניים. אבל לא נסעתי רק כדי למחוק כמה סעיפים מרשימת החלומות שלי.

מאז ההופעה הראשונה שלי, כשהייתי בן שבע ודני רובס הופיע בקיבוץ שלי, ראיתי בארץ אלפי הופעות: במועדונים, בפארקים, בפסטיבלים, בבתים פרטיים, על גגות, על מדרכות, בכיכרות, ביערות, במדבר, באולמות אופרה מכובדים ובמרתפי חזרות מטונפים. ראיתי את מייקל ג'קסון בפארק עם עוד 80 אלף איש ואת שלומי שבן בסלון עם עוד 13 איש. ראיתי הופעות מדהימות והופעות איומות, ותמיד ראיתי אותן באותה הצורה: מוקף ישראלים. נסעתי ליבשת אחרת כדי לבדוק איך נראית חווייה מוזיקלית אחרת.

2

אני אוהב את הקהל הישראלי, באמת. הוא באמת מוכן לעשות ילדים למוזיקאים שמופיעים מולו. הוא אסיר תודה להם, כל הזמן. בכל פעם שמגיעה להקה מחו"ל או אפילו כשאנחנו קופצים לראות את שלום חנוך בהאנגר, אנחנו מריעים בכל הכוח שיש לנו. התיאוריה שלי היא שאנחנו מריעים לא מעט לעצמנו, כי לכמה שעות הצלחנו להרגיש כמו אנשים נורמליים, שפשוט יוצאים לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים כאילו אין פה מלחמה מסביב כל הזמן, כאילו הטלפון ההיסטרי הבא או הכותרת האדומה בעיתון לא מעבר לפינה. אני אוהב את הקהל הזה כי הוא נותן מעצמו הכל. אני אוהב אותו בזכות הפעמים שבהן אמן מחו"ל סיים את השיר הראשון בהופעה וחשב לעצמו "אם ככה אתם שואגים אחרי השיר הראשון, מה יישאר לכם בהדרן?". ובהדרן שאגנו אפילו יותר חזק.

אבל אני שונא את הקהל הישראלי, כי הוא מלא בישראלים שמתנהגים בהופעה בדיוק כמו בכל מקום אחר: כאילו אין בעולם אף אחד חוץ מהם. הם חותכים אותך בדרך לשורה הראשונה בדיוק כמו על הכביש, הם צורחים לך באוזן את המילים כמו שהם צועקים בטלפון באוטובוס (יזהר אשדות עצר פעם שיר באמצע והטיח בבחור שישב לידי: "מה אתה צורח ככה, דקרו אותך?"), הם מעשנים לך על הפרצוף גם מתחת לשלט "אסור לעשן", רוקדים לך על עמוד השדרה, עונים בקול רם לסלולרי גם בהופעת ישיבה שקטה ("אחי, נדבר אחר כך! אני בדיוק בהופעה!"), דורכים לך על הרגליים בלי לבקש סליחה, ואני יכול להמשיך אבל אין לי אזרחות אירופאית אז למה סתם לחלום. אבל איכשהו, בתודעה הישראלית נחרט לנצח שאנחנו הקהל הכי טוב בעולם.

3

לא פלא שציפיתי בקוצר רוח לקהל קצת אחר. נעים יותר, מתחשב יותר. קהל כמו זה שנעמד ברביעי בערב מחוץ להופעה של אמן האלקטרוניקה הברזילאי אמון טובין ברחוב 34. הם הגיעו בשעה שפורסמה, ועמדו כל כך בשקט שבקושי מצאתי את התור. ארבעה סדרנים ניהלו את התור בשקט כך שלא יחסום את הכניסה לחניון הסמוך. אף אחד לא צעק או דחף או עקף. איך אני אמור לחזור אחר כך לבארבי?

כבר כמה שנים שתמיד יש לי אולר בכיס. לא בקטע ערסי, זה פשוט שימושי: בורג שלא משתחרר, בירה שלא נפתחת. אני תמיד שוכח שהוא בכיס, וזה מתנקם בי בשדות תעופה ובהופעות. בכניסה להופעה בגני התערוכה רצו לזרוק לי אותו לפח, לא הייתה שמירת חפצים. בסוף הבחורה שבאה איתי הגניבה אותו פנימה בחזייה. בתור הניו יורקי המאבטחת לא התבלבלה לרגע. היא תפסה לי את הזרוע ולקחה אותי אישית לאשת התחזוקה של הבניין. אני כבר ראיתי לנגד עיניי טלפון להומלנד סיקיוריטי על הבחור המזרח תיכוני עם השם משפחה המפחיד שמגיע עם סכינים להופעות, אבל המאבטחת פשוט אמרה לאשת התחזוקה: "היי, אנחנו לא נוהגים לעשות את זה, אבל זה האולר של הבחור הזה, תוכלי לשמור אותו ולהחזיר לו בסוף ההופעה?".

בתוך האולם התחלתי להרגיש בבית: כוס בירה ב-28 שקל, כוס מים ב-24 שקל, אותם חארות בכל מועדון בעולם. אבל הקהל נראה מבטיח. אנשים צעירים, שמחים, ובחור אחד שהגיע בתחפושת מלאה של בננה ענקית. אנשים ישבו על הרצפה וחיכו לחימום. ואז התחלתי להרגיש ממש בבית, כי בדיוק כמו בתל אביב, הופעות מגניבות לעולם לא מתחילות בזמן. חיכינו שעתיים, אבל אף אחד לא התעצבן. רציתי להתעצבן, ניסיתי. פאקינג שעתיים איחור, בדיוק כמו בבארבי, בשביל מה טסתי כל כך רחוק. אבל כולם היו כל כך נחמדים וסבלנים, שלא הצלחתי.

אומרים שקו האופי העיקרי של תושב ניו יורק זה שהוא לא שם עליך זין. אבל היי, מי שאומר את זה הוא אמריקאי, ואין לו מושג מה זה כשבאמת לא שמים עליך זין. כל ניו יורקר שבטעות נתקלתי לו במעיל מיד ביקש סליחה וזז הצידה, אפילו אם זו הייתה אשמתי. שבוע אחר כך, בפסטיבל בנגב, דרכו לי על האצבעות פעם בדקה והמשיכו הלאה בלי להסתכל בכלל. זה נקרא לשים עליך זין.

אחרי שעתיים של ישיבה על בטון קר התחילה ההופעה, ויחד איתה נדלקו בבת אחת אלפיים ג'וינטים. איפה הם התחבאו עד אז? לא יודע. אין לי משהו עקרוני נגד סמים קלים, אבל יש לי משהו נגד לצאת לבלות ולחזור תמיד מסריח מעשן. לא משנה כמה נדדתי בקהל, עד לשורה האחרונה, בכל מקום נמצא מישהו שישמח לנשוף לי עשן ריחני לפרצוף.

ומילא העשן, אבל איפה האש? ההופעה הולכת ונוסקת, אבל במקום להריע ולרקוד בטירוף, הצופים האמריקאיים רק ממצמצים בנימוס מול הבמה. מדי פעם הם צועקים, אבל הם צועקים שטויות. הערות סרקסטיות או קריאות כמו "זה הדבר הכי מגניב בהיסטוריה האנושית!" שלא מופנות כמחמאה או אפילו כביקורת לאמן, אלא סתם, כדי שהאנשים מסביבם יסתכלו עליהם. הקהל הזה לא מגיע כדי לראות את הזמר שמופיע, אלא כדי שהזמר יראה אותו. והוא בינתיים נותן את הכל, מזיע את נשמתו על הבמה. האמת היא שהוא הופיע בחליפת אסטרונאוט, ככה שהזיעה באה בילט-אין. אבל הוא התאמץ. אחרי הופעה מול קהל ישראלי, לא בטוח שהוא ימשיך להתאמץ ככה גם בניו יורק.

4

במונית שחתכה את הסנטרל פארק הבנתי שהגיבור שלי באותו הערב הוא לא בון איבר, מוזיקאי הפולק המעולה שלהופעה שלו נסעתי, אלא המקום בו ההופעה התקיימה, Radio City Music Hall. הוא הגיבור שלי מאז תחילת הניינטיז, השנים הכי טובות של MTV, אז כל טקסי הפרסים המפורסמים של הערוץ שודרו "בשידור חי, מרדיו סיטי מיוזיק הול!"

כמו בניין קרייזלר המפורסם, גם האולם של רדיו סיטי נבנה בתחילת שנות השלושים, וגם הוא אפוף בזוהר הרומנטי של אותה התקופה. אתה נכנס ללובי העצום של רדיו סיטי ומרגיש כמו בסרט של אורסון וולס: עיצובי אר-דקו של ברזל וזכוכית שמשדרים כוח, הדר, מודרניות וכסף, המון כסף. הרבה יותר מדי כסף. המסר של העיצוב, שנוצר בשנות השפל הכלכלי של שנות השלושים, הוא חד וברור: פעם, העתיד היה המקום הכי טוב לחיות בו.

כשבון איבר ולהקתו עלו, קשה היה שלא להתרגש. ששת אלפים איש הריעו באולם הכי יפה בניו יורק, והסאונד היה צלול ומדויק בכל פינה באולם הענקי. ההופעה הייתה יפהפיה, אבל מרוחקת. אני חושב שאני יודע למה. בשמונה אפס אפס, כמו מבצע צבאי, עלתה אנאיס מיטשל למופע חימום. אולי היא רגילה לזה, אבל לי לא היה נעים בשבילה. פשוט הייתי כמעט היחיד שישב והקשיב. אלפי האנשים שהגיעו שתו בירה בלובי או נכנסו לאיטם תוך כדי שיחה קולנית, מתעלמים לגמרי מהמופע. אם החימום היה אמור באמת לחמם את הקהל, הוא נשאר קר.

5

לצד עניין הקהל הטוב בעולם, עוד דבר שהפך לקביעה אבסולוטית במוזיקה הישראלית הוא שברוב ההופעות בארץ יש סאונד איום ונורא. זה לא לגמרי נכון. הציוד, אנשי הסאונד והתכנון האקוסטי התמקצעו מאוד עם השנים, ויצא לי לשמוע הופעות עם סאונד משובח באמת. זה קרה בעיקר במשכן האופרה בתל אביב, בקלות האולם עם הסאונד הכי יפה וצלול בארץ, אבל הולך ומשתפר ברוב המקומות. ועדיין, סביר יותר שתיפלו על סאונד מכאיב או מבולגן, מאשר על סאונד כל כך נקי שלא תחשבו עליו בכלל.

האקוסטיקה בסנטרל פארק מצוינת. זו לא חוכמה גדולה כי זה מקום פתוח ואין מה שיהדהד, אבל אני מציין את זה כי כל שאר הדברים במופע הענק שבאתי לראות שם, עם הופעות של הבלאק קיז, הפו פייטרז וניל יאנג האגדי, היו על הפנים ולא נעים לי להוציא את סנטרל פארק זבל. בכל זאת, זה סנטרל פארק. ההוא מ"סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק".

הגענו לפארק בשבת אחר הצהריים, מרגישים ברי מזל. ארגון עולמי למלחמה בעוני הפיק מופע להעלאת המודעות לעוני באפריקה, וכדי להשיג כרטיסים היה צריך להיכנס להגרלה. נכנסנו וזכינו בשניים. יאנג, הקיז והפייטרז בחינם? חלום. נכנסו עם הרבה טקס בישבן, אבל לארץ המובטחת מעולם לא הגענו.

אף על פי שהסנטרל פארק רחוק מלהיות הפארק העירוני הגדול בארה"ב (הוא אפילו לא הכי גדול בניו יורק סיטי, יש שישה גדולים ממנו), אליו מגיעות ההופעות האגדיות באמת. ההופעה הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקנית נערכה שם ב-1997. למרבה המבוכה היה זה כוכב הקאנטרי גארת' ברוקס, שהביא 750 אלף איש. אחרי שביליתי יום שלם על אותה המדשאה, אני לא מבין למה כל האלפים האלה באו.

תראו, סנטרל פארק הוא מקום מרהיב. הוא אחד מפלאי ניו יורק האמיתיים, ואפשר לבלות בו ימים שלמים. אבל הוא חרא של מקום להופעות. היתרון של גבעת ההופעות בפארק הירקון הוא דווקא שהיא לא מקום כזה עצום (ושהיא גבעה, כלומר יש לה שיפוע טבעי). באמריקה כמו באמריקה, ההופעות הענקיות הן ממש, ממש ענקיות. עשרת אלפים האנשים שהכי קרובים לבמה אולי נהנים מהופעה מדהימה, אבל 100 אלף האחרים עומדים כל כך רחוק, על מישור כל כך ישר, שיציאה להופעה בפארק היא בעצם צפייה ב-DVD עם כל העיר שלך. ואני הייתי בהופעה קטנה יחסית, 60 אלף איש.

הכניסה הייתה מפרכת (לאמריקאים יש אובססיה להשלטת סדר בכל מחיר, בעיקר כשלא צריך), הלכנו איזה קילומטר עד לדשא עצמו, וכשהגענו גילינו שהשוטרים כיוונו אותנו בשרירותיות למכלאה, שממנה אפשר היה לצאת רק אל מחוץ לפארק. לקחו לנו את המים באחת משש עמדות הבידוק בדרך הארוכה פנימה, והתור לקיוסק היה ארוך יותר מהמרחק העצום שלנו מהבמה. השירותים כנ"ל. אז אנחנו תקועים בפארק בשש השעות הקרובות בלי מים, בלי שירותים, ובלי לראות כלום. יום כיף.

אני מוכן לנסוע רחוק מאוד ולשלם הרבה מאוד כסף כדי לראות את ניל יאנג, אבל כדי לראות אותו על מסך גדול אני לא צריך לקום מהספה בבית, ושם התור לשירותים קצר יותר. אז נשבר לנו, והלכנו באמצע ההופעה של הבלאק קיז, שבורי לב. מצאנו מסעדה איטלקית מהממת ליד הסנטרל פארק, השארנו שם 90 דולר ויצאנו עם בטן מאושרת ששרה שירים של ניל יאנג בשני קולות.

ראיתי גם כמה הופעות באמת בלתי נשכחות בניו יורק. הרוטס, למשל, נתנו את אחד המופעים הכי טובים שראיתי בחיים שלי, ישר לטופ 5 בלי להתלבט בכלל. ובכל זאת חזרתי לנתב"ג עם טעם מר בפה, ולא רק בגלל השרב שקיבל את פניי. ניו יורק לוקחת את תל אביב כמעט בכל קרב תרבותי על הפלנטה. עבור אוהבי מוזיקה היא באמת גן עדן, עם מבחר עצום ואולמות מדהימים ועוד לא אמרתי מילה על חנויות התקליטים. אבל קהל שגורם לך להתגעגע לקהל הישראלי, על יתרונותיו ועל חסרונותיו, הוא קהל שלא הייתי רוצה לבלות איתו עוד הרבה. רגע, מה אני בכלל מדבר? שתזדיין תל אביב, איפה עוד אספיק לראות את ניל יאנג כל עוד הוא חי?

פורסם במקור במגזין בלייזר

2 Comments

  1. איזה יופי אתה כותב.

    להגיב

  2. כתוב מקסים מקסים…

    להגיב

כתיבת תגובה