מוזיקה מעניקה לי אושר, רווחה, מפלט, כוח, מרחב. וגם האנשים שמאחורי המוזיקה, הכוכבים, הכותבים, הזמרים והמעבדים יכולים ללמד משהו או שניים. מכל מוזיקאיי השכלתי. הנה ארבעה דברים שלמדתי מג'יימס בראון המנוח, הענק, החד פעמי.
התגאה במי שאתה
"Say it loud", צועק בראון לקהל המאמינים בכנסיית הפ'אנק שלו, "I'm black and I'm proud"!
אני בוודאי איני שחור. אבל יש לי שם משפחה מזרחי ביותר, ויש עדיין אנשים שיש להם בעיה עם זה. כבר קיבלתי עצות לשנות אותו בקורות חיים. סירבתי בתוקף. אני אומר זאת בקול רם: אני מזרחי ואני גאה. בראון מדבר על השחורים בנקודה מסוימת בזמן אבל משיא לנו עצה שרלוונטית גם היום לכל מי שמרגיש שהחברה סביבו מנסה להדיר את רגליו, להתייחס אליו בזלזול. בין אם אתה מזרחי, ערבי, הומוסקסואל, או מה שלא תהיה – התגאה במי שאתה, והודע זאת לעולם.
קח את העניינים לידיים
אתמול נרצח מרטין לותר קינג, ומהומות הוצתו כמעט בכל עיר גדולה בארצות הברית. היום ג'יימס בראון עומד על הבמה בבוסטון, 5 באוגוסט 1968, ועומד להתחיל הופעה שנקבעה זמן רב מראש. ראש העיר קווין וייט ביקש לבטל את ההופעה. מה הוא צריך עכשיו 15 אלף שחורים משולהבים, יוצאים מהופעה אנרגטית של מלך הסול והפ'אנק והולכים לזרוע הרס ברחובות?
מנגד, אומר לו חבר מועצת העיר השחור היחיד, אם תבטל את ההופעה זעמם של 15 אלף קוני הכרטיסים האלה רק יגבר. וייט מצא פיתרון מסוכן, והימר עליו.
"גבירותיי ורבותיי", אמר קריין הטלוויזיה בערוץ המקומי של בוסטון, "אתם מוזמנים ליהנות משידור חי של מופע מהבוסטון גארדן, בכיכוב הזמר השחור ג'ימי בראון ולהקתו". וייט החליט למנוע את המהומות בעיר בכך שירתק את רוב הקהל השחור למקלטי הטלוויזיה. זה עבד, והרחובות נותרו ריקים. אבל באמצע המופע, זיעה ולהט באוויר, כמה מהרוקדים בקהל זינקו על הבמה. השוטרים, כולם לבנים וחמושים באלות, זינקו אחריהם, ולרגע מסוכן אחד הכל עמד להתפוצץ, בשידור חי. עד שבראון הפסיק את המוזיקה ולקח את המיקרופון.
"אתם גורמים לי להיראות רע", הוא הטיף לקהל שלו כמו בכנסייה, "ביקשתי מהמשטרה לסגת כי חשבתי שהעם שלי ייתן לי קצת כבוד. אנחנו ביחד או לא?" כל העיניים בבוסטון על מקלטי הטלוויזיה, הקריירה של בראון מרחפת באוויר ואיתה עתיד העיר בשבועות הקרובים. "כן!" הקהל עונה בשאגה. החצוצרות נכנסות, השיר ממשיך. בוסטון נשארה שקטה, בעוד כל הערים סביבה בוערות. בראון לבדו הציל אותה ממהומות, והמשיך משם למופע דומה בוושינגטון בהזמנת הנשיא.
תעבוד קשה
ג'יימס בראון אוהב שמכנים אותו "האיש שעובד הכי קשה בשואוביזנס". וזה נכון, הוא באמת עבד קשה, בלי הפסקה, כל הזמן. ההופעות שלו היו רבות ותכופות (בשנות השיא הן הגיעו לכ-330 מופעים בשנה!), ארוכות מאוד, שונות בכל ערב. והוא רקד, צעק ושר לכל אורכן, מזיע כמו שאף אחד לא הזיע על במה. הוא דרש מנגניו מוסר עבודה קפדני, ולא הפסיק להתאמץ, לא האט לרגע. זה מודל שאני מתקשה, אבל רוצה, לאמץ.
לא חייבים להיות מספר אחת
בראון מחזיק בשיא מוזר: הוא הכניס יותר שירים מכל אמן אחר למצעד מאה הלהיטים של הבילבורד, מבלי לגעת ולו פעם אחת במקום הראשון. בימינו קוראים לזה "הזנב הארוך": נישה שעובדת על טפטוף קבוע של קהל, שאף פעם לא גדל למאסה קריטית אמיתית שתכבוש את המצעד.
ובכל זאת, בלי אפילו שיר אחד בפסגת הפסגות, קשה לומר שבראון הוא כוכב משני או אמן זוטר. מדובר באגדה בחייו ובמותו, סנדק הסול, הסבא של ההיפ-הופ. הוא לא צריך מקום ראשון כדי להיות ג'יימס בראון.
* פורסם במקור ב־2011