עוד לפני הכניסה לקיבוץ עין השופט, הנחיתה באיזור פותחת את הריאות ואת הלב. הנסיעה לשם מתל אביב לא ארוכה, אפילו לא ב-830 שלי שמתפתל דרך כל רחובות חדרה לפני שהוא נפלט משתעל שוב אל הנוף הירוק, אבל המרחק המנטלי עצום. לאורך הדרך אני מסתכל מהחלון על הלבוש של אנשים בתחנה – תל אביב, הרצליה, נתניה, חדרה – ורואה איך בהדרגה אנשים מפסיקים ללבוש את מה שנכון או מגניב או יבליט אותם בסביבתם, ומתחילים ללבוש את מה שנוח להם. אני יורד בצומת מגידו, שמצידה האחד בית כלא מוקף חומה גבוהה, שמטיל צל על רוב הצומת, ומצדה השני כביש הסרגל, חבוק משני עבריו בשדות עמק-יזרעאליים ככל שהעין משגת. אין אף בניין באופק, אף אזרח ממהר עם טלפון צמוד לגולגולת, אף שלט פרסומת, ואני מדלג את דרכי לתחנת הטרמפים (תחנות האוטובוס באיזור הזה, בכביש הפנימי לקיבוצים, פוגשות אוטובוס אחד ביום, לכן הן תחנות טרמפים). Wilco החדש באוזניים, שיר בלב וצעד מוכר ומשוחרר ברגליים.
מ ק ס י ם
איזה מלך אתה!!! כתבה אדירה אח… הצחקת אותי מאוד וגרמת לי לחוש סומק לחיים 🙂 קפוץ מתישהו שוב! האוהל כבר בשלביו הסופיים של החיים, אבל אנחנו עדין פה! עדין יוצרים גלגלי תפילה!
הי גיא
קוראים לי אלון, אני גר בעין השופט 🙂
רציתי להודות לך על הדברים שכתבת. אחת החששות הגדולות, לפחות שלי… היא הרתיעה של אנשים שלא מהקיבוץ. יש חבר'ה שזה לא בשבילם, ויחד עם הרתיעה הנוספת של הקיבוצניקים מאורחים – זה באופן מצער הרבה פעמים לא הולך ביחד…
אבל המבוכה הזו שם רק אם שמים אותה שם. ובכתיבה הנהדרת שלך הצלחת להעביר בדיוק את מה שאני לפחות משתוקק להרגיש בכל ביקור של אדם חדש – רוגע. להכיר, לנסות את זה, לטעום משהו חדש.
זה נכון אגב, גם לחברי קיבוץ בקשר לתל אביב, כמובן 🙂
האתר שלך גדול, מאז שידידה שלי העבירה לי את הכתובת אני תמיד נהנה להסתכל בו. אני מקווה שתגיע לכאן שוב (אני עכשיו רואה שמאז הכתיבה עברו כבר שלוש שנים, אבל עדיין)
ואם יורשה לי לבקש בקשה – אם יזדמן לך לקפוץ לארמגדון, יהיה לי לכבוד לנגן איתך.
אלון
כתבה נפלאה, פעם ראשונה שאני נתקלת בה… תודה על כל הפרגון ומוזמן לבוא שוב, איילת (גורה, בפי עומר לפחות)