פלאג פסט: כרוניקה של פסטיבל מבוטל מראש

מגזין בלייזר הזמין ממני כתבה על ההכנות לפלאג פסט, פסטיבל המוזיקה שחברת ההפקות פלאג תכננה ל-9 עד 11 במאי. ברגע האחרון, כמה ימים לפני שגליון מאי ירד לדפוס, החליטו בבלייזר לדחות את הכתבה ליוני. הם עשו בשכל, כי יומיים אחר כך בוטל הפסטיבל. הכתבה, באופן טבעי, לא תתפרסם במגזין. התכנון שלי היה לכתוב אותה מחדש לאור הביטול, כמין כרוניקה של ביטול ידוע מראש.

בסוף לא מצאתי זמן לזה, ואני מפרסם פה את הכתבה המבוטלת במלואה (תוספות מאוחרות שלי מופיעות כהערות שוליים). את האירוניה והנאיביות שבחלקים רבים ממנה תוכלו לראות בקלות לאור הביטול, שאכן היה צפוי מאוד מראש. [דיון על הביטול וסיבותיו תוכלו למצוא כאן]

plugfest-dead

אנחנו רגילים לקבל את השורה התחתונה: פוסטר להופעה, תאריך, מחיר כרטיס. ואז אנחנו מתעלמים או משלמים, נכנסים לאולם או לפארק, מתבאסים על מחיר הבירה שתמיד גבוה מדי, ואז חוזרים הביתה בתחושה שהייתה אחלה הופעה או חרא הופעה. בשבילנו, שם זה מתחיל ושם זה נגמר. בשביל האיש שמפיק את כל הפרויקט העצום הזה, מאחורי הפוסטר נמצאים חודשים ולפעמים שנים של עבודה, קשרים, בעיות, בירוקרטיה והוצאות של עד מליוני דולרים להופעה. אלו רק הבעיות מבית. בחוץ, העיתונאים תמיד שמחים להגיד שהמופע הזה לא רלוונטי, הגופים האנטי-ישראליים תמיד שמחים להפגיז את המוזיקאים בדרישות לחרם תרבותי, והקהל לא תמיד שמח להוציא כמה מאות שקלים לכרטיס.

אם אתם רוצים את עצתי, הנה היא בחינם: אל תהיו מפיקים של הופעות חו"ל בארץ. זאת חרא עבודה. הסיכויים להרוויח נמוכים, הסיכון לביטול גבוה, והקהל תמיד יהיה כפוי טובה. יגיע להופעה אבל יתלונן שהכרטיס יקר, יהנה אבל ישכח לך את זה בהופעה הבאה שתביא, יריע וימחא כפיים, אבל אף פעם לא לך. הקהל הזה הוא אני ואתם, אבל אותנו אנחנו כבר מכירים. הנה האנשים שאתם עדיין לא מכירים: אלה שמביאים לפה הופעות מחו"ל.

על רגל אחת, בארץ יש שני דרגים עיקריים של מפיקי הופעות. יש את המוגולים הוותיקים כמו שוקי וייס ומרסל אברהם, שהבינו שרק במופעי ענק של כוכבי ענק הם יצליחו להרוויח. הם אלה שהביאו לארץ את מדונה, לאונרד כהן, ג'סטין ביבר, דילן, דפש מוד, מטאליקה. כולם כוכבים שבעים שמגיעים לקהל שבע, שמחכה באיצטדיונים ללהיטים שהוא כבר מכיר. בקצה השני של הסקאלה נמצאים מפיקים צעירים ותפרנים, שמביאים למועדונים קטנים להקות חדשות ורעבות עבור קהל קטן שתמיד מחפש את הדבר הבא.

באמצע יש כרגע רק מפיק אחד. אילן אלקיים, שעומד בראש חברת ההפקות פלאג, מנסה למלא את כל הטווח שבין הנוסטלגיה מהאייטיז לדבר החם ממחר. קירות המשרד שלו ברחוב אחד העם בתל אביב רצופים פוסטרים של הופעות שהוא דאג להביא לארץ: אייר, ניין אינץ' ניילז, מארק רונסון, אינטרפול, פיית' נו מור, LCD Soundsystem, הפט שופ בויז. כמו כל אחד שמנסה לקלוע לאמצע, אלקיים נמצא תמיד בסכנה לצאת קירח מכאן ומכאן. להביא אמן שהוא קטן מדי לפארק אבל גדול מדי לבארבי, יקר מדי לסטודנטים אבל אלטרנטיבי מדי לבורגני הזאפה.

חלק גדול מההופעות שמעטרות את קירות המשרד היו מוצלחות אמנותית וגם מסחרית, אבל חלק מהותי מההיסטוריה של פלאג לא מופיע על הקירות, אלא בשערות הלבנות הרבות על ראשו של אלקיים. חודש לפני שהיה אמור לעלות על הבמה באמפי קיסריה ב-2010, אלביס קוסטלו ביטל את שתי ההופעות שלו, שהיו כבר סולד-אאוט, כחלק ממחאה פוליטית. לימור לבנת הגיבה כמו ילדה בגן, ואמרה ש"אמן שמחרים את קהל המעריצים שלו בישראל אינו ראוי להופיע בפניהם". אלקיים בלע את הצפרדע והחזיר את הכסף לקוני הכרטיסים. את הכסף על שכירת האמפי, המאבטחים, הפרסום, הנסיעות לחו"ל וכל מה שכרוך בהפקת מופע כזה הוא לא קיבל בחזרה, ונאלץ להרוויח הכל בחזרה לאט לאט, יחד עם המוניטין שלו.

המוניטין הזה חטף השנה מכה נוספת. באוגוסט האחרון הכריז אלקיים שהוא מביא לישראל את לולפלוזה. הפסטיבל העולמי, שמארח מדי שנה אמנים כמו פרל ג'ם, הבלאק קיז, ג'ק ווייט, קנייה ווסט ושאר ענקים, היה אמור להיות פסטיבל ההופעות הבינלאומי הכי גדול שנראה פה. כשפורסם הפסטיבל לראשונה, התקשורת הישראלית הייתה סקפטית, וטענה שאלקיים קפץ גבוה מדי מעל הפופיק. הודעת הביטול של הפסטיבל לא הפתיעה אף אחד, אולי רק את אילן אלקיים.

בשביל להיות מפיק הופעות רציני בארץ אתה צריך להיות קצת שרוט, לחיות באשלייה מסוימת או סתם להיות מזוכיסט. אפילו שוקי וייס, מבכירי המפיקים בארץ, הודה ב-2008 ש"מדובר בעסק שמפסידים בו יותר משמרוויחים". אלקיים בהחלט שרוט, כי אחרי כל זה הוא לא מוותר, ומסתער עכשיו על הפרויקט הכי גדול שלו: פסטיבל מוזיקה בינלאומי עצמאי בישראל. לא לולפלוזה, אבל גם לא בומבמלה. ב-9 במאי אמורים להיפתח שעריו של Plug Fest, פסטיבל ההופעות הבינלאומי הראשון מסוגו בארץ, שיתקיים בכפר הנוקדים, ליד ערד. פסטיבל אמיתי, לא כמו פסטיבל הג'אז באילת, שבו כל האורחים ישנים במלונות מפונפנים. שלושה ימים, להקות מאנגליה, ברזיל, ניו יורק, מאלי, צמיד-כניסה על פרק היד, חול בשק"ש, אוהלים, הנגאובר. דה ריל דיל. לא קטנטן, לא ענק – באמצע, בטריטוריה הטבעית של אלקיים, במקום המסוכן של הקרחת. הבעיה היא שאף אחד עוד לא עשה כאן פסטיבל כזה, ואף אחד לא יודע אם באמצע הזה יש מספיק אנשים שישלמו מספיק כסף.

"משעמם לי בהופעות", מפתיעה אותי מתאמת האמנים מרילין אמבך, שיושבת במשרדים של פלאג ולא מרימה את העיניים מהלפטופ רוב השיחה. יש לה מלא אימיילים מחו"ל לענות עליהם. הדעה הרווחת היא שכל מי שעובד בעסק התובעני של הפקת מופעי חו"ל הוא חולה הופעות, אבל לא אמבך. לא סובלת הופעות. "אני גם לא אוהבת קהל. אני לא נעמדת ומסתכלת על הבמה, אני כל הזמן חושבת על הדבר הבא". בתור מתאמת האמנים של פלאג פסט, אמבך תצטרך להתמודד במקביל עם השגעונות של כ-15 אמנים מהארץ ומחו"ל.

המבטא שלה מסגיר אותה מהר יותר ממוסר העבודה שלה: היא לא מכאן. היא הגיעה לישראל מבלגיה, שם המשפחה שלה היא "כמו משפחת בנאי הבלגית", היא אומרת בחיוך. אבא שלה הוא זמר בלוז שכיכב לאחרונה כאחד השופטים ב"כוכב נולד" הבלגית, אחיה זמר פופ, ושניהם עכשיו בסיבוב הופעות בסין. "לייב ניישן", חברת ההופעות הכי גדולה בעולם, קנתה את משרד האמרגנות המשפחתי, ושם אמבך למדה איך לעבוד עם המוזיקאים הכי גדולים בעולם: דילן, פרינס, האיגלז, נורה ג'ונס. אבל את החלומות הכי גדולים שלה היא הגשימה דווקא כשהחליטה לעלות לארץ והתברגה בתעשיית ההופעות המקומית.

marilyn
מרילין אמבך במשרדי פלאג

"בגלל שאני בלגית ויודעת שש שפות, תמיד לוקחים אותי לעשות את התיאומים מול חו"ל. הייתה לי רשימה של אמנים שהייתי רוצה לעבוד איתם, ולאונרד כהן היה במקום הראשון. הגעתי לאנשים הנכונים והפקתי את ההופעה שלו באיצטדיון רמת גן. זו הייתה הופעה מאוד קשה להפקה, וכנראה עשיתי עליהם רושם טוב, אז הם שאלו אותי אם אני רוצה לבוא איתם לטור. אף פעם לא רציתי לעשות טור, אני בחורה של בית, אבל ללאונרד לא אומרים לא. נסעתי איתם חצי שנה בעולם, אירופה, אוסטרליה וארצות הברית. זה היה מאוד קשה, אבל מבחינת חלומות אני כמעט יכולה לצאת לפנסיה. עבדתי בישראל עם כל הגיבורים שלי: פול מקרטני, בוב דילן, אלטון ג'ון, לאונרד כהן ופול סיימון. הייתי רוצה לעשות גם קט סטיבנס, אבל זה לא יקרה". אם הייתה נשארת בבלגיה, היא כנראה הייתה יכולה לצאת לפנסיה גם מבחינה כלכלית, אבל מרילין היא מהנדירים האלה – הציונים. "אני מעדיפה להביא לפה אמנים שייהנו, ויראו שישראל זה לא כל מה שהם חושבים מהטלוויזיה, מאשר לקבל משכורת גבוהה בלייב ניישן".

חודש ומשהו לפני הפסטיבל, העבודה שלה רחוקה מאוד מהזוהר היחסי של הבמה. היא יושבת כל היום מול המייל ומרכזת בקשות מהתקשורת לכל הלהקות, מתאמת זמני טיסות והסעות, ומנסה למלא את כל משאלותיהם של האמנים ב"ריידרים" הידועים לשמצה – רשימת הדרישות האישית של כל אמן. כשמדונה הייתה בארץ בשנה שעברה, למשל, היא דרשה (וקיבלה) חדר טיפולים עם מסאז'יסט וג'קוזי. האמנים בפלאג פסט עדיין לא הפכו למפלצות אגו כמו מדונה, ומבקשים בעיקר דברים כמו המון מגבות (אזיליה בנקס ביקשה 36) והכי חשוב – חומוס. "לדעתי חומוס יהיה פה הצלחה גדולה. הם רגילים לחומוס מגעיל מהמחלקה הכשרה בסופרמרקט בחו"ל, אנחנו נמצא איזה בדואי שיעשה לנו על המקום חומוס אמיתי".

עוד משהו שצריך לעשות כשמביאים זמר מחו"ל זה להשיג לו אשרת עבודה ממשרד הפנים, כי מבחינת החוק היבש מדובר בעצם בעוד עובד זר בארץ. להקת טינאריוון, שתופיע בפסטיבל, הם 12 פליטים מוסלמים ממאלי, אבל מרילין לא מודאגת. אף אמן שלה עוד לא נתקל בבעיות. "לי קרה פעם באיזה פסטיבל שלאחד הטכנאים חפרו בתחת כי הוא היה טורקי", מעיר רפי בראון, המפיק בפועל של הפסטיבל, האיש שאמור לדאוג שהאמנים של מרילין לא יגיעו לחתיכת מדבר שיש בה רק חול.

בראון נראה בדיוק כמו שאתם מצפים שייראה מפיק בפועל: תשוש. הוא עונה כל שלוש דקות לטלפון ואף שיחה לא עולה על חצי דקה. הוא נראה מחוספס, אבל אולי המילה הנכונה היא בלוי מרוב שימוש. כמו אופנוע שטח שממלא את ייעודו, גם איש שטח טוב ייראה תמיד חבוט ומאובק. "מה אתה רוצה לדעת?" הוא שואל אותי בתכל'סיות אופיינית. אני רוצה לדעת מה בכלל עושה מפיק בפועל של פסטיבל. מפיק בפועל, הוא אומר, זה שם יפה לזה שצריך לעשות הכל. כשאני שואל מה זה "לעשות הכל", בראון נכנס להסבר הרבה פחות פשוט, שמבהיר למה הוא נראה כאילו הוא לא ישן כבר חודש. הרשימה שלו אינסופית, והוא מסיים כל סעיף בה במין סימן שאלה ברור מאליו, כאילו הוא שואל אותי: "אז אתה מבין מה זאת העבודה הזאת? אתה מבין למה אני מודאג?".

"הלכנו על מקום קיים, אבל להשכיר את המקום כבר עולה כסף. הוא לא מגודר, אין בו חשמל, אין בו מספיק מים ל-3 ימים ל-5,000 איש. צריך להביא לשם חשמל, צריך 8 גנרטורים, צריך סולר בשבילם? צריך תשתיות חשמל? צריך להאכיל 5,000 איש, עוד לפני האלכוהול? אוכל זה אספקה, מטבחים, חשמל, מצרכים. צריך מכשירי קשר? צריך קונטיינר עם מזגנים למשרד של ההפקה? יש צמידים מיוחדים לקהל שדורשים תשתיות מחשב פנימיות בתוך הכפר, אז המחשבים צריכים לשבת במזגן באמצע המדבר. אין שם אינטרנט או קו טלפון, אז אנחנו לוקחים תשתית מאנטנה של בזק ופלאפון שנמצאת על מלון בערד, מכוונים את האנטנה כדי שתשדר להר אחר, שם נשים עוד אנטנה. זה יתן לנו ויי-פיי בכל הכפר ויחזק לנו את התשתית של פלאפון. עכשיו אני מדבר עם סלקום, כדי שישימו שם ניידת עם צלחת לחיזוק הרשת. אורנג' אני עוד לא יודע.

"להקות מחו"ל באות עם אנשי סאונד, תאורה, רקדניות, מלבישות. צריך לספק את הדרישות הטכניות שלהם: מיקסרים, מיקרופונים, אפילו סטנדים מסוימים למיקרופונים שהם רוצים. לפני 20 שנה היו הבדלים עצומים בין מה שהיה בארץ למה שהיה בחו"ל. להקות הביאו את הציוד שלהן בעצמן. היום יש בארץ הכל. אבל האמן זה לא תמיד הדבר הכי יקר בפרויקט, רוב הכסף הולך לתשתיות".

מקור: הפייסבוק של רפי בראון
רפי בראון בפעולה

ברגע מסוים הוא משתתק והעיניים שלו שוקעות לרגע ארוך בתוך מסך המחשב. הוא חוזר עם סיפור שמבהיר לי למה הוא מתנהל כמו מפקד משלחת חירום לאיזור אסון. "תוך כדי העבודה", הוא אומר יותר למרילין מאשר אליי, "מצאתי כתבה של האו"ם: איך לבנות מחנה פליטים. והתחלתי לקרוא, נכנסתי לזה, את נגנבת". "נו, אפשר ללמוד מזה?", היא שואלת בלי להרים את העיניים מהמסך. "זה לא רחוק מזה", הוא עונה, "אבל שם אף אחד לא בא עם החברה שלו ועם ג'וינט ועם כסף. שם צריך למנוע מחלות, צריך מרכזי אספקת אוכל, אבל… כן, אפשר ללמוד מזה". אחרי אסון ערד, במרחק 18 שנה אבל רק רבע שעה נסיעה מכפר הנוקדים, חייבים להתכונן לכל קטסטרופה.

אין חברות שמירה בערד ובסביבה, אז כדי לאבטח אירוע של 5,000 איש בראון צריך להסיע מאבטחים מהמרכז, להאכיל ולהלין אותם במתחם שלושה ימים, או להשתמש בבדואים. "הם שומרים מעולים, אף אחד לא יתפלח". לא משנה במי מהם יבחר, 300 אלף שקל ילכו רק לשומרים ולסדרנים. "אתה לא עושה פה אירוע לעיריית ת"א, שבו השומר בא בבוקר ובלילה עולה לאוטובוס ונוסע הביתה". המשטרה היא סיפור אפילו יותר מכעיס, שמזכיר היטב מי המונופול האמיתי במדינה. כל אירוע כזה חייב אישור משטרתי, אבל כמה שוטרים צריך להביא? "השוטרים אומרים לך מה המחיר וכמה אנשים אתה צריך", אומר בראון ומנענע בראשו כלא מאמין, גם אחרי כל השנים האלה. "ושתבין, בפסטיבל שוטרים לא עושים כלום. יש חברת אבטחה שעושה את העבודה האמיתית. השוטרים שם רק למקרה של כשל או איזו דקירה. מצידם שלא יהיה פסטיבל, הם יושבים בצל. אבל צריך לשלם להם". כמה? ניידת משטרה עולה 170 שקל לשעה, שוטר עולה 75 שקל לשעה, ובשבת כפול. "נצטרך איזה 40-50 שוטרים, אז תעשה חשבון לבד" עשיתי, יצא עוד 300 אלף שקל.

הכפר מגודר בחומה שעוברים בקלות, אז צריך להקיף את כל הכפר בקילומטר וחצי של גדר, לבנות יציאות חירום, להאיר אותן, וזה עוד לפני שמרימים במות, מגדלי תאורה וסאונד, וכפר קמפינג ל-5,000 איש שצריך לכלול חנייה, מקלחות ושירותים. "צריך לשמור שלא יפרצו למכוניות, צריך תאורה לחניון. קצין רכב. קופאים. צריך לדאוג שתהיה חנות, שיהיה בה אור, שיהיה מוכר, שיהיו ארגזים, שיהיה מי שיביא את הארגזים", הרשימה הזאת ממשיכה ככה עוד הרבה זמן. הראש וחשבון הבנק שלי מתחילים לכאוב רק מלהקשיב לו. תשמע, אני אומר לו, אני די גרוע במתמטיקה אבל אתה מתאר פה הוצאות של כמה מיליוני שקלים עוד לפני שנמכר כרטיס אחד. הוא סוף סוף מחייך. "מה חשבת? פסטיבל זה לא דבר זול. הענף הזה הוא גמבלינג. בנאדם שמביא אמן מחו"ל, אפילו לא למדבר אלא להיכל נוקיה, להופעה מסודרת, זה עדיין גמבלינג. אולי לא תמכור מספיק כרטיסים? זה כבר קרה. אתה שואל אם זה כדאי? את זה אתה צריך לשאול את אילן. אנחנו לא מהמרים, אנחנו רק עוזרים למהמרים", הוא צוחק בקול.

"אין יכולת להרוויח בפסטיבל הזה" פוסק המהמר הראשי, אילן אלקיים, "על 5,000 איש אי אפשר להרוויח". הוא יושב במשרד לא-גדול, עמוס בפוסטרים, תגי כניסה מהופעות בכל העולם וערימת תקליטים קטנה. השיער והזקן שלו אפורים, אבל הוא נראה ונשמע עדיין צעיר, בחור רזה וגבוה עם סניקרס מגניבות ושעון-יד צבעוני, מעוצב. המנהלים של לאונרד כהן או בוב דילן מצפים לפגוש מפיק בן 60 בחליפה ועניבה. מנהלים של מוזיקאים מגניבים בני 22 מצפים לפגוש מישהו כמו אילן אלקיים. מגניב, אופנתי, מישהו עם ניצוץ בעיניים, שלא מוכן להתפשר על החלום שלו ((שמעתי לא מעט אנשים, כולל מפיקים אחרים, אומרים שהסיבה שאלקיים נכשל בפסטיבלים היא שהוא לא מוכן להתפשר על חלום לא ריאלי.)).

אלקיים יכול להאשים הרבה גורמים בהיעדר פסטיבל מוזיקה אמיתי בישראל. המצב הביטחוני פה מזעזע אז הביטוח תמיד בשמיים, להטיס ולהלין אמנים מחו״ל בסטנדרטים שהם רגילים אליהם זה יקר מאוד, פסטיבל בשטח תמיד יהיה מסובך ויקר יותר להפקה, הקהל בארץ קטן מדי, אוהב מוזיקאים מבוגרים ולא מורגל לשלם על פסטיבל יותר ממאתיים שקל ובכלל, בעצם כולם אנטישמיים ושונאים אותנו ולא יבואו. אבל בעיני אלקיים הסיבה היא אחרת.

"הבעיה היא שבמדינה הזאת תמיד הולכים על קטן ובטוח או על גדול ויקר. האמצע תמיד היה בעייתי. אני חושב שהפסטיבל הזה הוא הפתרון. אם הוא יצליח, כל מה שתשים בו אחר כך יפרח", הוא אומר. כמו כל אחד שמשקיע את כל מה שיש לו, אלקיים חדור אמונה ומדבר באופטימיות לגמרי לא זהירה. יש אנשים שחושבים שהשכנוע העמוק שלו הוא רק אשליה עצמית, וחלק מהאנשים האלה הם המתחרים שלו (("הוא לא מחובר למה שקורה", אמר לי מפיק אחר, "הוא עובד לפי הסטנדרטים של אנגליה, אבל הקהל באנגליה הוא לא הקהל בארץ".)). "כולם חכמים אחרי שדברים הוכיחו את עצמם", הוא אומר, "אלטון ג'ון שווה 50 אלף איש? אז כולם יתחרו עליו ויביאו אותו במחיר מטורף. נו, אז מה? החוכמה היא לזהות את האמנים הנכונים ולהביא אותם בזמן אמת. כשהבאתי את פיית' נו מור זה היה הימור בטוח, כל מה שתביא מהניינטיז פוגע, זו מדינה של פרל ג'ם, נירוונה ורדיוהד. אבל כשהבאתי את ליידי גאגא ב-2009 זה היה סיכון, למרות שידעתי שזה הולך להיות הדבר הבא. כשהבאתי את MGMT אמרו לי שאני משוגע, מה פתאום אני הולך איתם לגני התערוכה? סגרתי אותם כמעט שנה מראש, כשהיה להם להיט אחד ברדיו. פה חושבים שהדליינר זה רק U2 או מדונה. אבל אם פסטיבל צובר מספיק כוח, הלהקה הקטנה שהוא יבחר תהיה הדליינרית. פה בארץ לא מבינים את זה".

ilan elkayam
אילן אלקיים במשרדי פלאג

עוד דבר שלא מבינים בארץ, אליבא דאלקיים, הוא את הקונספט של בוטיק. ב-2001 הקים הבנקאי האנגלי פסטיבל יוצא דופן בשם All Tomorrow's Parties, או בקיצור ATP. הוא שכר פארק נופש אנגלי שהיה סגור בחורף וערך בו פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית איכותי ואנין לכמה אלפי צופים בלבד. מאז הפך ATP לחלום הרטוב של חובבי מוזיקה אלטרנטיבית, ונערך כמה פעמים בשנה עם אמנים מעולים, היקף קטן וביקוש עצום. "בפסטיבלים הגדולים של החמישים, מאה אלף איש אתה נאבד", אומר אלקיים, "אני יותר נהנה מהדברים הבוטיקיים. זה פסטיבל בוטיק. הקהל האיכותי יודע שצריך להיות שם. נמצאים שם האנשים הנכונים, אנשים שאוהבים מוזיקה, יש להם טעם טוב, הם מתלבשים כמוני ומדברים כמוני. אמרתי שאני חייב לייצר דבר כזה בישראל". אלקיים קנה מהוגאן זיכיון ל-ATP ישראלי, אבל אחרי שאמן אחד ברשימה החליט לבטל את בואו מסיבות פוליטיות, שאר האמנים ביטלו בזה אחר זה וכל הרעיון קרס כמו דומינו.

"אף אחד לא רוצה לבוא לישראל. קשה להביא אמנים לישראל, ולאמנים אינטיליגנטיים עוד יותר קשה עם ישראל. רוב הביטולים לא מגיעים מאמנים של הרבה כסף, אמני מיינסטרים אולי לא יסגרו מראש, אבל הם לא יבטלו, כי מדובר בסכומי עתק. אמנים אינטיליגנטיים כן מבטלים. תראה מי ביטל פה, כל מיני שמות איזוטריים, מי מכיר אותם? מה הם מבטלים? שיגידו תודה שמביאים אותם לישראל. אבל ככה הם. אולי זה הסמים שהם לוקחים, אני לא יודע, הם פרנואידים בלילות, הם כל היום בניו מדיה אז הם קוראים דברים, מפחידים אותם. הם הכי פחדנים. והכי מצפוניים גם".

אלקיים יודע להיראות קוּל גם במצבי לחץ, אבל בשיחה ארוכה קל לזהות את הטיקים שלו כשנושא מרגיז אותו: הוא מתחיל לדבר מהר מאוד. ועכשיו הוא מדבר כל כך מהר שמתבלבלות לו מילים. "גם כשאמנים, שלא אנקוב בשמם, מגיבים לי באופן קיצוני ומסבירים לי במכתבים למה הם לא יבואו לישראל, אני משתדל לכבד את זה ולא לעשות מזה עניין. אם אני הייתי אמן, הייתי מגיע לכל מקום אם זה לא היה מסכן את החיים שלי. כשהיה לי את הביטול של אלביס קוסטלו הייתי בהלם. היום, לפני שנותנים לי קונפירמיישן, האמנים יודעים שישלחו להם את מכתבי הגינוי. הם יודעים שאם הם סוגרים הם באים. אם מישהו חושש, אני מעדיף לוותר עליו".

הוא מראה לי באייטיונז פלייליסטים. "אני בונה לעצמי פלייליסט מהאמנים של הפסטיבל, ורץ עם המוזיקה הזאת באוזניים, להרגיש אם זה עובד". האייטיונז שלו חושף ידע מוזיקלי רחב בהרבה מהפוסטרים על הקירות, עדכני וידעני, מסונן דרך טעם מעולה. העדכניות הזאת הביאה אותו למקום המכובד שלו כיום בתעשיית המוזיקה, אבל היא עשויה להיות גם העקב-אכילס שלו. שוקי וייס לא מעודכן כמוהו במוזיקה, אבל זה בסדר כי גם עם ישראל לא, ולכן וייס קולע לטעם המיושן של עם ישראל הרחב פעם אחר פעם. אבל לכמה אנשים יש כאן את הטעם המעודכן והמגניב של אלקיים? כמה אנשים יוציאו כסף על אזיליה בנקס וטינאריוון?

חודש לפני הפסטיבל יש רק 2,600 לייקים לעמוד הפסטיבל בפייסבוק, ולייקים הם עוד לא כרטיסים. פלאג פסט צריך למכור 5,000 כרטיסים, וקשה לומר שיש באזז היסטרי סביבו בתל אביב, העיר שאמורה לאכלס את רוב המאזינים הקהל שהפסטיבל מכוון אליו. זה קהל שלא מורגל בהוצאות גדולות או בפסטיבלים במדבר, ומישהו צריך לחנך אותו לזה כדי שהוא יגיע.

"אני לא מחנך, אני חושף", מתגונן אלקיים, "במופע של MGMT ראיתי קהל מדהים – היפסטרים, לא תל אביבים, הרבה קיבוצניקים מהצפון, מהשרון. יש בארץ אוהבי מוזיקה שקונים תקליטים וטסים לפסטיבלים, ולא רק בתל אביב. בתל אביב יש אלף כאלה. יש עוד בירושלים, בחיפה, בצפון, תאסוף את כולם. יש דתיים מכל מיני מושבים ששולחים לי מיילים על הפסטיבל ושואלים למה אני מביא כל מיני להקות איזטוריות שהם אוהבים דווקא ביום שישי".

לא מעט מהמגיבים בפייסבוק התלוננו על מחיר הכרטיס, 700 שקל, פי 2 ויותר מהופעת חו"ל סטנדרטית בארץ (("כל המחירים שלו גבוהים מדי", אומר לי פרומוטר ישראלי מנוסה, "גם להופעות בודדות וגם לפסטיבל הזה".)). זה כבר באמת מרגיז את אלקיים, שלא רק מאיץ שוב אלא גם נוקש בעצבנות על שולחן הזכוכית שלו. "אתה הולך לצימר? אתה משלם מינימום אלף שקל, ומה אתה מקבל? חבילה של יס. פה יש לך 3 ימים של הופעות. אתה תיהנה יותר מאשר בצימר. תחשוב שאמן זה 15-20 איש עם הצוות. כרטיס טיסה במחלקה הראשונה רק ללהקה עצמה זה לפעמים 10,000 דולר לכרטיס, ועוד צוות טכני ומשכורות. רק על אמנים בפסטיבל הזה אני מוציא מאות אלפי דולרים ((בניגוד לתשלום על אבטחה ודברים כאלה, שיכול להיות מבוטל יחד עם העבודה שבוטלה, הכסף הזה שיצא על האמנים בדרך כלל לא מוחזר כלל, או מוחזר רק בחלקו הקטן. זה חלקי הארי של הפגיעה הכספית בפלאג עם ביטול הפסטיבל הזה, וזה מגיע למיליון שקלים ומעלה. את הפגיעה במוניטין יהיה קשה יותר להעריך, ואולי גם לתקן.)). כדי להיות ריאלי הייתי צריך להעלות את מחיר הכרטיס, לא להוריד אותו. הפסטיבל הזה הוא לא כלכלי. תעשה את החישוב. תכפיל את מחיר הכרטיס במחיר הצופים, תוריד מע"מ, הוצאות, עמלות, תראה מה נשאר לך. אין פסטיבל רציני שלא הפסיד בשנה הראשונה. נשתדל להפסיד כמה שפחות. הכלכליות שלנו נבנית על מופעים בודדים שיהיו בהמשך השנה. המטרה של הפסטיבל זה לא כסף, אלא להביא את האמת שלנו. הבאתי פה ליינאפ שאני מתרגש ממנו, אני עושה את מה שאני מאמין בו, זה משהו חלוצי, ראשוני. ואולי זה ישנה פה משהו".

11 Comments

  1. ממש מעניין. ומדכא. וכתוב נהדר.

    הגב

  2. אכן מדכא ומעניין. מקווה שיהיה עוד מישהו שירים את הכפפה וינסה להרים פסטיבל בסגנון, אבל בצורה קצת יותר חכמה. התגובה על השאלה בנוגע למחיר הכרטיס קצת הקפיצה אותי. אם אי אפשר להפיק פסטיבל במחירים שקהל היעד יכול וירצה לשלם, אז ההפקה לא ריאלית… לא רואה הרבה קשר לצימרים.

    הגב

  3. אופיר סויסה 6 במאי 2013 בשעה 14:07

    אני חייב לו את החיים, ותמיד יהיה, על זה שהוא הביא את המארס וולטה. ההופעה הזאת הייתה חלום מתגשם שלי, ובדיעבד זה עוד יותר מיוחד כי הם התפרקו כמה חודשים אחרי. שימשיך בעבודה הטובה.

    הגב

  4. מיכאל גינזבורג 7 במאי 2013 בשעה 14:12

    מה יש לצפות ממדינה בה מאה אלף איש הולכים לאמנים כמו אייל גולן?
    כתבה מפוכחת וחכמה, כתובה מצוין. תודה!

    הגב

  5. לשניה חשבתי שהוא אומר שהופעה בצימר עולה 1000 ש"ח..

    הגב

  6. לא שאני מזלזל באתגרים ובקשיים שעומדים בפני מפיקים בארץ, הסיפור של פלאג מלא טלאים שאומרים דרשני. רק המחיר שהם מציינים על אבטחה היה שובר את אינדינגב, אבל אינדינגב (טפוטפוטפו, בלי עין הרע) לא רק שלא נשבר אלא משגשג. הנה, פסטיבל שמתקיים שלושה ימים, בדרום, מאובטח ע"י חברות פרטיות ומשטרת ישראל, מאכלס שתי במות (לפחות), מתחם קמפינג, והפלא ופלא מצליח לגדול משנה לשנה.

    באופן כללי ההתנהלות של פלאג, ולא רק בהפקה הזו, מרימה גבות גם ללקוחות וגם לעמיתים במקצוע (כך שמעתי). המחירים הגבוהים, בחירת האמנים והלוקיישנים, הדלות שבה הם מחלקים אינפורמציה, והיחס שלהם ללקוחות, כולם יחד גורמים לי (באופן אישי, לא יכול לדבר בשם אחרים) להימנע מהפקות שלהם. לכן כששמעתי על פלאג-פסט (על אחת כמה וכמה על המחיר שלו), לא היה לי ולו כוונה קלה לקנות כרטיס, אל אף שאני "קהל היעד" הקלאסי לליינאפ שהם הביאו. נבואה שמגשימה את עצמה או פשוט תחזית נכונה? לשיקולכם. אבל אלה היו השני סנט שלי.

    הגב

  7. מי אמר שפסטיבל צריך להיות עם שקי שינה במקום מרוחק, ובעיקר כשההפקה גם ככה יקרה?

    מה, פסטיבל סטייל פרימוורה לא מספיק טוב?

    הגב

  8. הבחור פשוט קפץ מעל לפופיק של מה שקורה בארץ.
    לייסד פסטיבל אלטרנטיבי בכזה סדר גודל, כשהציפייה המידית היא להביא כמות לא קטנה של הרכבים מחו"ל ולבנות מזה ליינאפ שירצה את הקהל הישראלי ושגם יסכים לשלם על הפסטיבל הזה כמה מאות שקלים, זה באמת לא ריאלי.
    לדעתי, המחשבה עכשיו צריכה להיות איך לקחת את אחד משני הפסטיבלים האלטרנטיביים שכבר מתקיימים בהצלחה בארץ ולנסות להתפתח משם.
    אז נכון, הקהל כנראה אוהב את הפסטיבלים הללו במתכונת הקיימת, אבל אפשר לנסות ולהכניס להקה-שתיים מחו"ל לליינאפ ולבנות את זה משם, במקום שכבר יודעים שעובד ולא כזה שהקהל הפונטנציאלי שלו מרים גבה בספקנות מרגע הפרסום על קיומו, בידיעה שהוא עומד להתבטל ממש בקרוב.

    הגב

  9. מאוד מקווה שהביטול הדי מבאס הזה לא ישבור את רוחו של אילן. כמו שזה נראה כרגע פסטיבל דומה לא הולך לקרות בקרוב ומשאיר לנו את האופציה הפחות כלכלית של פסטיבלים בארופה בקיץ.נשאר רק לקוות שפעם הבאה ינסו להרים משהו מצומצם יותר ונועז מספיק מוזיקלית

    הגב

  10. כתוב מצוין, מרתק לקבל הצצה אל מאחורי הקלעים של הפקה כזאת.
    חייבת לומר שגם אותי קוממה התגובה של אלקיים על מחירי הכרטיסים. צימר? הגישה הזאת קצת מזכירה את הניתוק היאיר-לפידי. אני בדיוק הקהל של המוזיקה הזו, ולא הייתי בצימר כבר שנים. כי לסטודנטים בישראל אין כסף לכאלה דברים. הייתי שמחה לקנות כרטיס לפלאג-פסט, אבל זה אומר לוותר על אוכל לשבועיים-שלושה. הוא צריך להכיר את הקהל שלו ולא לזלזל בו.

    הגב

  11. אני מעריך את העשייה ומודה על אילן אלקיים. רק שנדמה לי שהוא באמת מרחף מעל קהל היעד שלו ומעריך אותו כאילו היה באירופה.
    כמה אנשים מתוך קהל היעד הזה שוכר צימר בצפון ב1000 ש"ח?
    המילה בוטיק מתאימה בעיקר לצפון תל אביב עד הרצליה ואולי בהשאלה לרמת החיים במדינות יקרות פחות מישראל.
    מה שמדכא באמת זה שאנחנו אחת המדינות היקרות ביותר לנשום בהן ואנחנו נעשים עניים יותר משנה לשנה. פסטיבלים והופעות מחו"ל הם מותרות שאינן מובנות מאליהן אצלנו.

    הגב

להגיב על davecom לבטל