כך פספסתי את המכשפות



1994
הפנינג אזורי לסיום החופש הגדול. על הבמה "המכשפות", שזה עתה הוציאו את אלבום הבכורה שלהן. על הדשא המוני נערים מגיל 12 עד 18, וגם אני, צעיר וטיפש מכדי לשים לב ללהקה המעולה שעל הבמה ומתרכז בעיקר בבטן הנערה עליה מונח ראשי, מתאמץ לעשן סיגריות בנונשלנטיות של מתבגר שכרגע גילה את החופש. קמתי רק כדי לקפץ ב"עד העונג הבא", ועד היום אני מתחרט על כך שפספסתי את ההזדמנות היחידה שלי לצפות ב"מכשפות", לייב.

1995
זמנים מוזרים, האלבום השני של "המכשפות", יוצא אבל צונח לשכחה. הזיכרון של הרדיו הישראלי קצר מדי, שלי ארוך מדי. עד היום אני לא מפסיק להתרגש מ"קוצים של פחד", הרבה אחרי שהעורכים שכחו שהוא קיים.

1996
בחדר מלון בלונדון מקליטים רם אוריון וענבל פרלמוטר שירים באנגלית שזוכים לכותרת Inbalance. השירים מעולם לא ראו אור, וחבל. אחרי שנים יתמזל מזלי לשמוע אותם, והם יתגלו כנפלאים. מגיע להם להגיע יום אחד לאוזניים של כולם.

1997
ראש השנה. הבית של הדודים שלי גדול והרהיטים בו מעטים. אנחנו נכנסים ובין כל הנשיקות והברכות מסתנן קולן של החדשות בטלוויזיה. נהרגה. תאונת דרכים. הייתה בת 26. אחי הגדול ואני מתיישבים שותקים מול הטלוויזיה.
בבדיקה שלאחר המוות לא נמצאו שרידי סמים או אלכוהול. כל החברים של פרלמוטר מספרים על פריחה, שירים חדשים, התייצבות. כולם שללו אפשרות של התאבדות. זה בא משום מקום.

כמה שבועות אחר כך מוציאה NMC תמונה ממוסגרת של פרלמוטר עם הכיתוב "1971-1997". חנויות תקליטים מתהדרות בתמונה והמיתוס נצרב. "אסור שיצרפו את ענבל לרשימה המיתולוגית הנוראה של כוכבי רוק שרצו למות צעירים", אומר יואב קוטנר במועדון הלוגוס במלאת 30 יום למותה, "היא אולי העריצה את קורט קוביין, אבל לא רצתה לגמור כמוהו. היא רצתה לחיות וככה אני אזכור אותה תמיד".

1998
אני קונה את "הקלטות אחרונות", שכולל את הקלטותיה הלא גמורות של פרלמוטר לאלבום הסולו שלה, פלוס תוספות. על אף חוסר ה"מקצועיות" שלו (רובו הוקלט באמצעים ביתיים), ואולי בגללו, מדובר עד היום באחד האלבומים הכי מרגשים וחזקים שיצאו בארץ. פרלמוטר חושפת את כל הצדדים הנהדרים והכישרון שלה כיוצרת: השובבות המוזיקלית והמילולית, הכאבים והקשיים שבחיים בחברה אדישה וישראלית, וגם עולם פנימי עשיר ומרתק. מדובר באחד האלבומים ששינו לנצח את הדרך בה אני תופס מוזיקה. ברצינות.

1999
בית הספר התיכון דורש ממני להכין עבודת-גמר לסיום הלימודים, ומבקש ממני בנימוס לבחור נושא. אני הופך והופך בשאלה ובסוף בוחר: השוואה בין מיתוס ומציאות במותה ושיריה של ענבל פרלמוטר. המנחה שלי נותנת אור ירוק ואני מתחיל לעבוד. בשיחה טלפונית עם אמה של ענבל היא מסרבת להתראיין. אחרי שאני מודה לה בנימוס ועומד לנתק, היא עוצרת אותי ומבקשת בקול סדוק: "רק אל תוציא אותה מוזרה".

אני שולח את ראשי הפרקים לביקורת במשרד החינוך, והנושא שלי נפסל ללא נימוקים. החבר הכי טוב שלי מגיש בהצלחה רבה עבודה על מלחמת ששת הימים.

"חלום כהה" של אמדורסקי יוצא, ופורט לי על נימים רגישים. זמר שאני מכיר טוען שאמדורסקי עיוות את דגימת הקול של ענבל. לא במקרה היא נשמעת שם מוזרה.

2000
ביום ההולדת שלי אני סוף סוף מצליח, אחרי כמה שנות נדנודים, לשכנע את מוכר הדיסקים החביב עליי שייתן לי במתנה את התמונה הממוסגרת ההיא מ-1997. תוך קיטורים מעושים הוא עולה על סולם, מוריד אותה מהמסמר שמעל הדלת ובטקס רב רושם נותן לי במתנה ענבל במסגרת זהב מתקלפת. האמת? היא כבר לא על הקיר שלי.

2007
עשר שנים. למעט, אולי, אורית מ"היהודים", עוד לא הופיעה כאן זמרת עם כאלה ביצים. בשביל רוב האנשים ענבל פרלמוטר זה רק "עד העונג הבא, אה אה אה" והתאונה ההיא, בראש השנה. בשבילי, נער מתבגר שהתאהב בה לאחר מותה, היא נשכחה מהר מדי, בטח לאור הכישרון העצום שהיה טמון בה. כשאני מכניס למערכת באוטו את אחד האלבומים של המכשפות, אני עדיין שר בקולי קולות כל הדרך. כשאני מכניס את "הקלטות אחרונות" אני עדיין מצטמרר. גם היום. אבל זה קורה פחות ופחות. ככה זה. מתגעגעים, שוכחים, נזכרים. לחלום, לרקום, לפרום.

2012
האמת יוצאת לאור בכתבה נרחבת שהוחבאה במוסף יומי שולי ("24 שעות"). יגאל סרנה חזר לחברות, למשפחה ולשותפיה של ענבל פרלמוטר, כדי לספר את הסיפור שלה עד הסוף, כמו שלא סופר עד עכשיו: ההתמכרויות, ההרואין, ההתאהבויות, הגמילה, המשפחה, הנשים, הגברים. מהכתבות הגדולות שקראתי בעברית, בטח על מוזיקה, בטח על ענבל.

פורסם במקור ב-ynet במלאת 10 שנים למותה | לפרסום המקורי

One Comment

  1. ממש כך. לשמחתי הייתי בכמה הופעות שלהן עוד בימי חייה. עד היום קשה לי לשמוע את המוזיקה – פשוט גורם לי לרצות לבכות.

    הגב

כתיבת תגובה