איזור נקי, מוגן, שקט, שבו הכל כביכול פשוט יותר

למה דווקא The suburbs הוא אלבום השנה המוצדק והגורף שלנו?

יש שתי סיבות, אחת שטחית והשנייה מעמיקה. השטחית היא שזה פשוט האלבום שהכי הרבה אנשים שמעו השנה, האלבום היחיד (אולי מלבד קנייה ווסט) שהיציאה שלו הייתה "אירוע", רגע מיוחל שהגיע ברעש גדול. הוא הופיע ברשימת עשר האלבומים של יותר משני שליש מהמצביעים השנה, וזו כמות שעוד לא נתקלתי בה בארבע השנים של המצעד הזה. כולם הקשיבו לו, ורובם אהבו אותו.

הסיבה המעמיקה היא אחרת לגמרי, ולא קשורה ליציאה של האלבום אלא לתוכן האלבום עצמו. זה אולי האלבום היחיד שיצא השנה שאומר לנו משהו, כמו שאמרו הסמית'ס, על החיים שלנו. והמשהו הזה הוא משמעותי. לא תובנה קטנה בשיר אחד, לא אווירה, לא רעיון או מחשבה חולפים. האלבום הזה לא באמת מדבר על הפרברים כמקום גיאוגרפי – וההוכחה היא שגם אנשים שגדלו בעיר הגדולה, או בקיבוץ, או על הירח, שומעים את האלבום הזה ומרגישים כאילו הם באמת בילו חלק מהילדוּת שלהם בפרברים. הפרברים כ-State of mind – איזור נקי, מוגן, שקט, שבו הכל כביכול פשוט יותר. ילדוּת, קוראים לזה. אחרי שהוציאו אלבום בכורה על מוות (כלומר, על החיים) ואלבום שני על דת (כלומר, על מלחמה), ארקייד פייר כיוונו את האלבום השלישי שלהם, קונספט שלם יותר מכל אלבום אחר שלהם עד כה, אל הפרברים (כלומר, אל הילדות).

הפרברים הם מקום שעוזבים אותו, או שעוזבים אליו. הוא גן העדן האבוד, או הגיהינום של הקיים. האלבום של ארקייד פייר גדול כי, לצד המוזיקה המרשימה, ההגשה הסודקת וההפקה המצוינת, השירים שבו לא יכולים שלא לשבור לנו את הלב. כי המרחק ההולך וגדל בין הפרברים ללב העיר הוא הפער ההולך ומתרחב תחת רגלינו בין הילדות שלנו, הנעורים שלנו, החלומות שלנו והאהבות שלנו – לחיי המבוגרים שנכפים עלינו.

כשווין באטלר חוזר אל פרברי ילדותו ב-"The sprawl" ולא מצליח למצוא את מספר הבית, משוטט בלי כוונה עד ששוטר אחד שואל אותו ילד, איפה אתה גר – אני לא יכול שלא לפרוץ בבכי, כי הייתי נותן הרבה מאוד תמורת ביקור קצר במקום ההוא שעזבתי, או שעזב אותי. כשהוא שר ב-"Rococo" על הילדים המגניבים מול הילדים ה"אמיתיים", גם מי שלא גדל במונטריאול יודע בדיוק על מה הוא מדבר. כשהוא מספר איך נהג לחכות למכתבים שיגיעו, אנחנו מביטים מטה, מגלים תחת אצבעותינו את המקלדת, ועוצרים לשבריר של שנייה את הריצה כדי לחשוב על מה שאיבדנו. וזה הכוח של האלבום הזה, הוא מצליח להיכנס ולגעת בנימים הדקים של הבחירות, החיים והזמן שלנו. אלה דברים שרוב השירים שאנחנו שומעים מהווים הסחת דעת מהם. והאלבום של ארקייד פייר מזיז הצידה את הסחות הדעת, ונותן לנו מראה ענקית להביט בה על החיים שלנו.

הרבה אנשים לא אוהבים את ארקייד פייר. בזים לה, אפילו, מגחכים לעומתה. בניו יורק טיימז (נדמה לי) כתבו שורה יפה, רגע לפני שיצא האלבום: The Arcade Fire are a dangerously honest band. זה מדויק, וזה מה שבעיניי מפריד בין האוהבים לבזים. יש אנשים שמחפשים את הכנות ולא נבהלים מכובד הראש שבו היא מוגשת. ויש אנשים שכובד הראש, או אפילו הכנות עצמה, גורמים להם לגחך. זה לא אלבום לציניקנים, שנרתעים מהבומבסטיות, הרצינוּת וכובד הראש. וזה משמח אותי לראות שכל כך הרבה מאנשי העונג נתנו לאלבום הזה להיכנס. זה מנחם, לדעת שהציניות לא פשטה בכל.

ב-2010 יצאו הרבה אלבומים יפים, מרגשים, מרתקים, מפתיעים, מרשימים. The suburbs הוא אולי לא האלבום שהכי מרגש אותי מבין כולם (כאמור, ג'ואנה ולורה וירס עושות לי את זה יותר בימים אלה), אבל אני יודע שזה אלבום שנשאר. אלבום למאזין המתמיד. בדיוק כמו בתקופה עליה הדיסק מדבר ובה הוא נזכר, זה אלבום שנקשיב לו שוב ושוב ושוב, עם המילים ביד, נשקע בו, נרוץ איתו למרחקים ארוכים, נסתכל דרכו על החיים שלנו.

כתיבת תגובה