למחרת אחר הצהריים אני עומד חצי שעה בשדה חיטה שמגיעה עד הברכיים עם מתן נויפלד, חבר יקר ואחד משני מארגני פסטיבל "אינדינגב", ואנחנו בוהים מהופנטים בשקיעה שמשפריצה צבעים על כל השמיים. אין כבלי חשמל, בניינים או מטוסים בדרך. רק שדה ירוק בהיר, ברושים ירוקים כהים, שמיים כחולים ומיליון גווני האש הוורודים והכתומים של השקיעה. "לפחות תחזיקו ידיים!" עומר צועק מקצה השדה, ושולף את מצלמת הסלולרי כדי לצלם אותנו. אנחנו שיכורים מטבע.

אחר כך אנחנו הולכים לאוהל של מיכה. לו ולזוגתו איילת, שכל הקיבוץ מלבד מיכה קורא לה "גורה", יש דירה רגילה בקיבוץ אבל היא סמלית בלבד. מיכה בנה במו ידיו אוהל גדול בקצה הקיבוץ, ושם הם גרים. גג, קירות, שטיחים, תנור עצים נפלא שמלהיט את כל המקום, מיטה, ספה וספרים. קיום כמעט נזירי אבל לא חסר להם דבר. יש להם חשמל ומים, ואת כל מה שהקיבוץ יכול להציע: שירותי כביסה, אוכל, רכב, קהילה. חבלי האוהל מקושטים בפסוקים בודהיסטיים, ועל הצוואר של גורה מונח אותו תליון מסתובב. "כשאתה מסובב אותו, התפילה מופצת לעולם", מספר לי מיכה. אני נוטה לפקפק ולחשוד בטיפוסים "רוחניים", אבל מיכה נראה מאוזן לגמרי. מואר, אבל לא מורעל. הוא לא מנסה לשכנע אף אחד באמונותיו, ובכלל לא מזכיר אותן במשך כל הביקור, רק כתשובות לשאלות סקרניות שלי. הוא מארח נהדר. אנחנו יוצאים לגינה הקטנה לצוד לימונית ולואיזה לתה, שהוא מכין בקומקום ברזל יצוק שמונח על תנור העצים. עומר שולף את הגיטרה של מיכה, המכונה "קורנליוס", גיטרה אקוסטית שנושאת בגאווה צנועה את חתימתו של כריס קורנל מ"סאונדגארדן", ומתן מנגן בה קטעים מ-"Into the wild" של אדי ודר. הכל מתחבר: ודר וקורנל, הסרט "Into the wild" עם תחושת השקט בקצה העולם שבאוהל בקצה הקיבוץ. האווירה נינוחה כל כך, שאני לא מאמין שזה הביקור הראשון שלי פה. חם, התה מתוק והחברה נעימה, השיחה מתגלגלת וגם הצחוק, ומיכה ואיילת משרים סביבם תחושה שאין מה להתבייש או לחשוש. תרגישו באמת בבית. בינתיים, מתן יוצא החוצה לדבר בטלפון, וכשהוא חוזר הוא מספר שהזמר אבי עדאקי יבוא בערב לפאב. הוא ייסע כל הדרך מתל אביב, אני שואל, כדי להופיע פה 20 דקות בחינם? כן. מסתבר שיש אנשים כאלה. במהלך סוף השבוע מישהו מספר לי שעין השופט יושבת על איזו נקודה אנרגטית מטורפת, שגורמת לכולם להרגיש בבית. אני מפקפק בעניין האנרגטי אבל לא יכול להתכחש לכוח המשיכה של המקום. בסוף סוף השבוע שלנו כאן תגיע אהובתי אביטל לבלות איתנו בפאב ותישאר לישון לילה אחד, שאחריו נעזוב ונמשיך לטייל. ביציאה מהקיבוץ היא תגיד לי "אם אתה רוצה לעבור לגור כאן, אז אפשר". אני אפילו לא העליתי את האפשרות, אבל כוח המשיכה האדיר הזה השפיע גם עליה, תוך לילה אחד ובוקר אחד.

בערב מתאספים בפאב ערב רב של אנשים ומוזיקאים, ובמהלך הערב הזה כולם יכירו ויתיידדו, או יגלו שהם כבר מכירים מקודם. האירוע המרכזי הוא השקת האלבום של הרכב הבלוז Pure Imbalance של גלעד יעקובזון, שהיה בעברו בימ"מ או מאבטח אישים או גם וגם. הוא מדבר אנגלית חלקה ושוטפת, ומסתבר שאחד ממוזמניו הוא חבר קונגרס אמריקאי ששותה בירה להנאתו ומהנהן בראשו עם הקצב. לפניו מופיע אורון יהלום, עוד חבר ב"משפחת ארמגדון" שהאלבום שלו "עובדי אדמה" נותן בראש. על הבמה הוא פחות שכנע אותי, אבל נתן קאבר טוב לג'ון מאייר. ביניהם עולה אבי עדאקי, האורח לרגע. הוא בחור רזה ותזזיתי, וברגע שהוא עולה על הבמה ותופס את הגיטרה האקוסטית של גלעד יעקובזון, כל העיניים ננעצות בו. על הבמה ומחוץ לה הוא ניחן בכריזמה מפתיעה. תמיד יש לו מה להגיד וזה תמיד שנון, עוקץ ובמקום, והוא משתמש בכל הגוף והפרצוף כדי להעביר את השירים ואת הפאנצ'ים המדויקים שלו. השירים שלו מצחיקים ברגע הראשון, ומרתקים בשני. תוך שני שירים הקהל לגמרי שלו. אני עומד בכניסה, מעביר את העיניים שלי מעדאקי שמתפוצץ מכישרון על הבמה למיכה, שמתפוצץ מצחוק בקהל, מטה את ראשו אחורה וצוחק, צוחק, צוחק.

אני מניח שיש אנשים בעין השופט שעבורם מיכה הוא המוזר ההוא, שגר באוהל בקצה הקיבוץ. לא נראה שזה מטריד אותו. בדרך מהאוהל שלו לארוחת הערב בחדר האוכל אני עוצר איתו ליד עץ אשכוליות וקוטף כמה מפרחיו, שמדיפים את הריח האהוב עליי. מיכה אומר שלום לכל מי שעובר, ומספר לי שליד הקיבוץ ישנה גבעה בשם "גבעה 400" (שנמצאת בגובה 400 מטר מעל פני הים). בכל שנה יש אולי שבעה ימים מיוחדים ונדירים, בהם אפשר לראות מפסגת הגבעה את ירדן במזרח, את החרמון בצפון, את הים התיכון במערב ואת תל אביב בדרום. היה יום כזה בדיוק לפני שבאתי, הוא מספר, והם עלו לגבעה לצפות. אני תוהה לעצמי מה אני עושה ברמת גן ביום מיוחד כזה, ומגיע למסקנה שאני בכלל לא יודע שיש ראות טובה באותו יום. הם אולי רואים מרחוק את תל אביב, זעירה ורחוקה כמו מקומה בחיים התרבותיים האוטרקיים שלהם, אבל תל אביב בכלל לא רואה אותם.

2009.