בדרך לקיבוץ, עומר דיין מדבר הרבה. אני כבר רגיל לזה, עומר הוא 200 סנטימטרים של דינמו אנושי בלתי ניתן לעצירה – הוא חושב מהר ומדבר מהר, משפריץ רעיונות ופעילויות, משבץ בדיחות פנימיות וציטוטים מסרטים שכבר שכחתי, מדבר על כל החברים והמכרים שלו כאילו אני אמור להכיר אותם (בעולמו האישי הם בהחלט בעלי שם), צוחק וממשיך. עם אותו כוח סוחף הוא הקים את מה שהוא מכנה "משפחת ארמגדון" (הקיבוץ שוכן ליד הר מגידו) – ערב רב של מוזיקאים שהפכו לחברים ולהיפך, שהוא מערבב בערבי ג'אם, הקלטות, הופעות ומה שבא לידו. וידו אכן בכל. הוא נצר למשפחת דיין המפורסמת אבל מתכחש לתאוות הפרסום והמדיה של כמה מנציגיה הנוכחיים. הוא עזב פעילות עניפה ברדיו ובעיתונות (המומחיות שלו היא ספורט) כדי לפתח את המוזיקה והתרבות באיזור שבו הוא גר, ולעשות את מה שהוא אוהב. בגיל 35, הוא לא נראה יום מעל 27. אנחנו נוחתים ישר בחדר האוכל, לארוחת צהריים. לא אכלתי מעולם בעין השופט, אבל הטעם מוכר: אותה דרך מערימת המגשים אל עגלת ההגשה, אותה תאורה של חדר אוכל, אותו רחש מוכר של שיחות קיבוציות. זו הייתה נקודת המוצא שלי במשך עשרים שנה, אבל מאז התפרקנו: אני נתלשתי מהקיבוץ שלי, ושנינו התחלנו לשנות צורה עד ששני חלקי הפאזל כבר לא התאימו ביחד. חדר האוכל בקיבוץ בו גדלתי כבר לא פעיל. זו הליבה ההומה של הקיבוץ, זו שהופכת את מאות האנשים השונים לקהילה, המקום בו נפגשים ומברכים ופוזלים בעין צרה ומתבטלים ומפטפטים ומגבשים רעיונות וסוגרים עסקאות – קיבוץ לא יכול לחיות בלי הלב שלו. הוא הופך לישוב יבש ומת, השבילים שמובילים דם אל הלב וממנו מתרוקנים מאנשים, וכל אחד מסתגר בגפו.

עין השופט עדיין חי במלוא המרץ. המנות אמנם מתומחרות, אבל לא באמת – ארוחת צהריים גדולה, עסיסית וטעימה מאוד (פילה אמנון נהדר ברוטב, אורז, סלטים, תה קר, כוס תה חם לדרך, קישואים מבושלים ותוספות) תעלה 12 שקל, מחיר של חצי מנה ראשונה בתל אביב. האווירה השיתופית, הקהילתית, עדיין נשמרה. אנחנו יושבים במרפסת הרחבה וצופים אל "העץ של הקיבוץ" – עץ ענקי במרכזו של הדשא הגדול. זה יום חמים בינואר אבל המרפסת מוצלת. התה הקר מרגיע אותי מההליכה, והתה החם מציל אותי מתחילתה של הצטננות.

חייתי רוב חיי בקיבוץ. כשהיה מגיע אאוטסיידר עם אחד החבר'ה, בני אותו הגיל היו מתייחסים אליו בחיוך זהיר, וכל השאר בחשדנות, בטח בביקור הראשון. כאן כולם מקבלים את פניי כאילו הם חיכו לי. עומר מציג אותי והם לוחצים יד, מחייכים, שואלים כמה זמן אני נשאר (יומיים), מה תפקידי כאן (הגעתי לעזור בניהול כנס תרבות, אבל זה רק תירוץ), אם אני מגיע לפאב בערב (ברור), אם יהיה לי זמן לשמוע איזה רעיון שלהם בארוחת הערב.

שבעים ומרוצים אנחנו יורדים במדרגות למקלט חדר האוכל. ביטחונית, עין השופט נמצא במקום עם פוטנציאל לסכנה – שני מטר מוואדי ערה, ציר מרכזי המיושב כמעט בלעדית באזרחים ערבים, שב-2000 כבר תססו לכדי התפרעויות. "בלי הבקר שלנו שרועה כאן ביער, הם היו מגיעים עד לקיבוץ", מספר עומר בגאווה. המקלט, עם זאת, כבר מזמן לא משמש להגנה, והוסב לאולפן הקלטות נאה, בינוני בגודלו, עטוי עץ ושלושה מחשבים. אחד מהם, מקינטוש גדול ומרשים, משמש כרגע את אביב, בחור בן ארבעים בערך, שלוחץ גם הוא את ידי בחיוך כאילו חיכה שכבר אגיע, ומציע לי עוגיות. סביב אביב מתרוצצים שני בחורים מבוגרים ממנו, שיער מלבין וברק בעיניים, ויורים הצעות ורעיונות: שים יותר דיליי על זה, אולי ננסה את זה שוב עם הקלידים והאפקט ההוא, עצות פרוטולז נזרקות לחלל האוויר. אלה ז'אן פול זימבריס, מוזיקאי שידוע בעיקר בזכות עבודת התופים וכלי ההקשה שלו אצל אמנים כמו "טנגו" ו"החברים של נטאשה" (הוא אחראי גם להפקת אלבום הסולו הראשון והיפהפה של ארקדי דוכין), וניגן עם כל הגדולים, ביניהם חוה אלברשטיין, אלון אולארצ'יק, יהודה פוליקר ושלום חנוך ב"חתונה לבנה". הבחור השני הוא זיו הרפז, שליווה עם הבס שלו גם הוא את שלום חנוך, וניגן בין היתר עם אתי אנקרי, ריטה, ואפילו "מנגו". שניהם הוזמנו למקלט ההקלטות לשבוע שלם, לפרויקט ספונטני של הקלטות. ועדת התרבות של עין השופט החליטה להשקיע באירוח אמנים, ומדי פעם מוזמן אמן לשבוע בקיבוץ. הוא מקבל לינה ואוכל (חדר האוכל מצוין), ואת המתקנים שהקיבוץ יכול להעמיד לרשותו. אמן פלסטי יקבל חדר עבודה וחומרים, סופר יקבל, אני מניח, הרבה מאוד שקט, ומוזיקאים מקבלים הופעות בפאב ה"ברנדייס" (השופט שעל שמו קרוי עין השופט) וזמן כמעט בלתי מוגבל באולפן. בלי הבלי העיר, כבלי העבודה ושאר התחייבויות יומיומיות, מדובר בחלום שמתגשם עבור אמנים.

הרפז וזימבריס מקליטים שיר שכתב עומר עצמו. הוא כבר כותב מזה לא מעט שנים, והוציא ספר שירה או שניים (ההשקה של הראשון הייתה ב"צוותא"). אני מעקם קצת את האף נוכח שטיחי המקלדות המיושנים שעולים מן הרמקולים, אבל מדובר בעניין של טעם – מה שגרוע בשבילי הוא אוצר בשבילם, ואף כי לי כבר אין כוח לג'אז-רוק מתקדם שכזה, ההתלהבות באולפן רבה. עומר משכתב את המילים בזמן שז'אן פול מקליט קטע קלידים חדש וזיו מתאמן על ליין בס שיחזיק את הכל. חסרה שירה בבית השני, וטלפון אחד מביא למקלט בחור ענקי וקרח בבגדי עבודה כחולים, עם תליון מתכת קטן בצורת גליל, שאפשר לסובב על צירו, וחיוך עצום. זה גלגל תפילה בודהיסטי, והבחור הוא מיכה שטראוס ("מייק", בפי עומר. לכל קיבוצניק יש כינוי), ענק עדין, שעוד מחביא בתוכו פלאים ואוצרות. הוא שונא לשיר על במה, אבל אוהב להקליט, והוא חושב שהוזמן לאולפן כדי להקליט רק "Guide", ערוץ שירה זמני שישמש את הנגנים כתוואי בסיסי להקלטות. איזה שטויות. ברגע שמיכה פותח את הפה ברור לכולם חוץ ממנו שזה לא גייד ולא נעליים. יש לו קול אדיר, מלא נשמה, וחצי בצחוק הוא עולה איתו ונותן סלסולי מוטאון משגעים. עומר מדווח לי שמיכה ידוע דווקא בקול הגראנג' האדיר שלו, ושהוא-הוא ליין סטיילי הישראלי. שיגיד עומר מה שיגיד, אני שבוי בקולו האדיר של מיכה, ומאוהב בו מהרגע הראשון. בסוף השיר הוא פורץ בצחוק משוחרר וארוך, שמהדהד נפלא עם אפקט הריוורב שאביב סידר לו. אין ציניות באיש הזה, וזה משכר.