כמו ילד בחנות של אודיופילים

אני שומע מוזיקה בריכוז רב מאז גיל עשר, אבל אני לא מומחה סאונד. אני לא יודע להבדיל בין צליל "חם" ל"מלא", או לקבוע למה האקוסטיקה בחדר מסוים גרועה. עזבו, בשיר עמוס במיוחד אני לא תמיד מבדיל בין גיטרה לפסנתר, ויש לי בבית מערכת יד שניה שעלתה 1800 שקל. בקרב אודיופילים זה כמו להביא סנדוויץ' מהבית למסעדת כתית.

מחקרים בכלכלה התנהגותית טוענים שככל שתשלם יותר על החווייה, ככה תיהנה ממנה יותר – וזה בכלל לא משנה כמה היא טובה בערכים אבסולוטיים. לכן יש אנשים שמוכנים לשלם אלפי שקלים על בקבוק ויסקי, או במקרה שלנו 40 אלף שקל על זוג רמקולים שבסופו של דבר משמיעים את אותו האלבום שאתה שומע באוזניות של האייפון. ומאחר שמוזיקה היא הוויסקי שלי, הלכתי להאזין לשלוש מערכות ברמות מחיר שונות, כדי לבדוק אם באמת שומעים הבדל באוזן בלתי מזוינת. אה, ואם שווה לשלם 72 אלף שקל תמורת ההבדל הזה.

fuse

את הניסוי ערכתי ממש ליד הסביח של עובד, שם עומד עוד מוסד גבעתיימי ותיק: חנות הסטריאו "פיוז". בימים שבהם כולם רוצים 7.1 רמקולים כדי לשמוע את גרגורי האוס משתעל מכל כיוון, הרעיון של חנות סטריאו – שני רמקולים בלבד – נראה קצת מיושן. כלומר, עד שבאמת שומעים שם מוזיקה. פיוז פונה גם לאנשים שרוצים מערכת קולנוע ביתי, אבל נועדה בעיקר לאודיופילים, שהם המקבילה הסטריאופונית לאדם שמערבב שלוק יין בפה רבע שעה, ואז פוסק שיש הד קלוש לטעמי גרגר יער מצפון בוהמיה. כן, הם מרגיזים.

החבר'ה של פיוז הרכיבו לכבודי שלוש מערכות בשלוש רמות מחיר שונות (ראה בתחתית הפוסט), אני הבאתי מהבית ערימת דיסקים שאני מכיר ואוהב, ומיד כשנכנסתי הסתערתי על הרמקולים שעולים רבע מיליון שקל ושאלתי מתי מתחילים. ברק הסביר לי בנימוס שהם הרכיבו לי מערכת של 7,000 שקל בחדר השני. שיט. אבל אפילו היא, הזולה שבחבורה, הבהירה לי מיד שלא: מה שאני שומע מהאוזניות של האייפון ומה שאני שומע פה – זו לא אותה המוזיקה.

7 אלף שקל המערכת הראשונה ששכנה בחדר של הרמקולים המדפיים הורכבה ממגבר וקומפקט של NAD האנגלית, קלאסיקה של סטריאו ברמת כניסה. ברק גילה לי את הסוד הכמוס של מערכות הסטריאו: זה לא המגבר שקובע אלא הרמקול. הוא המנה העיקרית בכל הנוגע לסאונד, והמגבר "רק מוסיף מלח-פלפל". רמקולים, מסתבר, הם סטריאוטיפים טובים לארץ מולדתם. האמריקאיים נותנים סאונד אגרסיבי לפנים, הכל גדול מדי וחזק מדי. האנגליים מנומסים, קפדנים, עושים הכל כדי לא להידחף. הגרמנים, כצפוי, מדויקים עד התדר האחרון, ונותנים חוויית האזנה מרוחקת וקרה. בחיים לא חשבתי שאשמע הבדל כל כך גדול בין שלושה סטים של רמקולים שמחוברים לאותה מערכת, אבל זה היה כמו לשמוע שלושה דיסקים שונים. ההפתעה הגיעה מכיוון הדנים, שמאזנים יפה בין אנגליה ואמריקה עם הסאונד שהיה לי הכי נעים ומרגש בחדר הזול.

הכנסתי אלבום של רדיוהד, והבנתי שאם המערכת שלי בבית היא כמו טלוויזיה רגילה, המערכת הזו היא HD. חמש שנים אני שומע את האלבום הזה, ופתאום שמעתי בו צלילים שאף פעם לא היו בו. בדקתי גם קטע ג'אז של צ'רלס מינגוס, שנפתח פתאום לתמונת סטריאו רחבה וריאליסטית. כשעצמתי עיניים, כמעט ראיתי איך מסודרים הנגנים באולפן. שיר אגרסיבי ועמוס של הלהקה הישראלית המצוינת Tiny Fingers דווקא סבל מהמערכת, שחידדה את המצילות והגיטרה החדות שלו עד שהתחילו לצרום. אז לקחתי את הדיסקים ועברתי לחדר השני.

27 אלף שקל בין ערימות של מגברים ורמקולים חיכתה לי מערכת עם רמקולים רצפתיים גרמניים וקומפקט ומגבר אנגליים. החמימות והנועם האנגליים נועדו לאזן את הקור והדייקנות הגרמניים, וברגע שהכנסתי שוב את הדיסק של רדיוהד התחלתי להבין שאני מעדיף לגור בחנות סטריאו מאשר לחזור הביתה למערכת שלי. האובדן יהיה כבד מדי. הגיטרה של ג'וני גרינווד והקול של תום יורק היו צלולים ומדויקים שכמעט בכיתי, אף על פי שהתחושה הנעימה והמרגשת של הבאס העגול, שאני רגיל להרגיש בבטן, הייתה חסרה לי. יש חסרונות לדיוק גרמני. מינגוס נשמע הרבה יותר חי ואמיתי, אבל קצת פחות מעיף ממה שציפיתי מ-30 אלף שקל. טייני פינגרז דווקא הרוויחו הרבה מיכולות הבאס הקטלניות של הרמקול הרצפתי, אבל אותה הצרימה עדיין הייתה שם. כנראה שזו פשוט בעיה במיקס של האלבום. הגנבתי גם קטע של הרכב הפולק-רוק Bright Eyes, והתופים שלו נשמעו – יש בחנות הזאת סמרטוט? אני חושב שנזל לי ריר על הכבלים.

72 אלף שקל החדר השלישי הוא הסוויטה הנשיאותית של הסטריאו. הוא הואר באור עמום, כמו המסעדות היקרות באמת, ובמקום הערימות הרגילות הייתה בו מערכת יחידה, מורכבת על הרצפה במרכז החדר, ומולה כיסא יחיד. זה החדר אליו נכנסים רק האנשים שיכולים. כדי לסבר את האוזן המלכותית, הקומפקט לבדו עולה 18 אלף שקל.

בהתחלה, ההבדל בין המערכת המפוארת הזו לקודמתה לא היה עצום. שתיהן מדהימות, אבל ממחיר כפול ומעלה ציפיתי לפחות לעור ברווז, אם לא לנוצות של ממש. כן, הבאס של רדיוהד הגיע עם הרבה מאוד רגש, ושמעתי פרטים שלדעתי אפילו רדיוהד לא יודעים שהם הקליט (לעזאזל, בעיניים עצומות זה נשמע כאילו תום יורק יושב ושר בכיסא לידי, ואני לא מגזים אפילו קצת). אבל איכשהו, הסך הכל לא השאיר בי רטט מיוחד. מינגוס, לעומת זאת, כבר גרם ללסת להישמט. הקונטרה-בס היה ממש איתי בחדר, יותר חי ממני, והצלילים הגבוהים, כמו מצילות וכלי נשיפה, נשמעו – ואני אומר את זה במודעות מלאה לכובד האמירה – טוב יותר מכל דבר ששמעתי בחיים. הרבה לפני המחשבה "וואו, יש פה אפילו יותר פרטים", זו פשוט תחושת עונג פיזית לגמרי, כמעט מגונה.

והייתה גם הפתעה. הדיסק של טייני פינגרז, שבכל מערכת נשמע לי לא מאוזן בצורה שהבהירה שהבעיה היא בהקלטה של האלבום עצמו, נשמע פתאום מושלם. הבאס היה ארוך, מפורט ועמוק, המצילות בדיוק במקום, אפס צרימה, הכל מאוזן, כאילו המערכת תיקנה בעצמה את המיקס. איך? קסם. קסם שעולה 72 אלף שקל.

14 שקל זה התקציב שלי כרגע למערכת חדשה. איזו מערכת הייתי קונה לו היה לי יותר? המערכת היקרה ביותר בשלישייה הזו היא בהחלט המערכת עם הסאונד המדויק, המרגש, הצלול והמקיף ביותר ששמעתי מעודי, ולשים אותה באותה טבלה עם המערכת (המצוינת) הראשונה זה כמו להשוות בין ליאו מסי ליוסי בניון. שניהם מצוינים, אבל בחייאת. עם זאת, ככל שעולים במחירים, ההבדלים נהיים יותר ויותר קטנים עד שהם נקלטים רק באוזן אודיופילית אמיתית, כזו ששייכת לאדם שיש לו גם את הכסף לגבות את המטאפורות שלו. הבדלי הסאונד בין שתי המערכות האחרונות, שומטות לסתות ככל שיהיו, לא באמת מצדיקות הפרש של 35,000 שקל.

0 שקל רגע לפני שיצאתי מהחנות, נכנס בחור דתי עם שופר לתקוע לכבוד החגים. כולם היססו אבל ניסן, הבעלים, אמר יאללה, תן משהו. אז הוא עצם עיניים ודפק חריקה מלכותית, ארוכה וחזקה. ניסן נהנה, אבל ברק ואני החלפנו מבטים, והעיניים שלו אמרו: "הסאונד הזה לא מספיק חם, חסרים קצת נמוכים".

*

מה שמענו?

5 Comments

  1. היתה לי חוויה זהה להפליא בחנות של אבי יפה בירושלים. חשבתי שיצאתי מדעתי ושאני מדמיינת, שהמחירים מסנוורים אותי. היינו אז במהלך שיפוץ של הבית שלנו. יצאתי משם וחשבתי – לעזאזל מטבח חדש. אני רוצה את *זה*

    הגב

    1. זה די דומה למכוניות. כולן יביאו אותך בסופו של דבר להיכן שאתה חפץ. השאלה רק איך ובאיזה מחיר. אז, יש מרצדס ויש יונדאי, ויש גם רמות גימור, ואיכות חומרים, וכמובן טעם אישי וגם קצת "שופוני".

      אני יכול להעיד על עצמי שבמשך שנים החזקתי בבית שני מכשירי קומפקט דיסק. לאחד היה צליל "חם ועגול" והשני היה "מדוייק וחד". כך יכולתי לשמוע את אותה המוסיקה בגוונים טיפה שונים…

      הגב

  2. זה היה יכול להיות יותר מעניין בשבילי אם היית עובר את מבחן הפפסי של מערכות הסטריאו – קודם שומע ושופט ואחר כך מגלה כמה עולה כל מערכת ואיפה ייצרו אותה. נהניתי לקרוא בכל מקרה, אין סוף לדיוק בסאונד.

    הגב

  3. גיא,
    כחובב מוזיקה ואודיו, אני מכיר היטב את התחושה הזו. מוזיקה טובה, כשהיא נשמעת במערכת אודיו טובה, היא הרבה יותר מענגת ומיוחדת. לאחרונה, כשעזרתי להורי לבחור מערכת חדשה, התנסיתי שוב באותן צמרמורות עונג שחולפות בך כשאתה מרגיש כאילו אתה יושב בחדר אחד עם המוסיקאים.
    אבל – כמו בכל דבר – לרוב הפער במחיר לא מצדיק את הפער בחוויה (וגם אם כן, אז אתה צריך להיות אחד שיכול להוציא 72000, או 250000, ש"ח על
    מערכת), ולכן אנחנו, האודיופילים העניים, נשארים וחצי תאוותנו בידנו.

    הגב

  4. מאוד אוהב את הרצינות ואין ספק שישנה בעיה מוסרית גדולה במערכת של 72K אם לא אתה זה שהתקנת את המנורות שקנית מרוסיה או בנית בעצמך את תיבות העץ של הרמקולים מעץ מבודד מנורווגיה.

    דבר אחד שחסר כאן, החדר. בלי בידוד אקוסטי אין מה לחשוב על מערכת מעל 10K.

    אחלה כתבה!

    הגב

להגיב על יוסי ברק לבטל