שי צברי מכין קפה שחור אולדסקול.

פינג'ן, הרים נדיבים של קפה טחון כהה על הכפית, הרתחה איטית וארוכה. יש לו סבלנות. הוא חייב סבלנות. אחרי כמה שנים טובות כזמר בלהקה של ברי סחרוף וכאמן סולו, הוא כבר השלים עם האמת הגדולה והנסתרת של עשיית המוזיקה, שעומדת יציבה כמו מונוליט שחור ומאפילה על כל הקופים שמתרוצצים מבוהלים סביבה: לעשות מוזיקה זה בעיקר לחכות (את האקסיומה הזו מייחסים למיק ג'אגר, ואם זה נכון אפשר להבין למה הוא עדיין זז כמו בן 25 – בערך שני שליש מ-76 שנותיו הוא נח). היום צברי מתחיל להקליט את אלבום הבכורה שלו באולפני קיצ'ה בפלורנטין, וכולם אכן מתרוצצים: מחברים מיקרופונים, פורשים ומגלגלים כבלים, מעבירים גיטרות ואוזניות מחדר לחדר ומציבים מעמדים מתקפלים במבוך השתקפויות של מסדרונות וקירות זכוכית מרצפה עד תקרה. לכולם יש מה לעשות עכשיו, חוץ מאשר לזמר, אז הוא מכין ללהקה ולצוות קפה שחור חזק מאוד. לביטלס לקח ארבעה וחצי חודשים להקליט את סרג'נט פפר, ומייקל ג'קסון בילה עם קווינסי ג'ונס חצי שנה באולפן כדי להשלים את Thriller. לשי צברי וללהקה שלו יש יומיים וחצי. אף אחד לא צריך את הקפה הזה יותר מהם.

בזכות סידור משונה של החדרים והמון מחיצות זכוכית, אולפני קיצ'ה יפים יותר מרוב האולפנים בתל אביב אבל הם עדיין, בבסיסם, בועה פונקציונלית נטו. כמו מעבדה או חמ"ל, באולפן אין חלונות או שעון על הקיר, וחלקי היום מתערבבים לשעה אפורה אחידה. זה לא במקרה. אולפן הקלטות הוא הרחם שממנו נולד אלבום אחרי שהופרה, מלאכותית או טבעית, בחדרי החזרות. לכן הוא מקום עם "אווירת בית חולים", כמו שקרא לזה ג'ימי פייג'. הוא בועה מחוץ לזמן כי הוא המקום שבו אתה אמור להגשים את הרעיונות שלך בצורה המדויקת והנקייה ביותר (כמו במעבדה), וכי מה שייקבע כאן יצא לגמרי משליטתך ברגע שיכה בעולם האמיתי (כמו בחמ"ל), אז אסור לחפף החלטות. בניגוד למעבדה או לחדר מצב, כניסה לאולפן הקלטות היא תג הבקסטייג' הנחשק בעולם בשביל מאזין כמוני, עלייה לגל לקודש הקודשים של המוזיקה. כאן הקסם אמור לקרות.

כמה שעות קודם לכן, במדרגות שעולות לאולפן, מתקיל אותי המפיק המוזיקלי אסף תלמודי. הגעתי מוקדם ואף אחד עדיין לא כאן חוץ ממנו. זה יום ראשון לוהט ומתחילים להקליט רק מחר, היום "עושים הקמה": מרכיבים את הציוד ומחברים את כלי הנגינה לשביעות רצונם של כל הנגנים ואנשי האולפן, כדי שמחר על הבוקר הלהקה תוכל להיכנס לאולפן ולהתחיל לנגן מיד. "אה, גיא, אתה פה?" הוא שואל בהפתעה, ואני מאשר שאני כותב לבלייזר על ההקלטות של האלבום. אסף מודד אותי במבט מהיר של מפיק ותיק, שמנסה להעריך איזו תועלת אני יכול להביא לאלבום. "מעולה, בוא תסחוב", הוא אומר, וחוויית קודש הקודשים שלי מתחילה כשאני נאנח תחת ערימה של מכשירים אנלוגיים ישנים וכבדים מדי.

עושים סאונד

לטכנאי אולפן יש סבלנות של נזירי זן אוטיסטים. שלב ההקמה מעניין כמו לצפות בצבע מתייבש שצופה בדשא גדל שצופה בערוץ הכנסת. אפילו למתופף עצמו כבר נשבר הזין, וטכנאי זוטר בשם רפאל יושב במקומו על התופים שהורכבו זה עתה, ודופק מאות פעמים ברצף על אותו תוף, בום בום בום בום בום, עד שבחדר הבקרה הוא נשמע בדיוק כמו שצריך, בום בום בום. מה זה "כמו שצריך"? זה תלוי בסאונדמן ובמפיק המוזיקלי, לפעמים גם במתופף עצמו. בום בום. מה שבטוח הוא ש"כמו שצריך" דורש התעסקות ארוכה מאוד של מרקו גורקן, הטכנאי הראשי, בתדרים ותתי-תדרים שגם האוזן הדי מיומנת שלי לא מבדילה ביניהם. זה לוקח קצת יותר משעה של בום בום בום בום. על המוניטור – רמקול מדויק ויקר פי כמה מהרמקול הכי טוב ששמעתם אצל החבר העשיר שלכם – מונחת צנצנת ענקית של אדוויל. בום בום בום. לידה מונחת חבילה של קיסמים. התפקיד המכריע של הקיסמים יתגלה בהמשך ההקלטות. בינתיים בום בום בום אז אני יוצא שוב ללובי ומוזג כוס מהפינג'ן של צברי.

פה ושם מישהו נוגע בעדינות־אין־קץ בחוגה שמעוותת את אלפית ההרץ או לוחץ על פיקסל בלתי נראה במחשב, אבל לא קורה כלום

כשלא מכירים אותו, צברי – גבר גדול ושחום עם זרועות ענקיות וזיפי־פחם, מבט חודר, קול ענק וצלקת באמצע המצח – נראה כמעט מאיים. זו טעות. הוא שר בעוצמה אדירה אבל מדבר בשקט, ואת הצלקת קיבל כשבסך הכל נפל באמבטיה בגיל ארבע. בשיחה הוא איש פתוח ונבון ונעים, ולכל מקום הוא מביא לפחות אחד משני הבנים הקטנים שלו, אליהם הוא מתייחס בדאגה ובחום גלויים. לכל הלהקה, חוץ מהמתופף ניר מנצור, יש ילדים. "זה משהו שנמצא מעל המוזיקה, ומזכיר לך שמוזיקה היא לא כל העולם", אומר לי צברי, "מוזיקה, יש בה שקר. על העולם כותבים שירים, עושים ממנו מוזיקה, אבל אז צריך לחזור ולחיות בו. בהופעה אתה יכול לעוף, אתה מלך העולם, וזה מסוכן. אם אתה חוזר הביתה באמצע הלילה וצריך להחליף חיתולים, זה מזכיר לך מה אמיתי ומה לא. אני אוהב את זה".

הרבה מוזיקאים שזוכים להצלחה בגיל צעיר הופכים מהר מאוד לבלתי נסבלים ומרוכזים בעצמם, אפילו כשיש להם ילדים. צברי יודע איפה העוגן שלו כי הוא לקח את הזמן, גדל קודם כל כגבר ורק אז כמוזיקאי. רק עכשיו, בגיל 40, הוא מתפנה להקליט אלבום משלו. זה קרה לא מעט בזכות פרויקט "אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח מ-2009, שהלבישו בבגדים מוזיקליים מודרניים שירים של אבן גבירול מהמאה ה-11. הם היו צריכים זמר ליווי, וצברי הצטרף. זה הצליח, אז הוא הצטרף ללהקה הקבועה של סחרוף ומאז הוא גונב מברי את ההצגה בכל הופעה. לאחרונה הוא התחיל להופיע כאמן סולו עם "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון", להקה שחופפת ברובה את הלהקה של סחרוף, ונפתחה לו דרך משלו. הרדיו חיבק את הסינגלים "קשה בלילה" ו"מעליי דממה", ועכשיו צריך להקליט את כל שאר השירים באלבום, ובשביל לעשות את זה צריך לעשות סאונד.

בשפה של מוזיקאים נעלמו רוב הפעלים חוץ מ"לעשות". צריך לעשות חזרות, לעשות הקמה ולעשות סאונד, ואם יש תיקונים אז גם לעשות "העלאות" (הקלטות נוספות של תפקידים ספציפיים) ובכל מקרה חייבים לעשות הפסקה ואחרי שנגמור פה באולפן צריך גם לעשות מיקס ולעשות מאסטרינג. אבל לעת עתה, עושים סאונד. כלומר, מחכים. אני יושב עם הטכנאים בחדר הבקרה בזמן שגרשון וייספירר עושה סאונד לחצוצרה שלו. הדיוק מחייב אותי לספר לכם שלכלי הנשיפה הזה לא קוראים חצוצרה אלא "טרומבון כפתורים", והיושרה העיתונאית מחייבת אותי להודות שכסצינה קולנועית, זה אחד הרגעים המשעממים ביותר שאפשר לדמיין: הטרומבון צורח בקולי קולות, שני אנשים יושבים מול הקונסולה הענקית ששולטת בסאונד ועוד שניים עומדים סביבם. בוהים. שותקים. עומדים כפסלים. פה ושם מישהו נוגע בעדינות־אין־קץ בחוגה שמעוותת את אלפית ההרץ או לוחץ על פיקסל בלתי נראה במחשב, אבל לא קורה כלום. מה שפועל באינטנסיביות נסתרת מהעין הוא 8 האוזניים שבחדר – פקוחות לרווחה, אנינות כמו חיך של מבקר יין, מזהות כל ניואנס. גורקן ואדיר "הדוקטור" דדיה, שאחראיים על הסאונד של האלבום, עובדים כמו צמד במאים מנוסה שנועץ עיני מומחה בפריים שלפניו ומבקש להבהיר בשני אחוזים את גוון הכתום. בני התמותה שבינינו לא יבינו את הרציונל אבל ירגישו את התוצאה בבטן. זה יעשה הבדל רציני בסאונד הסופי של האלבום. ובכל זאת, במבט מהצד, הנה ארבעה אנשים שפשוט בוהים בחלל בזמן שווייספירר תוקע בטרומבון עשרים דקות.

הטרומבון והתופים סוף סוף מכוונים ועכשיו שאר הנגנים עוברים דרך אוזניו הבוחנות של גורקן. יש זמזום בערוץ של הבאס ומישהו צועק "על הבאזזז, איתמר ציגלר!". ציגלר, שמנגן עם הבלקן ביט בוקס, צוחק בלבביות. הוא לא דואג, והוא בוודאי מכיר את הרגע הנהדר בסרט על הקלטת Dark side of the moon של פינק פלויד באולפני אבי רואד. טכנאי הסאונד מעיר לדיוויד גילמור שהגיטרה שלו עושה פידבק, וגילמור עונה: "איפה היה הרוקנרול בלי פידבק?"

שבע וחצי בערב, ואחד הבנים של צברי מבטא את התחושה הכללית ומטפס על הקירות. תלמודי עדיין עושה סאונד לקלידים שקרעו לי את שרירי הידיים, אז צברי ואני יורדים לפיצה והוא מספר לי על ההיסטוריה הפתלתלה שלו במוזיקה הישראלית. אחלה סיפורים, אבל כולם אוף דה רקורד. עניין של אופי. ככל שאני פוגש יותר מוזיקאים אני פחות מופתע מכך שרובם אנשים צנועים. חצי שעה אחר כך אנחנו מטפסים את המדרגות לאולפן, שאיכשהו הפכו תלולות יותר בזמן שאכלנו פיצה, ופתאום האולפן צוהל כולו כמו להקת ג'ז אתיופית בשיא הערב, צלילים צלולים ועליזים נשפכים מכל חדר שאני עובר בו, וכשאני מגיע לחדר הבקרה הכל מתנקז ללהקה שלמה ומאוחדת שיושבת בול. סוף כל פאקינג סוף. המוזיקה שממלאת את החדר נשמעת כמו הדבר האמיתי.

עושים אלבום

אני לא זוכר מתי ברי סחרוף נכנס לחדר. הבעיה היא לא רק בטיב הזיכרון שלי או במעמדו מערער־הזיכרון של סחרוף, אלא באופי החווייה. הבוקר התחלנו להקליט, ועכשיו הלהקה מנגנת את הפזמון בפעם השלישית, או העשרים, ועכשיו שוב יושבים לעשן בלובי ולא ברור אם מישהו מקליט בפנים תפקיד סולו אינסופי או שזו הפסקה שאף אחד לא יודע מתי היא אמורה להיגמר (היא תמיד נגמרת כשאסף תלמודי יוצא מבטן האולפן ללובי וצועק מה אתם עושים פה, מתחילים כבר לנגן), ועכשיו, פתאום, ברי סחרוף נמצא פה, שיער כסוף והכל, מתבדח שסוף סוף הוא מקליט קולות רקע לשי צברי ולא להיפך, ועכשיו הוא לא פה ומקליטים שיר אחר, ואני לא יודע מה השעה ומה היום ובאיזה שיר אנחנו. כמו קזינו, הכל כאן מכוון לכך שתאבד תחושת זמן.

עכשיו תלמודי גוער בנו בקול חזק אבל נטול כעס. אני מפטפט עם פלורינה, הטכנאית, על הספה בחדר הבקרה. "זאת מוזיקה, היא עובדת על חוש השמיעה. בלי לשמוע זה לא יעבוד", הוא אומר בטון היבש הרגיל שלו. הוא עסוק בלהדריך את הנגנים. כמפיק מוזיקלי, אחד התפקידים המרכזיים של תלמודי הוא לשבת בחדר הבקרה ולהיות סוג של מתורגמן בין כל המוזיקאים לבין מה שמתנגן לו בתוך הראש. הוא הפיק אלבומים של רונה קינן, שלומי שבן ונעם רותם, אז הוא כבר די טוב בזה. אבל למי שלא מתורגל בז'רגון אולפנים, זה נשמע כאילו הוא עושה פרודיה על מוזיקאים: "הרית'ם סקשן צריך להיות יותר פרוע", הוא מכוון, "אבל לא בנגינה, אלא בגישה". כשציגלר שואל "באיזה סולם אנחנו?", תלמודי אפילו לא טורח לענות. הוא רק מנגן פראזה מסולסלת בקלידים בתור תשובה.

עזבו מוזיקה, נסו לעשות את מה שזה לא יהיה שאתם טובים בו – זריקה לסל, כתיבת קוד, נהיגה באופנוע – במשך עשר שעות רצוף בלי שתצטרכו לעצור פעם אחת ולתקן

הלו"ז המתוכנן הוא קשוח: פחות משעתיים לכל שיר, כולל הפסקות ותיקונים. זה לא קצב שגרתי, או בריא. "מי שלא יכול להקליט אלבום ביומיים – לא מוכן" מכריז תלמודי. הסיבה לזמן הקצרצר באולפן היא קודם כל כלכלית, כי זמן אולפן עולה הרבה כסף, אבל גם מוזיקלית. "החווייה של נבחרת הגרוב של המזרח התיכון", מסביר לי צברי את מה שהבנתי לבד כשהייתי בהופעה שלו בבארבי, "היא קודם כל לתת פרפורמנס ברמה הכי גבוהה". זה מה שהם רוצים להביא לאלבום – פחות דגש על דיוק וניקיון של פופ מלוטש, ויותר תחושה של להקה חיה שמנגנת ביחד באולפן. כדי ליצור את האשליה הזאת הם פשוט ויתרו על יצירת האשליה: הם באמת מנגנים יחד באולפן, לייב, בבת אחת. זאת שיטת הקלטה שנזנחה כמעט לגמרי. קודם כל כי רוב הלהקות לא מתייחסות לאלבום כשלוחה של ההופעה אלא להיפך, אבל גם כי רוב הלהקות לא מצליחות להיות מתואמות, מדויקות ומהודקות מספיק כדי להקליט ככה. הן מקליטות כל נגן בתורו ואז הטכנאי עובד קשה על המיקס כדי שהלהקה תישמע כאילו היא מנגנת ביחד בחדר אחד. בפופ העולמי זה לא נדיר להקליט חמישה נגנים בחמש ארצות שונות ולהתיך הכל ביחד במחשב. השיטה של עכשיו־כולם־ביחד היא סיוט, אבל היא שיטה שיכולה – במקרים הנדירים שבהם היא אשכרה עובדת – לחסוך המון זמן אולפן.

כדי להצליח ולעמוד בלו"ז צריך להקליט כל טייק עם קרוב לאפס טעויות. עזבו מוזיקה, נסו לעשות את מה שזה לא יהיה שאתם טובים בו – זריקה לסל, כתיבת קוד, נהיגה באופנוע – במשך עשר שעות רצוף בלי שתצטרכו לעצור פעם אחת ולתקן. דרושה להקה מתואמת ברמה של רקדנים סיניים בפתיחת האולימפיאדה. למרבה המזל, ככה זה נראה באולפן, בלייב: מנצור יושב על התופים ומתווכח עם תלמודי על המהירות שבה צריך לנגן קטע שעדיין לא נכתבו לו מילים (צברי הבטיח לכתוב מילים בהמשך). "בוא נעשה את זה בילי ג'ין", מציע מנצור, ומתכוון למהירות של 117 פעמות לדקה, אבל תלמודי מתעקש שזה נשמע "מנומס מדי". אחרי כמה דקות הם סוף סוף מיישבים את הוויכוח (תלמודי ניצח), הלהקה מנגנת את השיר פעם אחת בלי להקליט, ואז מורידה הכל בטייק אחד ונגמר הסיפור. יוצאים להפסקה.

בלובי יושבת בלונדינית ועליה מטפס פעוט בלונדיני כמוה. היא מנסה לדבר בטלפון ותוך כדי גם להגיד שלום לכולם ולקלף מעליה את הילד. למחרת בבוקר היא שוב שם, אותו כיסא, אותה תנוחה, מינוס הפעוט. הטלפון עדיין באוזן. זאת עינב, המפיקה מטעם נענע דיסק, שדאגה שכל הנגנים והנגנים האורחים יגיעו בזמן וכל הכסף ישולם למי שצריך. היא רוכנת על לפטופ ומנסה לנצח במה שנראה כמו משחק טטריס בלוח השנה שלה: להניח במקומן עוד עשר הופעות והקלטות של אמני נענע דיסק. אני אומר לה שנראה שקשה להיות עינב, והיא משחררת אנחת צחוק שנשמעת יותר כמו "אוי ויי" מכל דבר אחר. אם מאחורי השיר שתשמעו ברדיו עומדים כל מכשירי החשמל של האולפן, אז העינביות של העולם הן תחנת הכוח. הרבה מאוד אנשים נשפכים לתוך עשרה שירים.

יש סיפור על הדרך הפסיכית שבה ג'ון בונהם, המתופף האימתני של לד זפלין, הקליט את הפתיחה ל-"When the levee breaks", השיר שסוגר את האלבום הרביעי של זפלין. הוא הרכיב את מערכת התופים המפוארת שלו בלובי של טירה ענקית באנגליה, והטכנאי פיזר מיקרופונים בכל החדרים בטירה כדי לתפוס סאונד של תותחי ענק מהדהדים בכל מכת תוף. מנצור אפילו לא הרכיב מערכת תופים שלמה, אלא רק מין רבע מערכת של תופים אלקטרוניים שנשמעים כמו כל דבר שנפשו של מנצור תבקש. לקראת טייק ראשון של שיר נוסף, רק כדי שכולם יהיו סגורים על הקצב הבסיסי, מנצור מקליט לופ תופים של 17 שמיניות – מקצב חריג ומשוגע של מוזיקה ערבית. בהקלטות רוק סטנדרטיות, הדברים יושבים כמעט תמיד על מקצב של ארבעה או שלושה רבעים או, במקרה החריג־יחסית של אהוד בנאי, חמישה רבעים. אני לא יודע אפילו איך לחשב 17 שמיניות. תלמודי, שמנהיג הרכב שמנגן מוזיקת יידיש, מפזר עם הקלידים קישוטים ערביים אסליים כאילו הוא לא הפיק השנה אלבום של שלומי שבן אלא חסה במשך עשור בכנפיו של עבד אל ואהב. בלובי, צברי פוצח בשירה כדי להדגים ללהקה שיר של בועז שרעבי שהוא חושב לבצע בהופעה. המוזיקה שלו צברי צמחה משורשים תימניים וערביים ומזרחיים, וכמו המוזיקה של אהוד בנאי, היא התפתחה למשהו שקשה לקטלג גיאוגרפית ותרבותית. אם מתייחסים לכל טווח המשמעויות של המושג "מזרח תיכון", אז אני מתחיל להבין ש"נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" זה שם מוזר אבל אולי ההגדרה הכי מדויקת להרכב הזה.

עושים קפה

צברי משוטט בין הזגוגיות, מחפש מיקרופון. כשהוא מוצא אחד, במרחק שתי זגוגיות מאתנו, הוא מתחיל לשיר בקול אדירים, כי זה מה שהוא עושה. יש באולפן הרבה סוגים של מיקרופונים וכל אחד מהם מניב תוצאה שונה. מיקרופון עם דיאפרגמה רחבה (דיאפרגמה היא הקרום העדין שלוכד את גלי הקול מהאוויר), למשל, ילכוד טוב יותר את הבאסים ולכן יחמיא לקול נמוך. יש אינסוף וריאציות כאלה, וכשצברי יושב ושר להנאתו, הטכנאים מחליפים מולו מיקרופון אחרי מיקרופון, עד שנמצא אחד שמתאים גם לקול של צברי וגם לצליל הכללי שהם רוצים להשיג לאלבום. עד שהם כבר מחליטים, הקול של צברי מתחיל להיקטע לשברירי שנייה, כמו שיחה סלולרית עם קליטה גרועה. גורקן מזדקף, עירני וזעוף, ומקשיב. הוא לוחץ על כמה כפתורים אבל זה לא עוזר, אז בתנועה עצבנית הוא מרים את מלחיית הקיסמים שעל הרמקול, שובר חצי קיסם ונועץ אותו במרווח הזעיר שבין אחד הכפתורים ללוח שסביבו. קסם: בבת אחת הכל נשמע פיקס. "בלי שמשה – זה הסאונד", אומר אדיר "הדוקטור" ומחייך מאוזן לאוזן. בין צברי לבינינו מגולגלים קילומטרים של כבלים, חוגות, מכשירים ומתגים, אבל הוא באמת נשמע כאילו הוא שר ממש כאן בחדר הבקרה. במובן מסוים, אולפן טוב הוא אולפן שמצליח להעלים את עצמו.

זה שיר שכולם כבר יודעים את המילים שלו: נאפסטר, קאזה, אי-מיול, טורנט, ואז הפזמון החוזר: אף אחד לא קונה יותר מוזיקה

צברי מקליט ערוץ שירה לשיר שכתב המשורר אלי אליהו. הנגנים מפוזרים – חלקם יושבים בחדר הבקרה ומקשיבים, חלקם מעשנים בלובי, חלקם התפוגגו. גורקן שולח לאוזניות של צברי את הפלייבק שהלהקה הקליטה בבוקר, וצברי מתחיל לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, ושר מלוא הריאות. באמצע השיר, תלמודי עוצר אותו. הוא מציע תובנה: כשהטקסט עצוב, אסור לשיר אותו בצורה עצובה, כי "המאזין ישר יקטלג את זה כשיר עצוב וזה ירחיק אותו". הוא מציע לצברי שישיר בהיר, פתוח, אופטימי. "תחייך", הוא אומר, "תחשוב שאתה שר שיר של בוב מארלי". צברי מסכים בקול שקט ואז פותח מבערים ומרעיד את הרמקולים בטייק נוסף, עם קצה של חיוך בשולי השורות. זה עובד. כמה שעות מאוחר יותר, תלמודי עצמו נמצא מאחורי הזכוכית, שר קולות רקע לאחד השירים. בדצמבר 1969 הרים ג'ימי מילר טלפון למרי קלייטון. אמצע הלילה, לוס אנג'לס. תקשיבי, הוא אמר לה, יש לי פה להקה באולפן, הרולינג סטונס, והם צריכים זמרת רקע לאיזה שיר. היא לקחה מונית, עדיין עם פיג'מה ורולים בשיער, והקליטה בשני טייקים את הפזמון המצמרר, הלא ייאמן, של "Gimme shelter", צורחת כל כך חזק שהקול שלה נשבר. היא הייתה בהיריון, וכשחזרה הביתה מהאולפן, מותשת רגשית ופיזית מהצווחות הגבוהות, היא הפילה את התינוק. אין סכנה כזו בקיצ'ה: תלמודי שר קולות רקע נמוכים ויבשים, כמו מישהו שלא אוהב לשיר אבל מכריחים אותו לעמוד מאחורה במקהלה. "אסף", צברי רץ פנימה לחדר הבקרה כדי לצעוק לו באוזניות, "תחייך כשאתה שר!" והוא נקרע מצחוק.

יש גם חלק נוסף, אחרון, ל"איך עושים אלבום", והוא לא יהיה חלק מהכתבה הזאת. הוא יקרה בחדרים יותר ריקים ופחות יפים, כמה חודשים אחרי שנצא מהאולפן הזה. תלמודי, צברי והדוקטור יתכנסו שוב כדי לעשות מיקסים – תהליך ארוך ורפטטיבי של עריכה ואיזון ערוצים בכל חלק של כל שיר. זה השלב שבו רוב הזמרים מאיימים שהם ישתגעו אם ישמעו עוד פעם אחת את השירים של עצמם. ואז עושים מאסטרינג, ועושים עטיפה, ועושים ועושים ועושים. אבל השאלה שעדיין מטרידה אותי היא לא איך עושים אלבום, אלא למה.

זה שיר שכולם כבר יודעים את המילים שלו: נאפסטר, קאזה, אי-מיול, טורנט, ואז הפזמון החוזר: אף אחד לא קונה יותר מוזיקה. זה לא לגמרי נכון, כמובן, אנשים עדיין קונים הרבה מאוד מוזיקה, גם אם פחות מבעבר. אבל הרוב המכריע קונה שירים ולא אלבומים, ומעמדו של האלבום נשחק. בישראל המצב עוד יותר חמור, כי הקלטה של אלבום עצמאי עולה בערך אותו הדבר בישראל ובארה"ב, אבל בישראל הקהל כל כך קטן, שרוב האמנים שמקליטים אלבום בישראל לא מחזירים אפילו את עלות ההקלטה שלו. אז בגדול, איחרתי עם הכתבה הזאת. לא כי הרעיון – להיצמד ללהקה באולפן בהקלטות של אלבום – מסתובב במערכת של בלייזר כבר כמה שנים, אלא כי האלבום, כיצירה תרבותית מרכזית וכבדת משקל, הוא כבר כמה שנים טובות לא יצירה תרבותית מרכזית וכבדת משקל. לכן כל החלטה להקליט אלבום בישראל ב-2014 היא החלטה שמעלה שאלות. למה בכלל להתאמץ? זה יקר וקשה וארוך ואף אחד לא קונה את זה. גם ככה ההנאה, הכסף והמגע עם הקהל הם בהופעות. האם האלבום יהיה מעין כרטיס ביקור? פרומו להופעות? מקפצה לפסטיבלים בחו"ל? האם זה רק פרויקט מגלומני שמטרתו לתעד רגע ספציפי בחייו של האמן? לנצח את הזמניות של הכל ולהשאיר משהו אחריו? האם הוא מוקלט פשוט כי "ככה עושים"?

את כל השאלות האלו אני מעמיד מול צברי במטבח הקטן של אולפני קיצ'ה. אלו שאלות מוזרות לשאול מישהו שנמצא באמצע הקלטת האלבום שלו, אבל אני רוצה להבין. צברי מקמט את הצלקת במצח ומתחיל לענות משהו, ואני בטוח שזו תהיה תשובה טובה, אבל ציגלר הבסיסט נכנס למטבח ואומר שגרשון צריך ללכת מוקדם אז כדאי להתחיל להקליט את הקטע שלו. המטבח מתמלא בלוגיסטיקה השגרתית של הקלטות ומתרוקן מאנשים. השאלה שריחפה באוויר נשכחת לגמרי. צברי מיישר את הצלקת וחוזר למשימה הכי דחופה שלו כרגע. הוא מרים את פינג'ן הקפה הסמיך והמתוק והולך לדאוג לחיילים שלו. יש להם אלבום לגמור.

*
התפרסם במקור בגליון אוקטובר 2014 של בלייזר.

6 Comments

  1. נהדר.

    ציפייה לאלבום

    הגב

  2. גיאחה, אתה וואו !

    הגב

  3. כתבת ככ יפה, גיא.
    כמו כתבה טובה של הרולינג סטון עם טעם ישראלי

    הגב

  4. מקסים! תודה

    הגב

  5. אלבום נהדר, עם נבחרת כוכבים מופלאה ואחד צברי כוכב. כתבת נפלא. תענוג לקרוא!

    הגב

  6. […] יש אלבומים שמספיקים לך לא יותר מכמה צלילים כדי לדעת שאתה תאהב אותם. מתוכם, מעטים הם כאלה שמצליחים להיות כל כך מורכבים ועשירים, במקצבים בלתי מתפשרים ושופעי השראות ומקורות, ובו בעת "זמזימים" כל כך. בדרך כלל המאפיינים הללו לא מתחברים ביחד. "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" קורא צברי ללהקה שלו על גבי העטיפה, ובתכלס זה כנראה התיאור הכי טוב שאפשר להדביק לחבורה המופלאה שהוא הצליח לקבץ (היי, גיאחה כתב על זה נהדר כאן). […]

    הגב

כתיבת תגובה