״יש לך ד"ש מהמנגינה", היו קוראים ההורים שלי מהסלון, אפופי צחקוקים, בכל פעם שהייתי מסתובב בבית ושורק לעצמי את השיר שהתנגן ברדיו. זו הייתה דרכם לומר שאני כל כך רחוק מהמנגינה, שהלחן המקורי כבר מתגעגע. אני הייתי מעמיד פני נעלב, לפעמים נעלב קצת באמת וממשיך לשרוק בשקט.
מאז שאני זוכר את עצמי אני זייפן. בסוף כיתה ט' לוהקתי לתפקיד בהצגת סוף שנה בבית הספר, והסצינה שבה שיחקתי דרשה ממני לשיר. דואט, לא פחות. כמה רע זה כבר יכול להיות? זו לא הפקה של הקאמרי, אף אחד פה לא זמר גדול ובתור חובב מוזיקה אשים לב אם אסטה מהמנגינה יותר מדי. אחרי המופע הראשון דאגו שבשאר המופעים רק אעשה תנועות עם השפתיים. תלמיד אחר עמד מאחורי הקלעים ושר במקומי.
איך קרה שלא נולדנו כולנו עם יכולת מינימלית לשיר את המנגינה שכרגע שמענו, ובמקומה אנחנו מולידים לאוויר החדר עוד תאונה מוזיקלית? למה אני זייפן כזה?
לפני כשנה נפגשתי עם חבר מוזיקאי, אודי רז. קבענו בגלידריה וישבנו לדבר על מוזיקה ויצירה. בשלב מסוים הוא אמר משהו שפתח לי את הראש: אם יבקשו ממך לצייר כבשה, אתה תשרבט כבשה כלשהי — יפה או מכוערת, פשוטה או מורכבת לפי יכולתך. לא תסמיק ותגיד "אה לא, אני לא יודע לצייר". אם יבקשו ממך לכתוב שורה משיר על דף נייר, לא תעצור לתהות אם הכתב שלך מספיק ברור או מספיק יפה. אתה פשוט תכתוב.
אז למה כל כך הרבה אנשים נעצרים ומתנצלים: "אני לא יודע לשיר"?
בחברות ילידיות רבות (באפריקה, אוסטרליה וגם באמריקות) אין דבר כזה "לא יודע לשיר". שירים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. בכנסיות בארה"ב שרים בלי להתבייש וגם מזייפים, בדיוק כמונו במקלחת או סביב שולחן הסדר. אבל רוב תושבי העולם המערבי שאינם מאומנים מוזיקלית בטוחים שהם לא יכולים, שאין להם את הזכות – לשיר.
לפני כמה שבועות סיפרתי לאודי שאני רוצה ללמוד לקרוא תווים. אין לי שאיפות מוזיקליות, אני פשוט רוצה להבין את השפה. לדעת, למשל, אם העיגול הזה על חמשת התווים הוא סי במול למשך שני רבעים או כתם קפה. אז נפגשנו ליד הפסנתר שלו, ישבנו ודיברנו ואחרי רבע שעה הוא אמר שהוא הולך ללמד אותי סולפג' ואני החוורתי.
סולפג' היא שירה לפי תווים. ברגע הראשון הייתי משותק מפחד, בראשי הופיע אותו תלמיד, ששר במקומי מאחורי הקלעים, מנופף לי בחיוך וצועק ממרחקים: "יש לך ד"ש מהמנגינה!". ברגע השני התנערתי וחשבתי: בעצם, לנגן אני לא יודע ולשיר אני לא יודע, אז מה זה משנה במה מתחילים. נשמתי עמוק, בלעתי את הסומק ואת החששות וחשבתי: בוא ננסה.
בהתחלה אכן זייפתי, אבל הופתעתי לגלות שלא הרבה. כששרתי תו לא נכון מהתרגיל הפשוט שקיבלתי, אודי ניגן על הפסנתר את התו הנכון והציע לי "לגלוש" אליו מהתו שאני שר. זה הצליח. תוך כמה דקות של ניסיונות, טעויות ותיקונים, מצאתי את עצמי שר "דו רה מי פה סול" ופוגע פחות או יותר בכל התווים הנכונים. אולי לא שרתי כמו פרדי מרקורי, אבל – וקשה לי להמעיט בערך ההישג העצום הזה – שרתי.
שיעור תווים אחד לא הופך אותי לזמר, אבל פתאום, בזכות כמה דקות של העזה מצידי וסבלנות מצד אודי, נעלמה המחשבה העקשנית הזו שהלכה איתי שנים, לפיה אני זייפן חסר תקנה, אני לא יודע לשיר ולעולם לא אדע לשיר. ברגע שהחלטתי לדלג מעל הפחד ולנסות בכל מקרה, על החיים ועל המוות, גיליתי שזה הרבה יותר קל משחשבתי. החלק הקשה יהיה להתאמן.
* פורסם במקור ב־2012