המשוגעים האלה עם הסלילים שלהם

אקספוזיציה
"ראיתי את העתיד של הרוקנ'רול", כתב ג'ון לנדאו בעיתון קטן בבוסטון ב־1974, "וקוראים לו ברוס ספרינגסטין". כמו כל איש אולפן מבוגר, יואב שדמה גדל על רוק אמריקאי והוא זוכר היטב את אחד המשפטים הכי מפורסמים שנכתבו בעיתונות המוזיקה אי פעם, המשפט שהזניק את הקריירה של ספרינגסטין. שדמה, טכנאי אולפן ותיק שהשם שלו מופיע על יותר אלבומים ישראליים משאני יכול לספור, יושב מולי באולפן הממוזג שלו בתל אביב, חדר ההקלטה שלו עדיין מחזיק את הדהודי קולה של אחינועם ניני שהקליטה כאן השבוע, ומראה לי קופסת קרטון שטוחה שנראית כאילו יש בה פיצה אישית. קפצתי אליו לאולפן כדי לדבר על הנושא האהוב עליו והמכשיר ששינה את המוזיקה לעד, וניכר שהוא מתרגש. "אתה יכול לכתוב: ראיתי את העבר של הרוקנ'רול", הוא אומר ופותח את הקופסה, בתוכה שוכב סרט הקלטה מגנטי ישן, כמו פעם, בתוך גלגל מתכת, "וקוראים לו קוונטג'י 456. זה הסרט של הרוק. כל התקליטים שאתה אוהב משנות השבעים והשמונים, ברוס ספרינגסטין, כולם – הקליטו על הסרט הזה. זה הסרט שנתן את הסאונד לרוק כמו שאתה מכיר אותו היום". והוא סוגר אותו, מחייך בעונג ומשאיר אותי לחשוב למה בני אדם מפתחים רומנטיקה ואובססיה לחומרים הפיזיים שמכילים את הרוח הנעלמת הזו, רוח הרפאים החמקמקה הזו שנקראת מוזיקה.

ההווה של העבר של הרוקנ'רול
שדמה הוא המומחה מספר אחת בישראל ואחד המומחים הגדולים בעולם לטייפ סלילים. טייפ סלילים, אם אתם לא זקנים מספיק כדי לדעת, הוא הסבא של הקסטה: הטייפ גדול מטייפ קסטות פי כמה, וכמוהו גם הסרטים ואיכות ההקלטה. משנות הארבעים ובמשך יותר משישים שנה כמעט כל המוזיקה שהוקלטה בעולם – מיפה ירקוני עד הפרודיג'י, מאלביס ועד היי פייב – הוקלטה על סלילים מגנטיים ועל מכשירי הטייפ השמנים שמסובבים אותם. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: הטכנולוגיה הזו נדרסה על ידי מחשבים, נדחסה ומוזערה עד שהיום אפשר להשיג את כל יכולות ההקלטה, העריכה והאפקטים שלפני עשרים שנה דרשו חדר שלם וטייפ סלילים ענק, יקר וכבד, ארגזים של סלילים ועוד ערימה של ציוד חשמלי ששווה מאות אלפי שקלים פלוס מאות שעות לימוד וניסיון – בעזרת לפטופ, אפילו לא אחד החזקים. ההפתעה היא שזה לא באמת נגמר כאן, וטייפ הסלילים עדיין כאן. הוא מת? כן. אבל הוא גם עדיין חי, כמו זומבי, משוטט בשוליים הסהרוריים של עולם המוזיקה. התקליט ואפילו הקסטה זוכים בשנים האחרונות לתחייה בזכות היפסטרים מחמירים, אבל הסלילים? הגזמתם, בשביל ההמונים זו אפילו לא נוסטלגיה. ובכל זאת מצאתי כמה משוגעים שמשתמשים בטייפ סלילים ב-2015. מה לא בסדר איתם? יצאתי לברר. וב״יצאתי״ אני מתכוון שמצאתי תירוץ להיכנס למקומות הכי ממוזגים בקיץ, אולפני הקלטות.

"בין אם אתה יודע או לא יודע לזהות את זה, אתה מרגיש את זה בגוף, או ברגש", אומר אורי "מיקסמונסטר" ורטהיים, מפיק ואיש אולפן. האולפן שלו הרבה יותר קטן והרבה פחות נקי מזה של שדמה, חדר קטן בדרום העמוק של תל אביב, ליד התחנה המרכזית. אחרי שנים על מחשבים, ורטהיים חזר פתאום להקליט אלבומים חדשים לגמרי על טייפ סלילים ישן לגמרי. הוא הקליט את התפוחים, עוזי נבון ומכרים, האחים רמירז, Tree ואחרים. "אחרי כמה שנים שעבדתי רק עם מחשב, פתאום התגעגעתי לטייפ, ומשתי סיבות. הראשונה היא סאונד. לטייפ יש סאונד והוא שונה מסאונד של תקליט או מחשב, בין אם הוא יותר או פחות טוב. יש לו" – לידיעתכם: אנשי מוזיקה אוהבים לדבר על חוש השמיעה כאילו הוא חושים אחרים: גוון, מרקם, יובש – "צבע מסוים שאין לאף מכשיר אחר".

תחיית הסאונד הזאת לא התחילה ליד התחנה המרכזית, אלא התפוצצה בזכות מפיק אמריקאי שמעטים מכירים את שמו אבל כולם מכירים את הצליל שהוא אחראי לו. קוראים לו גייב רות', והוא עומד מאחורי Daptone records, חברת התקליטים וקולקטיב המוזיקאים שהחזיר בבת אחת את הצליל של הסול מהסיקסטיז – תקשיבו לכל שיר של איימי ויינהאוס ותבינו על מה אני מדבר. הצליל הזה, צליל חמים וחרוך ו"של פעם", הוא הצליל של הטייפ, או ליתר דיוק של עיוות אופייני של הטייפ. "בטייפ", ממתיק ורטהיים, "יש את אלמנט הטעות". סרט מגנטי הוא דבר פיזי, לא מספרים בתוך מחשב, אז הוא חשוף כל הזמן לפאקים בייצור, באיחסון, לכל שינוי של חום או קור, לחות, לחץ, ווטאבר. כל דבר קטן יכול לשנות טיפה את הצליל שמוקלט עליו, והתוצאה היא שכל סרט מכיל בתוכו המון חסרונות, שבשביל אנשים כמו ורטהיים הם יתרונות. "תמיד יהיה משהו לא צפוי שתקבל בסאונד", הוא אומר, "ואם אתה לא יכול לחיות עם זה, אל תעבוד עם טייפ. זו מגבלה, אבל מגבלה זו הגדרה, כמו גדר, ואתה מגדיר את עצמך על ידי הגבולות שאתה שם לעצמך. בחיים וגם במוזיקה".

מתוך מגוון העיוותים האנלוגיים שכרוכים בעבודה עם חומר מגנטי כל כך הפכפך, העיוות שאחראי לחזרתו הזעירה של הטייפ (או לפחות הצליל שלו) לאוזניים שלנו הוא הדיסטורשן. "זה משהו שהאוזן שלנו מאוד אוהבת", מחייך ורטהיים, שחוץ מהיותו מקליטן ותקליטן הוא גם חוקר מוזיקה פופולרית, "אם תקשיב היום לביטלס, תשים לב שהרבה דברים שם בדיסטורשן. לא דיסטורשן רועש כמו שאנחנו רגילים לשמוע מגיטרה חשמלית, אבל בקטנה. מכת תוף תמיד תישמע אצלם קצת קחחחח. בדיסטורשן אתה בעצם מקליט לטייפ חזק יותר ממה שאתה אמור להקליט לפי ההוראות. מלמדים אותנו שזה משהו רע שצריך להימנע ממנו, אבל פתאום גיליתי שכל המוזיקה שאני שומע כל החיים היא בדיסטורשן. זה לא נשמע טוב במוזיקה קלאסית אבל זה הכרחי לרוקנ’רול. גם אם לא הקליטו חזק מדי באולפן, אז כשעושים מיקס מקליטים לעוד סליל, וכדי שהוא לא יהיה חלש אז אולי מקליטים טיפה חזק מדי, ואם לא שם, בטוח מקליטים חזק בהעברה לתקליטון, שצריך לבלוט ברדיו ובג’וקבוקס. נוצרה מורשת שלמה של מוזיקה בדיסטורשן שהגדירה את הפופ והרוק, אבל בבתי הספר עדיין מלמדים אותך לא להקליט בדיסטורשן, כאילו אנחנו עדיין ב-1959".

89 מילים מאמיר ניר, מוזיקאי שמחזיק בבית שלו טייפ סלילים ישן ואת המוזיקה שהוא מוריד במחשב הוא מקליט לסלילים ושומע רק דרך הסליל כי הוא פסיכי:

"הטייפ הראשון שלי היה בגיל 11, סוף שנות השמונים. הקונספט של להקשיב למוזיקה ממחשב או אפילו מטלפון, הוא קשה לי. עדיין חסר לי משהו בסאונד. זה לאו דווקא סאונד יותר טוב, במיוחד כשמקליטים במהירויות נמוכות, הסאונד אפילו ממש לא טוב. זה חסר לי. יהיו אנשים שיאמרו שזה נוסטלגי, אני לא חושב שזה נכון להתייחס לזה ככה. הרבה פעמים אני אוהב להקשיב דווקא למוזיקה חדשה שעוברת דרך הפילטר הזה של הסליל. זה עבר מן העולם, אבל יש אנשים שמשתמשים בזה ומתחזקים את זה, זה כמו אנשים שהם חובבי כרכרות סוסים".

והפעם תשירי בלי לזייף
יותר מהסאונד ואלמנט ההפתעה, יש אלמנט אחד של עבודה עם טייפ שמשנה את כל העבודה באולפן, וכשמדברים עליו החיוך המפורסם של ורטהיים נבלע פתאום בזקן. "יש משהו שאבד בצורה משמעותית בהפקות של היום – המחויבות לביצוע. אנשים היום לא מנסים לנגן טוב כמו שניסו לנגן פעם". זה קורה כי בעבודה עם מחשב תמיד אפשר לעצור, להקליט שוב, לתקן, לערוך – ומוזיקאים נהיים עצלנים. זמר יודע שהוא יכול להקליט טעויות, ומקסימום הוא יקליט שוב את המילה או שהטכנאי יתקן לו את הזיוף לתו הנכון. בטייפ יש מגבלות – מספר הערוצים שאפשר להקליט הוא מוגבל, והעריכה קשה ומסורבלת, אז חייבים לדייק. יואב שדמה הפסיק מזמן להקליט על סלילים, אבל הוא מתנהג כאילו יש לו עדיין טייפ מסורבל בחדר הבקרה. "הקליטה אצלי השבוע זמרת מפורסמת", הוא מספר, "והיא שואלת אותי: תגיד, אתה מתקן זיופים? אמרתי לה כן, יש לי שיטה: מקליטים שוב והפעם תשירי בלי לזייף. אחר כך היא שואלת: אתה עושה עריכות? אמרתי לה בטח, יש לי שיטה: מקליטים שוב עד שיש ביצוע מושלם. אתה מבין? אני עובד עם מחשב, אני יכול לתקן זיופים, אני יכול לחתוך מכל טייק את החלק הכי טוב ולחבר אותם לטייק חדש שיהיה מושלם. אבל עבודה עם סלילים מלמדת אותך מה זה מחויבות לביצוע. גם את הזמר, שחייב עכשיו בשלוש דקות הקרובות להיות הכי טוב בעולם, וגם את הטכנאי. אם אתה מתחיל להקליט מוקדם מדי אולי תמחק טייק חשוב. התחלת מאוחר מדי? פספסת, ועכשיו הלהקה צועקת עליך למה אתה מבזבז לה זמן אולפן יקר, הגיטריסט כבר ניגן את זה 30 פעם, אין זמן ואין ערוצים פנויים. אז אתה חייב ללמוד לעבוד עם המכונה, להיות מרוכז בשיר, וזה יתרון. הטכנולוגיה נותנת לך חופש, אבל אתה לא חייב לקחת אותו".

הפסקה קלה לצורכי יואב קוטנר
כל סיפור על מוזיקה ישראלית מגיע בסוף ליואב קוטנר, והסיפור הזה אינו יוצא דופן. קוטנר עובד מדי פעם עם שדמה על שיחזור הקלטות ישנות של מוזיקה ישראלית שאפשר למצוא רק על סלילים, אבל את טייפ הסלילים הביתי שלו הוא מכר מזמן. מה שכן נשאר לו זה המון סיפורים. "פעם סיפרו לי שברברה סטרייסנד הקליטה אלבום חדש בלונדון ולקחה את הסרטים לניו יורק כדי להדפיס את התקליט", הוא מספר, "בשדה התעופה היא עברה את הבדיקות הבטחוניות המגנטיות, וכל הסרטים נמחקו לה". גם בגלי צה"ל היו צחוקים: "כשהגעתי לגלי צהל היה זובור, היו שולחים חייל צעיר עם תיק מלא סרטים לגג והיו אומרים לו שצריך לפרוש סרטים בשמש כל היום, או ללכת להביא גאפ, שזה השנייה שקט שיש לפני הקלטה". מה תעשה היום, תשלח אותו להביא Undo?

פעם אחת, כששידר את "ציפורי לילה" בין חצות לשתיים, הוא ביקש מהטכנאי להקליט את השעה הראשונה על טייפ סלילים, "ואז בשעה אחת בלילה אמרתי לו ולמאזינים לילה טוב, אני הולך הביתה, תנגן את השעה הראשונה מהסוף להתחלה. כל השעה השנייה הייתה השעה הראשונה, הפוכה! מבחינת מוזיקה זה היה מדהים, אבל גם הדיבור שלי היה הפוך. הייתה שם שערוריה שלמה, צה"ל לא הבין למה משדרים באמצע הלילה סיסמאות מסתוריות בשוודית. השעו אותי לכמה חודשים, זה היה תענוג".

לא הכל היה תענוג. באותם ימים היה מסובך להשיג את סרטי ההקלטה, בטח בתחנה כמו גלי צה"ל, וכדי להקליט חומרים חדשים היו מוחקים סרטים ישנים. המלחמות על הסרטים הגיעו די מהר. "אני זוכר שהגיעו אליי השירים הראשונים של החברים של נטאשה על סרט, כי היה זול יותר להקליט סרט מאשר להדפיס תקליט. הייתי משמיע את זה הרבה, לפני שהם התפרסמו", מספר קוטנר בכאב, "יום אחד באתי להשמיע וראיתי שהאנשים מיומן החדשות מחקו את המילים 'החברים של נטאשה' וכתוב 'כתבנו בשטחים'. ביומן, כל אייטם היה סרט נפרד, וכל התכנית הייתה מסודרת בערימה של סרטים. היה דבר שקראו לו רייזר, מנגנון מגנטי שמוחק את הסרט. דקה לפני יומן החדשות לקחתי את כל הערימה ומחקתי להם את כל היומן. הם היו צריכים לעשות את הכל בלייב! זה היה ענק! מפקד גל"צ רצה להשעות אותי, אבל אמרתי לו יחס גורר יחס. קיבלתי חנינה".

בסוף יקראו לכתבה הזאת מאחורי הסלילים
כל זה באמת נשמע רומנטי וחכם, אבל העובדה היא ששדמה, ורטהיים וניר הם כמעט האנשים היחידים בישראל שטורחים להריץ סלילים במכונה כדי להקליט או להאזין למוזיקה. הביזנס האמיתי של שדמה מגיע מאותו סרט אגדי שהפך לסאונד של הרוקנ'רול. "זה סרט מעולה", הוא אומר, "יש לו המון בעיות, ובזכותן יש לי המון ביזנס היום כי אני מתמחה בלתקן בעיות בהקלטות אנלוגיות ולשחזר אותן". ארכיון שינדלר, הטלוויזיה הישראלית, כל מיני מכונים וגם אנשים פרטיים עומדים בתור לאולפן של שדמה כדי שיציל את הצלילים היקרים שלהם לפני שהם מתפוררים וימיר אותם לדיגיטלי.

זה התחיל במקרה. בסוף שנות התשעים פנתה אל שדמה, אז כבר מפיק וטכנאי אולפן ידוע, משפחה שבתם נפטרה. היא הייתה מוזיקאית, והשאירה אחריה סרטי הקלטה ישנים. הם ביקשו ממנו לעשות מזה אלבום. "גדלתי על טייפ, עבדתי על סרטים כל החיים", הוא מספר, "אבל כשפתחתי את הסרטים שלה לא ידעתי מה לעשות. הם היו הרוסים, דבוקים אחד לשני, גמורים". זה היה ב-1997, בקושי היו אינטרנט ופורומים, ושדמה חיפש בנרות מישהו עם ידע רלוונטי. בדיוק אז יצרנית אמריקאית ענקית סגרה את מחלקת הסרטים ופיטרה את כולם, וכל המומחים הכי גדולים נתקעו עם כל הידע בעולם על סרטים ואף אחד שיתעניין בו. "ופתאום יש איזה בחור צעיר מישראל ששואל איך לשחזר סרטים שנפגעו ונדבקו, אז הם פשוט שלחו לי הכל, הוראות ומדריכים, יש לי עד היום ספרים שלמים שהם העבירו לי בפקס". לאט לאט הפך שדמה לאחד המומחים המוערכים בעולם לשחזור סלילים מגנטיים, המציא חומרים כימיים וכל מיני טכניקות שהוא לא יכול לגלות לי. אבל, אחרי הכל, הוא אומר, "זה פורמט מת. חוץ מאנשים כמו אורי שמשתמשים בסרטים בשביל הסאונד המיוחד שלהם, הדבר היחיד שנשאר לעשות עם סרטים הוא לשחזר אותם ולהמיר אותם לדיגיטלי לפני שהם נעלמים".

על מה אנחנו בעצם מדברים פה, בסופו של דבר?
"בטייפ קסטות אתה מכניס את הקסטה ולוחץ פליי וזהו", אומר ורטהיים. "עם סלילים אתה קודם כל שם גלגל ריק וגלגל מלא, ואת כל החלקים המגנטיים אתה צריך לנקות עם אלכוהול וצמר גפן לפני כל פעולה, לפני כל שיר, בטח כל בוקר כשאתה מתחיל לעבוד. זה טקס", ובלי לעצור כדי לחשוב הוא מוסיף, "ומוזיקה היא גם סוג של דת, ודת צריכה טקסים".

*

פורסם במקור במגזין בלייזר

האיש שמאחורי ״הצמד״

1 משה זיו לא מוכן לאכול פיצה של פיצה האט, כי הוא מייצג את אחד המתחרים שלה. אבל הוא מוכן לשבת בשולחן שלהם בקניון, כי כאן המזגן אגרסיבי. אחרי הליכה קצרה לכאן גם הוא וגם בנימין בלכר, השותף שלו במשרד יחסי הציבור ״זיו פתרונות מיתוג״ (״אני לא אפרט איפה בדיוק, אבל הכרנו בהפגנה, עם דעות משותפות״), שניהם מזיעים כמו חמורים. המשרד שלהם כולל רק אותם. הם עובדים מהבית של זיו בקריית אתא, אבל רוב הזמן הם על הרכבת בין הקריות לתל אביב. יש להם בערך עשרה לקוחות, ביניהם מדריכת כושר מהקריות, אמן חושים, ופיצה גו, פיצרייה אוטומטית ששמים בה 25 שקל ומקבלים פיצה חמה ישר מהמכונה. וגם צמד הפופ המצליח ביותר בישראל, סטטיק ובן-אל תבורי, או ״הצמד״ כפי שקורא להם זיו. הוא לובש חולצת פולו שחורה קצרה של קסטרו, ג׳ינס, וסניקרס שחורות ונקיות מעור. על השולחן, ליד קולה ענקית מהמקדונלדס, מונחים משקפי שמש של פראדה. ״הקהל חיבק את סטטיק ובן-אל, ואני הייתי צריך להסביר לתקשורת: חבר׳ה, כל מה שאתם רואים פה זה אמיתי. מילאו להם את המוח בכל מיני הצלחות מלאכותיות של אחרים, והם לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות במדינת ישראל: השיר הישראלי המושמע ביותר ביוטיוב בכל הזמנים. השיר המושמע ביותר ברדיו ביום אחד בכל הזמנים. מקום שני? גם אנחנו. מקום שלישי? גם אנחנו. מקום רביעי? ׳אני ואתה׳, ביום שאריק איינשטיין נפטר. עד כמה שזה אבסורד, הטראפיק שהיה ביום שאריק איינשטיין נפטר, זה אותו טראפיק שיש ביום שהצמד מוציא שיר״.

זיו התחיל בתור ראפר מחאה מהקריות עם כישרון חריג לספיד־ראפ, דחיסה מהירה של המון מילים בכמה שניות. שם הוא גם הכיר את סטטיק, שגדל בחיפה והשתלב בסצינת הראפ שלה, והם נהיו חברים. ליחסי ציבור התגלגל בטעות. מש״קית החינוך שלו בצבא הוציאה סינגל, והוא הציע לעזור לה בזכות הניסיון שצבר עם להקת ההיפ הופ שלו. הסינגל הגיע להשמעות ברשת ג׳ ובגלגלצ. ״פתאום אמרו לי: ׳למי עוד אתה עושה יחסי ציבור?׳ ועניתי ׳למי אני עושה יחסי מה?׳. ככה זה התחיל״. אחרי עוד כמה אלמונים שעבד בשבילם בחינם, פנה אליו הזמר הים־תיכוני מאור אדרי. היה לו אז להיט שטח אחד, אפס נוכחות ברדיו ובעיתונים. הוא רצה שישמעו עליו. ״הוא אמר לי: ׳בוא תראה לי מה אתה יודע – אם זה יהיה מספיק טוב, תקבל כסף׳״, נזכר זיו, ״אחרי 24 שעות עלתה עליו כתבה במאקו עם הכותרת: השנה הקרובה תהיה של מאור אדרי״. שנתיים אחר כך הוא הגיע לאלבום זהב, ולקיסריה. בימים שלפני קיסריה, זיו ישן אצל אדרי. הם הלכו ביחד לתלות פוסטרים.

עבודה ביחסי ציבור היא עבודה כפוית טובה. יח״צן יכול להישאר בצללים קריירה שלמה, לעבוד בשביל הצלחה של אחרים, ויח״צנים רבים מפתחים מרירות, ציניות או צביעות. זיו חיובי בצורה כמעט חריגה. בתור ראפר מחאתי, הוא מודה, הוא היה בנעוריו ״בנאדם מאוד נגטיבי״. מה ששינה את התפיסה שלו היה ספר. ״זה מצחיק וקלישאתי, אבל כשקראתי את ׳הסוד׳ השתנו לי החיים. התחלתי לחשוב אחרת, לדבר אחרת. אתה מקבל כישלון לפנים? לא נורא אחי, הכל טוב, טודו בום״. כשסטטיק הוציא את ״בא לי לרקוד״, זיו כתב לו הודעה פרטית בפייסבוק: אל תוציא שיר בלי יחסי ציבור. השיר הפך במפתיע ללהיט ענק וסטטיק הפך מאלמוני לכוכב, וזיו יחד איתו. כשיצא הסינגל האחרון של הצמד, ״טודו בום״, הוא הצליח כל כך מהר שגוגל העולמית הושיבה עובדים לבדוק למה נתוני הצפייה של יוטיוב בישראל חורגים פתאום מהסקאלה. היום, החלום שלו הוא להיות דובר ראש הממשלה.

לכל יח״צן יש שיטות שכנוע לעיתונאים: יד רוחצת יד, חנופה, הטבות. שיטת השכנוע העיקרית של זיו היא מספרים. ״נגיד זמר ים־תיכוני מוציא שיר. אחרי יומיים אני יושב בבית ושומע רכבים חולפים עם השיר הזה, ומצד שני כתב אומר לי ׳זה לא להיט, מוקדם מדי לכתוב על הזמר הזה׳. אז אני אומר לו: רגע, שמעתי חמש פעמים ביום את השיר ברחוב, זה השיר המושר ביותר בקריוקי, יש לו 20 אלף הורדות בסלולר, 5 מיליון צפיות ביוטיוב. אני נותן לו נתונים יבשים עד שהוא אומר רגע, אולי אני מפספס משהו?״. אבל זו לא חוכמה כשלאמן יש מספרים גבוהים להראות, כמו מאור אדרי או הצמד. כשמייצגים מדריכת כושר, צריכים להיות יותר יצירתיים (הם מנסים לשבור את שיא גינס בקפיצה על טרמפולינה). ״אני צריך שהאמן יהיה מרוצה, שהתקשורת תהיה מרוצה ושהשטח יהיה לוהט, בו זמנית״. אחת הדרכים שבהן זיו דואג שכל הכתבים יהיו מרוצים היא להוציא את כל הידיעות העסקיות שלו בדיוק ב-9:05 בבוקר. כל הסינגלים או ההודעות על סטטיק ובן-אל תבורי יוצאים בדיוק ב-10:10. למה? כדי שאף כתב לא ירגיש, חלילה, שכתב אחר קיבל משהו לפניו.
מערכת היחסים בין עיתונאי ויח״צן היא מורכבת. ליחצ״ן יש אינטרס ברור, אבל שניהם מעמידים פנים שהוא לא קיים. העיתונאי צריך לייצר כתבות, אבל מעדיף להרגיש שהוא הביא אותן בעצמו. יש יח״צנים שממש מציעים כותרות לכתבים, או שולחים כתבה חצי כתובה כ״הצעה״. יש עיתונאים עצלנים ויש יח״צנים עצלנים. יח״צנים עצלנים מסתפקים בשליחת מייל לרשימת נמענים חסויה בכל פעם שיוצא סינגל חדש לאמן שלהם. יח״צנים חרוצים, כמו פוליטיקאים חרוצים, מנהלים מערכות יחסים אישיות ארוכות טווח עם עיתונאים. ״יש אנשים שאין יומולדת שלהם שאני לא שולח פרחים ולא שולח מתנה. הכתב הופך לעורך משנה, העורך משנה לעורך, העורך ליו״ר, ואני גדל איתם. 99.98% מהעבודה שלי זה רק לשמור על הקשרים האלה״. הוא לוגם מהקולה ומשתיק הודעות שנכנסות לו לטלפון. ״המשרד הזה לא מונע מכסף, הוא מונע מאהבה טהורה. המטרה שלנו זה לעשות אנשים כוכבים, כדי שהמעמד שלנו יעלה כמשרד״.

2 הפרזנטור העולמי של חברת האוזנית סול ריפבליק, שמופיע על אריזות מוצריה, הוא הדי-ג׳יי הרווחי ביותר בעולם כבר שלוש שנים ברצף, קאלווין האריס (הוא מרוויח כמעט כפול מטייסטו או דיוויד גטה). בקרוב יוכרז כי הפרזנטור הישראלי יהיה רותם כהן, זמר ישראלטיני בנסיקה שמיוצג על ידי זיו פתרונות מיתוג. זיו ובלכר יושבים במשרדים של ליאת אריאב, היח״צנית של סול ריפבליק, כדי להחליט איך ומתי ישיקו את האוזניות ואת שיתוף הפעולה. ״אלה האוזניות הכי איכותיות״, אומרת אחת העובדות של אריאב, ״אז לקחו די-ג׳יי, כי מי מבין באיכות ובמוזיקה יותר מדיג׳יי? בקליפים שלו הוא עם סול ריפבליק״. על השולחן מונחים תפוחים חתוכים, תמרים בקופסה, מאפים טריים, מגבונים. ״זה גובל בתוכן שיווקי״, אומר בלכר, אבל זיו ממהר להרגיע: ״לא הייתי קורא לזה אפילו תוכן שיווקי. כל דיג׳יי מצטלם עם האוזניה שהוא רגיל אליה״.

בספטמבר, לרותם כהן יהיה מופע גדול בהאנגר 11 בתל אביב. ״אנחנו עוד שנייה סולד אאוט, נכון?״ שואל זיו את קרני, אחותו של כהן. היא קטנה מאחיה ב-14 שנה, ומנהלת אותו. ״נשארו עוד 300 כרטיסים״, היא אומרת ומרימה פרוסת תפוח, ״זה כבר נקרא סולד אאוט״. בניסיון של זיו לחבר בין המופע להשקת האוזניות, המופע לא ייקרא ״רותם כהן בהאנגר 11״, אלא ״הוואנה סול ריפבליק״. המועדון יעוצב בסגנון קובני, עם מכוניות אמריקאיות ישנות שיחנו לאורך הקירות. כרטיס הכניסה מעוצב כמו כרטיס טיסה לקובה. ״זה לא אירוע מסחרי״, הוא אומר, אלא חוויה. ״זה לא עוזר לעיתונאים״, עונה אריאב, ״הם רוצים לכתוב על האוזניות עצמן״.

אריאב מתעקשת שהמופע מתקיים מאוחר מדי בחודש, ושצריך למצוא מקום אחר להשקת האוזניות – לא במופע של כהן. זיו מציע את הזאפה, אפשר לקבל אותה בחינם כי יש לו שם קשרים. הם מציעים עוד כמה מקומות, כולל מועדון בשם ״הוואנה״ שנמצא ממש ליד המשרדים של אריאב. ״איך קוראים למקום שאת רוקדת בו בצ׳אטה?״ שואל זיו את כהן. ״מה שחשוב לנו תכל׳ס זה האוזניות״, אומרת אריאב, ועוברת לדון בתאריך מתאים. ״אולי ה־11? אוי״, היא צוחקת, ״זה יוצא ספטמבר אילבן!״ זיו מרצין באחת, ״אי אפשר, זה תאריך לא טוב, 11 בספטמבר״. הטלפון שלו מצלצל והוא עונה מיד, ״אני בפגישה, מי זה?״.

״ברמת הלהוציא את רותם תקשורתית כפרזנטור״, אומרת קרני, ״חשוב לי שיופיע הסכום״ (שמקבל כהן על היותו פרזנטור). ״יש סכום פלוס בארטר, אני רוצה לחשב את הכל ביחד כסכום״, אומר זיו. קרני נוקבת בסכום שהיא רוצה שיופיע. ״זו השאלה הראשונה שישאלו אותנו עיתונאים״, אומרת עובדת של אריאב. ״אני יודע שסכומים של חסויות הם פחות מזה״, אומר זיו, ״קרביץ הציעו לנועה קירל כמה עשרות אלפים, עכשיו היא גדולה יותר, יכולה לקבל מאות. 500 אלף זה כבר יודה לוי״. ״אנחנו נגזים״, אומרת העובדת, ״אני לא רוצה את הסכום האמיתי בחוץ״.

כשהפגישה מתפזרת, נשארים בחדר אריאב, זיו והשותף שלו, וקרני כהן, כולם עם טלפונים בחוץ. ״התלהבתי ממנו כי הוא בביזנס״, אומרת כהן על זיו, ״יח״צני מוזיקה הם רק במוזיקה, יש להם ראייה צרה. אם הם לא מסתכלים על הביזנס, הם לא מגדילים את הביזנס״. כהן שואלת את זיו אם הוא שמע את השיר החדש שרותם שלח אתמול בשתיים בלילה. ״לא קיים רגע שהטלפון כבוי״, אומר לי זיו, ״אני משדר לאמנים שלי שאני זמין 24 שעות. אני יכול בו זמנית להתקלח ולעבוד. מתקשר אליי אמן אז אני עוצר את המים, היי אחי, מה נשמע, משהו דחוף?״. הם משמיעים את הסקיצה מהלילה, זיו מזיז את הראש עם הקצב העדין, ומפסיק את השיר באמצע כדי להשמיע שירים אחרים מהאלבום הבא, כולם בהודעות קוליות שהוא קיבל מקרני בווטסאפ, אף אחד מהם לא מנוגן עד הסוף. ״מה הכי אהבת?״ הוא שואל את כל הנוכחים בחדר. קרני והוא לא מסכימים על בחירת הסינגל הבא: השיר עם המילים הסקסיות, או השיר עם העיבוד הברזילאי, סטייל מתי כספי. ומה עם הבלדה הרגישה? ״זה להיט חורף קלאסי״, אומר זיו, את השיר הסקסי צריך להוציא לפני שהקיץ ייגמר.

*

פורסם במקור במדור המוזיקה של בלייזר, אוגוסט 2017

מי הרג את הרולינג סטון

ב־9 בנובמבר, המגזין ״רולינג סטון״ יהיה בדיוק בן 50 שנה. יאן וונר, שהקים את המגזין כשנשר מקולג׳ בגיל 21 בסן פרנסיסקו וב־50 השנה האחרונות הפך אותו לאימפריה, הודיע לאחרונה שהוא מוכר את החלק שלו במגזין האגדי (51%), וזה רגע טוב בהיסטוריה לעצור לכמה דקות כדי לענות על השאלה שעולה בראשו של כל בר דעת כשהוא קורא את המשפטים האחרונים: למה שיהיה לי אכפת?

והתשובה מורכבת משלושה חלקים: בגלל הריספקט, בגלל המיתולוגיה, ובגלל שהגיע הפאקינג זמן.

אנחנו חייבים לרולינג סטון ריספקט עצום, אולי אפילו התנצלות, על כך שלקחנו אותו כמובן מאליו. היום אנחנו נמצאים בדיוק בסיומה של תקופה ארוכה, שנמשכה כמעט 50 שנה, שבה לא היה ניתן לפתוח מגזין או אתר תוכן בכל נושא שהוא, כולל אקטואליה, בלי למצוא בו טור שבועי על מוזיקה. הדבר הזה פשוט לא היה קיים עד שיאן וונר לווה 7,500 דולר מההורים שלו והקים מגזין חדש שהוקדש כמעט כל כולו למוזיקה פופולרית חדשה. התקופה הזו, תקופת טורי המוזיקה, לא נגמרה בגלל שוונר החליט למכור חצי מהרולינג סטון, אלא להיפך. בעשור האחרון, עם הקלות ההולכת וגוברת של מציאת מוזיקה חדשה דרך יוטיוב, ספוטיפיי, פנדורה ובעיקר דרך פוסטים של חברים שלכם בפייסבוק, טורים על מוזיקה הלכו ונסגרו, נמחקו בשקט מעמודי התרבות ברוב המגזינים. יחצ״נים מתלוננים שהם מקדמים אלבום חדש ואף אחד לא כותב עליו, לא כי האלבום לא מעניין אלא כי אין איפה לכתוב עליו. טורי המוזיקה לא גוועים כי עורכי המגזינים לא חושבים שחשוב לכתוב על מוזיקה (ותודה לבלייזר, שכנראה עדיין חושבים ככה, או שהם לא זוכרים שהמדור הזה קיים), הם גוועים כי נראה שלקוראים פחות ופחות אכפת מה דעתו של מאזין מקצועי למוזיקה. פעם היית קורא דעה על אלבום חדש כדי לדעת אם ללכת לחנות ולקנות אותו. היום הוא מופיע לך באפל מיוזיק במלואו לפני שכתב המוזיקה בכלל הספיק לשמוע אותו פעם אחת. ככתב מוזיקה אני לא מקונן על זה, דרכו של עולם להשתנות. אני רק רוצה לומר: התקופה הארוכה שנגמרת עכשיו, שרובנו נולדנו לתוכה וראינו אותה נגמרת, הייתה משמעותית. היא הרחיבה את העולם המוזיקלי שלנו, המליכה מלכים, יצרה פסקולים משותפים לדורות וקהלים שונים. הרבה מאוד מוזיקאים, סצינות וז׳אנרים שהצליחו ב-50 השנים האחרונות חייבים את הצלחתם לטורי מוזיקה עקשניים. וכל טור מוזיקה חייב את קיומו לרולינג סטון של יאן וונר.

הרולינג סטון אחראי גם למיתולוגיה של הרוק שבצילה חי כל מי שחי בחצי המאה האחרונה. הרוקנרול לא היה צריך את הרולינג סטון כדי להתפוצץ, כמובן, הוא עשה את זה עם צ׳אק ברי, ביל היילי ואלביס לפני שיאן וונר חגג בר מצווה. אבל הרולינג סטון של הסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז היה זה שקיבע את ההגמוניה החדשה, את המיתולוגיה וההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית במאה ה־20 כמו שאנחנו מכירים ומקבלים אותה היום כמובן מאליו. תענו מהר: מי המוזיקאים הכי גדולים ומשפיעים של המאה ה־20? קחו שנייה לחשוב על שמות לפני שתענו. חשבתם? יופי. בהכרח, בין התשובות שנתתם, היו הגברים הלבנים הבאים: בוב דילן, ג׳ון לנון, הדורז, פינק פלויד, קורט קוביין, דיוויד בואי, אלביס, הביץ׳ בויז, פול סיימון, ניל יאנג, לאונרד כהן. ובכיתת האפליה המתקנת אולי זכרתם להכניס גם את ג׳ניס ג׳ופלין או ג׳ימי הנדריקס, בודדים במגדר ובצבע. רוב השמות האלה הגיעו לשיאם, לא במקרה, בשנים סביב הקמת המגזין והצלחתו המטאורית, וכולם ניגנו רוק. אבל מה שקרה במגזין, ששלח את גליונותיו וזרועותיו לכל אמריקה והעולם, זה לא מה שקרה בשטח. כל אלה ניגנו רוק בזמן שבכל העולם שמעו בעיקר דברים אחרים. בשבוע שבו קם המגזין, המקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי היה "To Sir with love" של לולו, זמרת פופ נשכחת ובצדק. כשיצא הגיליון השני, היו אלה כוכבי הנוער, המאנקיז. בשנה הבאה שלטו במצעדים זמר הסול אוטיס רדינג, זמר הקאנטרי-פופ בובי גולדסבורו, ההרכב הנשכח דה ראסקלז ושיר קיטש איום של הרב אפלרט, לצד השיר הכי פחות רוקנ׳רולי של הביטלס, ״היי ג׳וד״. הרוק, שהיום במבט לאחור נדמה שהיה הצליל הגדול של אמריקה במאה העשרים, כמעט לא היה ברדיו בזמן אמת, לא מכר שבריר ממה שמכרו להיטי הקאנטרי והפופ של התקופה. ההיפים היו מיעוט קולני, אבל מיעוט. הטריק הכי טוב שלהם היה שהם הקימו את הרולינג סטון ודאגו לספר את הסיפור שלהם שוב ושוב ושוב. הרולינג סטון הצעיר אולי מכר מיליון עותקים מכל גיליון, אבל מי שקנה אותם לא היו העם האמריקאי הרחב, זה שיצביע עוד מעט לניקסון, אלא תנועת הנגד, האופוזיציה, הסטודנטים, ההיפים, בני הנוער שחלמו על קליפורניה (לפני שהמגזין העתיק את משרדיו בצעד מכריע לניו יורק). הרולינג סטון היה קול משפיע אבל הוא היה קול המיעוט, המיעוט שעם השנים, ההשפעה וההתמדה הפך את הסיפור שלו לסיפור העיקרי: וודסטוק, מועדון 27, סקס, סמים ורוקנ׳רול. רוב האמריקאים לא חיו ככה בזמן אמת, אבל הרולינג סטון היה חזק מספיק כדי לשכנע את כולנו שככה נראו שנות השישים והשבעים בארה״ב, ושאלה, ורק אלה, היו המוזיקאים המשפיעים, החשובים, האגדיים (לקח להם כמה עשרות שנים כדי להתחיל לכתוב באותה תשוקה על ג׳ים מוריסון ועל אוטיס רדינג, על ג׳ון לנון ועל מרווין גיי, וזה קרה הרבה אחרי שכל אלה היו כבר מתים מאוד).

כשאני הצלחתי להניח את ידיי על עותק של ״רולינג סטון״, כבר היה כמעט מאוחר מדי. זה היה אמצע הניינטיז, וכנער אובססיבי למוזיקה עם חיבור מודם טלפוני שמתנתק בכל פעם שמישהו בבית מרים שפופרת, עקבתי עד כמה שיכולתי אחרי השערים של מגזין המוזיקה הכי חשוב בעולם. עוד לא קראתי כתבה אחת (בעיקר חיפשתי עוד שערים כמו שער העירום של ג׳נט ג׳קסון) ולכל תמונה של שער לקח רבע שעה להיטען, אבל כבר אז, דרך סוכנים מפוקפקים כמו מעריב לנוער ורשת ג׳, הבנתי את חשיבותו של הרולינג סטון. זה המגזין שקובע מה הולך, שממליך רוק סטארז, שמספר לעולם דברים שהעולם חייב לדעת על מוזיקה, שקובע על מה מגזינים אחרים יכתבו. כמה שנים אחר כך, התחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה באינטרנט, ואחר כך פתחתי בלוג מוזיקה משל עצמי. עם הזמן הבנתי שאני חלק מהתהליך שהתחיל הרולינג סטון: בואו נקרא לו הדמוקרטיזציה של הטעם המוזיקלי. לפני הרולינג סטון, מי שקבע מה ישמעו ברדיו היו האנשים עם הכסף שישבו בחברות התקליטים. יאן וונר הגיע מתרבות הנגד, מהמיעוט, ולאורך מאות גליונות, כתבות וביקורות אלבומים הכתיר את המלכים החדשים, שינה את הטעם המוזיקלי של העולם. העיתון שהוא הקים היה מודל לחיקוי למאות ואלפי מגזינים דומים בכל העולם, שעם הזמן הפכו בעצמם לקובעי הטעם המוזיקלי – הקול היחיד של הרולינג סטון התפצל לאלפי קולות – עד שהגיע האינטרנט, ואלפי הקולות התפצלו למיליוני קולות. פתאום לא היית צריך להתקבל למערכת של מגזין יוקרתי כדי שתוכל להפיץ את דעתך על מוזיקה חדשה ולהדליק אנשים על צלילים, זמרים וסגנונות שהם לא שמעו קודם. הרדיו המסחרי הוחלף במגזינים עצמאיים שהוחלפו בבלוגים עצמאיים שהוחלפו בפרופילים בפייסבוק, כל שלב חדש דורש פחות ופחות הכשרה מקצועית כדי להישמע, ופחות מחסומים כדי להגיע אל הקוראים והמאזינים ולהשפיע עליהם. הסיבה שהרולינג סטון מוצע למכירה היא שהוא מזמן לא משפיע, והוא מזמן לא משפיע כי הכוח עבר אלינו, והכוח עבר אלינו בזכות המהפכה שהרולינג סטון יצר בעצמו ב־1967: הוא התחיל את הדמוקרטיזציה של הטעם המוזיקלי, שבסופו של דבר הפכה אותו למיותר. לכן אני אומר, סוף עידן הרולינג סטון הוא זמן טוב להגיד ריספקט, זמן טוב לנפץ את המיתולוגיה של הרוק, וזמן מצוין להגיד הגיע הפאקינג זמן שהשריד העתיק הזה לזמן שנגמר יפנה את מקומו על המדף. הגיע הזמן לשמוע קולות אחרים, יותר מגוונים וסקרנים, פחות זקנים ומקובעים, וגם פחות לבנים. הגיע הזמן לשמוע אתכם.

*

פורסם במקור במדור המוזיקה של בלייזר, נובמבר 2017

כשלהקה שאתה אוהב זורקת אותך זה תמיד באשמתך

noun_691637_ccלמטאליקה יש אלבום חדש. הוא ממש עוד מעט יוצא. אלה חדשות גדולות, כי מטאליקה לא הוציאה אלבום חדש כבר שמונה שנים, נצח במונחי 2016, והחזרה של הלהקה למוזיקה היא… טוב, האמת היא שהיא שמחת זקנתי. לא תמיד הייתה זו שמחת זקנתי, פעם מטאליקה הייתה באמת שמחת נעוריי. אם הייתם ניגשים אליי בניינטיז – הייתי אז בתיכון, כנראה בדיוק מבריז משיעור אנגלית כדי לעשן במחששה – ואומרים לי ״למטאליקה יש אלבום חדש״, סביר מאוד שהייתי פולט צעקה קטנה ובלתי נשלטת ומפיל את הסיגריה מרוב התלהבות ואז מבריז משאר השיעורים באותו יום כדי להגיע לחנות הדיסקים הקרובה ולהקים שם מאהל ולהיאחז שם בקרקע כמו מינימום תושב תקוע ד׳ ולא הייתי מרפה או יודע מנוחה או מזור עד שהדיסק המיוחל היה מונח בידיי, שבשלב הזה היו בוודאי מיובלות מרוב אחיזה בקרקע (פעם שמענו בדיסקים).

ההבדל הוא לא שעברו 20 שנה מאז התיכון והפכתי לזקן שלא מתעניין במוזיקה חדשה – אני מתפרנס מלכתוב על מוזיקה חדשה, אני מחכה לאלבומים חדשים בציפייה והתרגשות, לפעמים אני אפילו משלם עליהם כסף(!) ואם תגידו לי עכשיו שיש אלבום חדש לפורטיסהד או לצ׳אנס דה ראפר תראו אותי נאחז בקרקע הדיגיטלית כמו צחי הנגבי בימית – ההבדל הוא שלמטאליקה ולי הייתה מערכת יחסים בתיכון, וכמו רוב מערכות היחסים בתיכון היא הייתה סוערת ולוהטת כמו שהייתה מגושמת ומביכה בדיעבד, ולקראת סוף התיכון היא נגמרה, ונפרדנו. זה לא היה אני, זו הייתה בעיקר היא – אחרי הרצף של Load ו־Reload נשארו לה מעט מאוד חברים והתביישתי שיראו אותי מסתובב איתה. ושם זה נגמר. מדי פעם אני חוזר לאיזה שיר או שניים, אבל סקס עם האקס זה הרגל מגונה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי אלבום שלם של מטאליקה, אפילו מהקלאסיקות של פעם.

אם אתה אוהב מוזיקה, לא מעט להקות שברו לך את הלב לאורך השנים. עם הגיל מגיע גם פיוס מסוים – אני יכול להודות עכשיו בלי להתבייש שפעם התלהבתי במידה שווה מנירוונה ומבון ג׳ובי – וגם ההבנה שיש סוגים שונים של פרידות מלהקות. הסוג הקלאסי הוא להקות כמו מטאליקה, שפעם הקליטו אלבומים אדירים ועם הזמן התחילו להקליט אלבומים חלשים ואז מיותרים. נקרא לסוג הפרידה הזה נפילה מהאולימפוס ע״ש Weezer, להקה שאחרי שלושה אלבומים מושלמים הוציאה רצף של גללים מצחינים. בתרחיש הזה, זו פשוט לא אשמתך. יכול להיות שניסית להציל את מערכת היחסים, נתת צ׳אנס לאלבום אחרי אלבום עד שהבנת שהצד השני פשוט הפסיק להתאמץ. על פניו, זו הפרידה שבה אני אמור לחוש הכי פחות אשמה – מה יכולתי לעשות? לא אשמתי שג׳יימס הטפילד או ריברס קומו או אדם דוריץ או כריס מרטין החליטו שלכתוב שירים טובים זה נחמד אבל לכתוב שירים מהתחת זה הדבר האמיתי. אבל מחשבה מעמיקה יותר חושפת כתמי אשמה נסתרים על מה שקודם היה נראה כמו ידיים נקיות לחלוטין.

noun_671483_ccכתם אשמה מספר אחד: למה אני חייב להיות אגואיסט? למה אני לא יכול לתת אמון בחבורה הבבירור־מוכשרת הזו ולתת לה להשתנות? למה אני ממשיך לצפות לקבל את מה שקיבלתי פעם? אנשים מתבגרים, מנסים דברים חדשים, רוצים להוציא אלבום מטאל יחד עם לו ריד או אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית, אני הרי הכי בעד הרפתקנות מוזיקלית, אני תמיד מחפש את הדבר ההרפתקני והחדשני הבא, אז למה אני מצפה מלהקה אהובה שתישאר כמו שהיא ולא תשתנה? למה לא הצלחתי להשתנות איתה? אולי הייתי צריך להשקיע יותר בקשר? לתת יותר אמון? ומנגד, ומי מבטיח לי שאם הלהקה לא תשתנה, לא אתאכזב מכך שהיא תקועה במקום? בקיצור, אני מתחיל להרגיש שאולי זה לא לגמרי ״זה לא אני, זה טוטאלי את״. כתם אשמה מספר שתיים: למה הפסקתי לשמוע את האלבומים הקודמים והמעולים של הלהקה ששברה לי את הלב? האם אני כל כך פגוע ומאוכזב מההווה שאני לא מצליח ליהנות מהעבר הנהדר שהיה לנו יחד פעם? למה אני לא מצליח לשים את האלבום הראשון והמושלם של קולדפליי ופשוט ליהנות ממנו כמו שהוא, בלי לחוש דקירה של בושה, מבוכה או אפילו כעס? ברור שהבעיה היא שוב אצלי. ואני לא מצליח לצאת נקי מהפרידה הזו, אפילו שלא עשיתי שום דבר רע.

סוג פרידה נוסף, מסובך אפילו יותר, הוא האלמנות. להקה שפעם הייתה קרובה ללבי, שהייתי קשור אליה בעבותות, ולא התחילה להוציא אלבומים גרועים אלא פשוט התפרקה (החברים של נטאשה, נושאי המגבעת) או מתה (נירוונה, הדורס), ועם השנים הפסקתי לשמוע אותה לחלוטין ואני לא יודע למה. מן הסתם זה לא קשור לשום דבר שהיא עשתה – נירוונה לא הוציאה אלבום גרוע מעולם – זה אני שהשתניתי והפסקתי להשקיע. בפרידה מהסוג הזה, המבוכה שמתלווה להאזנה לשיר של האקסית ברדיו לא נובעת מכך שעכשיו אני מתבייש להיראות בפומבי כשאני יודע את כל המילים, אלא מכך שאני נבוך מול עצמי, על חוסר היכולת שלי להתחייב, על כך שאני מתבייש בלהקה שפעם ריגשה אותי עד לשד עצמותיי, על כך שאני לא מצליח לחיות בשלום עם מי שהייתי פעם, וזה בכלל לא קשור לאיכות המוזיקה.

טוב, אז למטאליקה יש אלבום חדש, והשאלה האמיתית היא לא עד כמה זה מרגש אותי טרם יציאתו, השאלה האמיתית היא איך אבחר להגיב כשהוא יצא לאור. האם אני צריך פשוט להקשיב לחברים שלי, שאומרים לי תמיד שהדבר הכי מטומטם לעשות הוא לשמור על קשר עם האקסית ולארוב לה בפייסבוק כדי לראות עם מי היא התחתנה? או שמא אהיה בוגר מספיק כדי להשאיר את העבר בעבר, להתגבר על המבוכה, להרים טלפון ולהיפגש לבירה לזכר הימים ההם, בשביל הסיכוי הקלוש אך מעורר התקווה שאולי היא התבגרה כמו שאני התבגרתי, ואולי תפרח כאן חברות בוגרת, נטולת מתח וכעסים, שבמקרה הכי טוב אפילו תפוגג את ענן המבוכה מהעבר המשותף שלנו ותאפשר לי לשמוע את האלבום השחור, מתוך הבנה שאני והיא כבר לא בתיכון, אבל שפעם היה לנו ממש כיף? האם אהיה מוכן לקחת את הסיכון לכך שהלב שלי יישבר שוב?

שי צברי מכין קפה שחור אולדסקול.

פינג'ן, הרים נדיבים של קפה טחון כהה על הכפית, הרתחה איטית וארוכה. יש לו סבלנות. הוא חייב סבלנות. אחרי כמה שנים טובות כזמר בלהקה של ברי סחרוף וכאמן סולו, הוא כבר השלים עם האמת הגדולה והנסתרת של עשיית המוזיקה, שעומדת יציבה כמו מונוליט שחור ומאפילה על כל הקופים שמתרוצצים מבוהלים סביבה: לעשות מוזיקה זה בעיקר לחכות (את האקסיומה הזו מייחסים למיק ג'אגר, ואם זה נכון אפשר להבין למה הוא עדיין זז כמו בן 25 – בערך שני שליש מ-76 שנותיו הוא נח). היום צברי מתחיל להקליט את אלבום הבכורה שלו באולפני קיצ'ה בפלורנטין, וכולם אכן מתרוצצים: מחברים מיקרופונים, פורשים ומגלגלים כבלים, מעבירים גיטרות ואוזניות מחדר לחדר ומציבים מעמדים מתקפלים במבוך השתקפויות של מסדרונות וקירות זכוכית מרצפה עד תקרה. לכולם יש מה לעשות עכשיו, חוץ מאשר לזמר, אז הוא מכין ללהקה ולצוות קפה שחור חזק מאוד. לביטלס לקח ארבעה וחצי חודשים להקליט את סרג'נט פפר, ומייקל ג'קסון בילה עם קווינסי ג'ונס חצי שנה באולפן כדי להשלים את Thriller. לשי צברי וללהקה שלו יש יומיים וחצי. אף אחד לא צריך את הקפה הזה יותר מהם.

בזכות סידור משונה של החדרים והמון מחיצות זכוכית, אולפני קיצ'ה יפים יותר מרוב האולפנים בתל אביב אבל הם עדיין, בבסיסם, בועה פונקציונלית נטו. כמו מעבדה או חמ"ל, באולפן אין חלונות או שעון על הקיר, וחלקי היום מתערבבים לשעה אפורה אחידה. זה לא במקרה. אולפן הקלטות הוא הרחם שממנו נולד אלבום אחרי שהופרה, מלאכותית או טבעית, בחדרי החזרות. לכן הוא מקום עם "אווירת בית חולים", כמו שקרא לזה ג'ימי פייג'. הוא בועה מחוץ לזמן כי הוא המקום שבו אתה אמור להגשים את הרעיונות שלך בצורה המדויקת והנקייה ביותר (כמו במעבדה), וכי מה שייקבע כאן יצא לגמרי משליטתך ברגע שיכה בעולם האמיתי (כמו בחמ"ל), אז אסור לחפף החלטות. בניגוד למעבדה או לחדר מצב, כניסה לאולפן הקלטות היא תג הבקסטייג' הנחשק בעולם בשביל מאזין כמוני, עלייה לגל לקודש הקודשים של המוזיקה. כאן הקסם אמור לקרות.
להמשך הפוסט ←

אני גיטרה, ואתה?

Disco copy
תצלום: Aron Carlton

התחושה הזו, שמשהו חריג עומד לקרות, מתחילה עוד באוטובוס. הנוסעים הקבועים של שבת בערב בקו 21, שנוסע לאורך רחוב הייז בסן פרנסיסקו, לא מצליחים להעמיד פנים שהם מתעסקים בטלפון הנייד או בוהים מהחלון. כמו נהרות בלתי נראים, קווי הראייה של כולם מתנקזים אל הים שעומד באמצע המעבר: בחור ענק וכמעט עירום, קעקועים מטפסים ממגפי העור השחורים שלו עד הקרחת המגולחת, מופרעים רק ברצועות עור ושרשראות שמתלכסנות על החזה והכתפיים. מהמצח שלו יורדים עד הברכיים פסים ארוכים של מה שנראה כמו דם קרוש. יש לו זקן־תיש, נזם ענק באמצע האף ועיגולי צבע שחורים ענקיים סביב העיניים. לידו, בחיוך קל, עומד בחור בחליפת גוף מלאה בהדפס זברה עם בנדנה תואמת.

כשהם יורדים יחד איתי בתחנה של מועדון האינדיפנדנט, הניחוש שלי הופך לעובדה: גם פניהם מועדות לחצי הגמר באליפות ארצות הברית באייר־גיטאר – אם כי ברור שהם, בניגוד אליי, עומדים להתחרות בה. אחד מהשניים עשוי אפילו לקחת את התואר. כן, יש תואר, יש טורניר רשמי, יש שלבי מוקדמות איזוריים, יש אליפות ארצית להעפיל אליה ויש אנשים שמתחרים באופן רציני כבר שנים בתקווה לקחת בסופו של דבר את אליפות העולם השנתית בפינלנד באייר־גיטאר. או בשורה אחת: כן, מישהו לקח את ההרגל האידיוטי של חובבי רוק לעשות עם האצבעות כאילו הם מנגנים בגיטרה והפך את זה לספורט רשמי. עדיין לא אולימפי אבל היי, עוד לא אבדה תקוותנו – יש מדליה לקפיצה בטרמפולינה.

סטודנטים למדעי הרוח קוראים לזה "סימולקרה": חיקוי של חיקוי של חיקוי של משהו שלא בטוח שהמקור שלו בכלל קיים ואמיתי

הסבר פשוט על אייר־גיטאר למי שבטעות שמע מוזיקה קלאסית: אם אי פעם שמעת סולו גיטרה חשמלית, החזקת את הידיים שלך באוויר כאילו אתה מחזיק גיטרה אמיתית ועשית כמה תנועות שבדמיון שלך היו דומות איכשהו למה שסלאש בטח עושה כשהוא מנגן – ברכותיי! עשית אייר־גיטאר. המהדרין מוסיפים, בדרך כלל בלי מחשבה מודעת, עוויתות־פנים אורגזמיות, הישענות אוטומטית אחורה ולפחות ברך אחת מכופפת. אני בטוח שבערב שבו צ’אק ברי דפק את סולו הגיטרה החשמלית הראשון, מישהו בקהל כבר דפק סולו אייר־גיטאר (אני הולך לכתוב "אייר־גיטאר" בכתבה הזאת כי "גיטרת אוויר", למרות הדיוק, נשמע כמו צעצוע בריכה מתנפח).

להמשך הפוסט ←