כשלהקה שאתה אוהב זורקת אותך זה תמיד באשמתך

noun_691637_ccלמטאליקה יש אלבום חדש. הוא ממש עוד מעט יוצא. אלה חדשות גדולות, כי מטאליקה לא הוציאה אלבום חדש כבר שמונה שנים, נצח במונחי 2016, והחזרה של הלהקה למוזיקה היא… טוב, האמת היא שהיא שמחת זקנתי. לא תמיד הייתה זו שמחת זקנתי, פעם מטאליקה הייתה באמת שמחת נעוריי. אם הייתם ניגשים אליי בניינטיז – הייתי אז בתיכון, כנראה בדיוק מבריז משיעור אנגלית כדי לעשן במחששה – ואומרים לי ״למטאליקה יש אלבום חדש״, סביר מאוד שהייתי פולט צעקה קטנה ובלתי נשלטת ומפיל את הסיגריה מרוב התלהבות ואז מבריז משאר השיעורים באותו יום כדי להגיע לחנות הדיסקים הקרובה ולהקים שם מאהל ולהיאחז שם בקרקע כמו מינימום תושב תקוע ד׳ ולא הייתי מרפה או יודע מנוחה או מזור עד שהדיסק המיוחל היה מונח בידיי, שבשלב הזה היו בוודאי מיובלות מרוב אחיזה בקרקע (פעם שמענו בדיסקים).

ההבדל הוא לא שעברו 20 שנה מאז התיכון והפכתי לזקן שלא מתעניין במוזיקה חדשה – אני מתפרנס מלכתוב על מוזיקה חדשה, אני מחכה לאלבומים חדשים בציפייה והתרגשות, לפעמים אני אפילו משלם עליהם כסף(!) ואם תגידו לי עכשיו שיש אלבום חדש לפורטיסהד או לצ׳אנס דה ראפר תראו אותי נאחז בקרקע הדיגיטלית כמו צחי הנגבי בימית – ההבדל הוא שלמטאליקה ולי הייתה מערכת יחסים בתיכון, וכמו רוב מערכות היחסים בתיכון היא הייתה סוערת ולוהטת כמו שהייתה מגושמת ומביכה בדיעבד, ולקראת סוף התיכון היא נגמרה, ונפרדנו. זה לא היה אני, זו הייתה בעיקר היא – אחרי הרצף של Load ו־Reload נשארו לה מעט מאוד חברים והתביישתי שיראו אותי מסתובב איתה. ושם זה נגמר. מדי פעם אני חוזר לאיזה שיר או שניים, אבל סקס עם האקס זה הרגל מגונה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי אלבום שלם של מטאליקה, אפילו מהקלאסיקות של פעם.

אם אתה אוהב מוזיקה, לא מעט להקות שברו לך את הלב לאורך השנים. עם הגיל מגיע גם פיוס מסוים – אני יכול להודות עכשיו בלי להתבייש שפעם התלהבתי במידה שווה מנירוונה ומבון ג׳ובי – וגם ההבנה שיש סוגים שונים של פרידות מלהקות. הסוג הקלאסי הוא להקות כמו מטאליקה, שפעם הקליטו אלבומים אדירים ועם הזמן התחילו להקליט אלבומים חלשים ואז מיותרים. נקרא לסוג הפרידה הזה נפילה מהאולימפוס ע״ש Weezer, להקה שאחרי שלושה אלבומים מושלמים הוציאה רצף של גללים מצחינים. בתרחיש הזה, זו פשוט לא אשמתך. יכול להיות שניסית להציל את מערכת היחסים, נתת צ׳אנס לאלבום אחרי אלבום עד שהבנת שהצד השני פשוט הפסיק להתאמץ. על פניו, זו הפרידה שבה אני אמור לחוש הכי פחות אשמה – מה יכולתי לעשות? לא אשמתי שג׳יימס הטפילד או ריברס קומו או אדם דוריץ או כריס מרטין החליטו שלכתוב שירים טובים זה נחמד אבל לכתוב שירים מהתחת זה הדבר האמיתי. אבל מחשבה מעמיקה יותר חושפת כתמי אשמה נסתרים על מה שקודם היה נראה כמו ידיים נקיות לחלוטין.

noun_671483_ccכתם אשמה מספר אחד: למה אני חייב להיות אגואיסט? למה אני לא יכול לתת אמון בחבורה הבבירור־מוכשרת הזו ולתת לה להשתנות? למה אני ממשיך לצפות לקבל את מה שקיבלתי פעם? אנשים מתבגרים, מנסים דברים חדשים, רוצים להוציא אלבום מטאל יחד עם לו ריד או אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית, אני הרי הכי בעד הרפתקנות מוזיקלית, אני תמיד מחפש את הדבר ההרפתקני והחדשני הבא, אז למה אני מצפה מלהקה אהובה שתישאר כמו שהיא ולא תשתנה? למה לא הצלחתי להשתנות איתה? אולי הייתי צריך להשקיע יותר בקשר? לתת יותר אמון? ומנגד, ומי מבטיח לי שאם הלהקה לא תשתנה, לא אתאכזב מכך שהיא תקועה במקום? בקיצור, אני מתחיל להרגיש שאולי זה לא לגמרי ״זה לא אני, זה טוטאלי את״. כתם אשמה מספר שתיים: למה הפסקתי לשמוע את האלבומים הקודמים והמעולים של הלהקה ששברה לי את הלב? האם אני כל כך פגוע ומאוכזב מההווה שאני לא מצליח ליהנות מהעבר הנהדר שהיה לנו יחד פעם? למה אני לא מצליח לשים את האלבום הראשון והמושלם של קולדפליי ופשוט ליהנות ממנו כמו שהוא, בלי לחוש דקירה של בושה, מבוכה או אפילו כעס? ברור שהבעיה היא שוב אצלי. ואני לא מצליח לצאת נקי מהפרידה הזו, אפילו שלא עשיתי שום דבר רע.

סוג פרידה נוסף, מסובך אפילו יותר, הוא האלמנות. להקה שפעם הייתה קרובה ללבי, שהייתי קשור אליה בעבותות, ולא התחילה להוציא אלבומים גרועים אלא פשוט התפרקה (החברים של נטאשה, נושאי המגבעת) או מתה (נירוונה, הדורס), ועם השנים הפסקתי לשמוע אותה לחלוטין ואני לא יודע למה. מן הסתם זה לא קשור לשום דבר שהיא עשתה – נירוונה לא הוציאה אלבום גרוע מעולם – זה אני שהשתניתי והפסקתי להשקיע. בפרידה מהסוג הזה, המבוכה שמתלווה להאזנה לשיר של האקסית ברדיו לא נובעת מכך שעכשיו אני מתבייש להיראות בפומבי כשאני יודע את כל המילים, אלא מכך שאני נבוך מול עצמי, על חוסר היכולת שלי להתחייב, על כך שאני מתבייש בלהקה שפעם ריגשה אותי עד לשד עצמותיי, על כך שאני לא מצליח לחיות בשלום עם מי שהייתי פעם, וזה בכלל לא קשור לאיכות המוזיקה.

טוב, אז למטאליקה יש אלבום חדש, והשאלה האמיתית היא לא עד כמה זה מרגש אותי טרם יציאתו, השאלה האמיתית היא איך אבחר להגיב כשהוא יצא לאור. האם אני צריך פשוט להקשיב לחברים שלי, שאומרים לי תמיד שהדבר הכי מטומטם לעשות הוא לשמור על קשר עם האקסית ולארוב לה בפייסבוק כדי לראות עם מי היא התחתנה? או שמא אהיה בוגר מספיק כדי להשאיר את העבר בעבר, להתגבר על המבוכה, להרים טלפון ולהיפגש לבירה לזכר הימים ההם, בשביל הסיכוי הקלוש אך מעורר התקווה שאולי היא התבגרה כמו שאני התבגרתי, ואולי תפרח כאן חברות בוגרת, נטולת מתח וכעסים, שבמקרה הכי טוב אפילו תפוגג את ענן המבוכה מהעבר המשותף שלנו ותאפשר לי לשמוע את האלבום השחור, מתוך הבנה שאני והיא כבר לא בתיכון, אבל שפעם היה לנו ממש כיף? האם אהיה מוכן לקחת את הסיכון לכך שהלב שלי יישבר שוב?

שי צברי מכין קפה שחור אולדסקול.

פינג'ן, הרים נדיבים של קפה טחון כהה על הכפית, הרתחה איטית וארוכה. יש לו סבלנות. הוא חייב סבלנות. אחרי כמה שנים טובות כזמר בלהקה של ברי סחרוף וכאמן סולו, הוא כבר השלים עם האמת הגדולה והנסתרת של עשיית המוזיקה, שעומדת יציבה כמו מונוליט שחור ומאפילה על כל הקופים שמתרוצצים מבוהלים סביבה: לעשות מוזיקה זה בעיקר לחכות (את האקסיומה הזו מייחסים למיק ג'אגר, ואם זה נכון אפשר להבין למה הוא עדיין זז כמו בן 25 – בערך שני שליש מ-76 שנותיו הוא נח). היום צברי מתחיל להקליט את אלבום הבכורה שלו באולפני קיצ'ה בפלורנטין, וכולם אכן מתרוצצים: מחברים מיקרופונים, פורשים ומגלגלים כבלים, מעבירים גיטרות ואוזניות מחדר לחדר ומציבים מעמדים מתקפלים במבוך השתקפויות של מסדרונות וקירות זכוכית מרצפה עד תקרה. לכולם יש מה לעשות עכשיו, חוץ מאשר לזמר, אז הוא מכין ללהקה ולצוות קפה שחור חזק מאוד. לביטלס לקח ארבעה וחצי חודשים להקליט את סרג'נט פפר, ומייקל ג'קסון בילה עם קווינסי ג'ונס חצי שנה באולפן כדי להשלים את Thriller. לשי צברי וללהקה שלו יש יומיים וחצי. אף אחד לא צריך את הקפה הזה יותר מהם.

בזכות סידור משונה של החדרים והמון מחיצות זכוכית, אולפני קיצ'ה יפים יותר מרוב האולפנים בתל אביב אבל הם עדיין, בבסיסם, בועה פונקציונלית נטו. כמו מעבדה או חמ"ל, באולפן אין חלונות או שעון על הקיר, וחלקי היום מתערבבים לשעה אפורה אחידה. זה לא במקרה. אולפן הקלטות הוא הרחם שממנו נולד אלבום אחרי שהופרה, מלאכותית או טבעית, בחדרי החזרות. לכן הוא מקום עם "אווירת בית חולים", כמו שקרא לזה ג'ימי פייג'. הוא בועה מחוץ לזמן כי הוא המקום שבו אתה אמור להגשים את הרעיונות שלך בצורה המדויקת והנקייה ביותר (כמו במעבדה), וכי מה שייקבע כאן יצא לגמרי משליטתך ברגע שיכה בעולם האמיתי (כמו בחמ"ל), אז אסור לחפף החלטות. בניגוד למעבדה או לחדר מצב, כניסה לאולפן הקלטות היא תג הבקסטייג' הנחשק בעולם בשביל מאזין כמוני, עלייה לגל לקודש הקודשים של המוזיקה. כאן הקסם אמור לקרות.
להמשך הפוסט ←

אני גיטרה, ואתה?

Disco copy
תצלום: Aron Carlton

התחושה הזו, שמשהו חריג עומד לקרות, מתחילה עוד באוטובוס. הנוסעים הקבועים של שבת בערב בקו 21, שנוסע לאורך רחוב הייז בסן פרנסיסקו, לא מצליחים להעמיד פנים שהם מתעסקים בטלפון הנייד או בוהים מהחלון. כמו נהרות בלתי נראים, קווי הראייה של כולם מתנקזים אל הים שעומד באמצע המעבר: בחור ענק וכמעט עירום, קעקועים מטפסים ממגפי העור השחורים שלו עד הקרחת המגולחת, מופרעים רק ברצועות עור ושרשראות שמתלכסנות על החזה והכתפיים. מהמצח שלו יורדים עד הברכיים פסים ארוכים של מה שנראה כמו דם קרוש. יש לו זקן־תיש, נזם ענק באמצע האף ועיגולי צבע שחורים ענקיים סביב העיניים. לידו, בחיוך קל, עומד בחור בחליפת גוף מלאה בהדפס זברה עם בנדנה תואמת.

כשהם יורדים יחד איתי בתחנה של מועדון האינדיפנדנט, הניחוש שלי הופך לעובדה: גם פניהם מועדות לחצי הגמר באליפות ארצות הברית באייר־גיטאר – אם כי ברור שהם, בניגוד אליי, עומדים להתחרות בה. אחד מהשניים עשוי אפילו לקחת את התואר. כן, יש תואר, יש טורניר רשמי, יש שלבי מוקדמות איזוריים, יש אליפות ארצית להעפיל אליה ויש אנשים שמתחרים באופן רציני כבר שנים בתקווה לקחת בסופו של דבר את אליפות העולם השנתית בפינלנד באייר־גיטאר. או בשורה אחת: כן, מישהו לקח את ההרגל האידיוטי של חובבי רוק לעשות עם האצבעות כאילו הם מנגנים בגיטרה והפך את זה לספורט רשמי. עדיין לא אולימפי אבל היי, עוד לא אבדה תקוותנו – יש מדליה לקפיצה בטרמפולינה.

סטודנטים למדעי הרוח קוראים לזה "סימולקרה": חיקוי של חיקוי של חיקוי של משהו שלא בטוח שהמקור שלו בכלל קיים ואמיתי

הסבר פשוט על אייר־גיטאר למי שבטעות שמע מוזיקה קלאסית: אם אי פעם שמעת סולו גיטרה חשמלית, החזקת את הידיים שלך באוויר כאילו אתה מחזיק גיטרה אמיתית ועשית כמה תנועות שבדמיון שלך היו דומות איכשהו למה שסלאש בטח עושה כשהוא מנגן – ברכותיי! עשית אייר־גיטאר. המהדרין מוסיפים, בדרך כלל בלי מחשבה מודעת, עוויתות־פנים אורגזמיות, הישענות אוטומטית אחורה ולפחות ברך אחת מכופפת. אני בטוח שבערב שבו צ’אק ברי דפק את סולו הגיטרה החשמלית הראשון, מישהו בקהל כבר דפק סולו אייר־גיטאר (אני הולך לכתוב "אייר־גיטאר" בכתבה הזאת כי "גיטרת אוויר", למרות הדיוק, נשמע כמו צעצוע בריכה מתנפח).

להמשך הפוסט ←

מסעותיו של מעריץ ישראלי בניו יורק סיטי

בסוף 2012 נסעתי לארצות הברית. בלייזר ביקשו ממני לכתוב להם חוויות מההופעות שראיתי, אבל יצא לי טקסט אחר לגמרי, שהרבה יותר אהבתי. הם בחרו לא לפרסם אותו, והוא פורסם כאן בתת. הנה הטקסט שכן פורסם בסוף, על ההופעות עצמן.

radiocity

1

לא משנה כמה סרטים וספרים וכתבות קראת על ניו יורק, שום דבר לא מכין אותך למפגש מטווח אפס עם הרחובות שלה. בבת אחת אתה מתעורר משינה שלא ידעת שאתה שקוע בה. בשביל ג'אנקי מוזיקלי כמוני, להרים גליון של "טיים אאוט ניו יורק" ולבדוק איזה הופעות יש השבוע בעיר, זה כמו לתת לנרקומן מפתח למחסן הסמים של המשטרה ולהגיד לו: "כיבינו את המצלמות, יש לך 24 שעות".

זה היה הביקור הראשון שלי בניו יורק, והגעתי כדי לרדוף אחרי כמה מהגיבורים שלי: ניל יאנג, הרוטס, הבלאק קיז, בון איבר. היו לי כרטיסים בכיסים וכוכבים בעיניים. אבל לא נסעתי רק כדי למחוק כמה סעיפים מרשימת החלומות שלי.

מאז ההופעה הראשונה שלי, כשהייתי בן שבע ודני רובס הופיע בקיבוץ שלי, ראיתי בארץ אלפי הופעות: במועדונים, בפארקים, בפסטיבלים, בבתים פרטיים, על גגות, על מדרכות, בכיכרות, ביערות, במדבר, באולמות אופרה מכובדים ובמרתפי חזרות מטונפים. ראיתי את מייקל ג'קסון בפארק עם עוד 80 אלף איש ואת שלומי שבן בסלון עם עוד 13 איש. ראיתי הופעות מדהימות והופעות איומות, ותמיד ראיתי אותן באותה הצורה: מוקף ישראלים. נסעתי ליבשת אחרת כדי לבדוק איך נראית חווייה מוזיקלית אחרת.
להמשך הפוסט ←

דרך החוצה מהביוב: למה לורד היא אשת השנה שלי במוזיקה

lorde

אשת השנה שלי במוזיקה היא לא אישה. ליתר דיוק, היא – כמו ששרה בריטני – כבר לא ילדה, אבל עדיין לא אישה. קוראים לה אלה מאריה לאני יליץ'-או'קונור. אתם מכירים אותה בכינוי Lorde ושמעתם השנה את הסינגל שלה "Royals" איזה מיליון פעם בגלגלצ. עכשיו תקשיבו למה יש פה יותר מסתם עוד בחורה עם שיר טוב.

להמשך הפוסט ←

למה ארקייד פייר

יש שאלות שקל לשכוח מהן, להשאיר אותן פתוחות ולהתעלם מהן. מה ההמבורגר הזה באמת יעשה לגוף שלך, למשל, או מתי בפעם האחרונה באמת בכית, באמת התרגשת. אנחנו דוחקים אותן לקפלי הבגדים ומנסים להתעלם מהן עד שאנחנו שוכחים שהן שם, ונשאר רק גירוד טורדני שלא פוסק, ששכחנו כבר ממה הוא התחיל, לא כל שכן איך לרפא אותו.

לפני שמאזינים לאלבום החדש של Arcade Fire, ומגבשים עליו דעה, צריך לענות על שאלה חשובה: למה אנחנו כל כך להוטים לדעת איך האלבום החדש של ארקייד פייר. מה הפך את הלהקה הקנדית הזו, שהייתה יכולה בקלות להתגלגל לשולי הדרכים של ההיסטוריה ולהישכח, ללהקה החדשה החשובה של העשור המתחלף, אחת היחידות שאלבום חדש שלה הוא עדיין אירוע תרבותי ולא סתם עוד קליק אגבי על הטורנט. אלבום הבכורה של ארקייד פייר, "Funeral", נבחר בסיכומי עשור רבים בעיתונות וברשת לאלבום העשור, וגם כשלא נבחר למקום הראשון ("Kid A" של רדיוהד חטף ממנו פעמים רבות, ובצדק מסוים, את הבכורה), דורג במקום הגבוה ביותר מכל שאר אלבומי הבכורה, כולל "Is This It" של הסטרוקס.

"Funeral" יוצא דופן לא רק כי הציג להקה חדשה שנשמעה מגובשת ומרתקת, ושילבה בין רוק גיטרות שאוזנינו צמאו לו לבין השפעות פוסט-פאנק ורוח של להקה צוענית. הוא יוצא דופן כי הוא אלבום מכאיב ועצוב בצורה יוצאת דופן, ועדיין הצליח לרומם את הרוח, להרחיב את החזה בהתפעלות, ולהשיב אותנו אל המציאות חיים יותר.
להמשך הפוסט ←