מי הרג את הרולינג סטון

ב־9 בנובמבר, המגזין ״רולינג סטון״ יהיה בדיוק בן 50 שנה. יאן וונר, שהקים את המגזין כשנשר מקולג׳ בגיל 21 בסן פרנסיסקו וב־50 השנה האחרונות הפך אותו לאימפריה, הודיע לאחרונה שהוא מוכר את החלק שלו במגזין האגדי (51%), וזה רגע טוב בהיסטוריה לעצור לכמה דקות כדי לענות על השאלה שעולה בראשו של כל בר דעת כשהוא קורא את המשפטים האחרונים: למה שיהיה לי אכפת?

והתשובה מורכבת משלושה חלקים: בגלל הריספקט, בגלל המיתולוגיה, ובגלל שהגיע הפאקינג זמן.

אנחנו חייבים לרולינג סטון ריספקט עצום, אולי אפילו התנצלות, על כך שלקחנו אותו כמובן מאליו. היום אנחנו נמצאים בדיוק בסיומה של תקופה ארוכה, שנמשכה כמעט 50 שנה, שבה לא היה ניתן לפתוח מגזין או אתר תוכן בכל נושא שהוא, כולל אקטואליה, בלי למצוא בו טור שבועי על מוזיקה. הדבר הזה פשוט לא היה קיים עד שיאן וונר לווה 7,500 דולר מההורים שלו והקים מגזין חדש שהוקדש כמעט כל כולו למוזיקה פופולרית חדשה. התקופה הזו, תקופת טורי המוזיקה, לא נגמרה בגלל שוונר החליט למכור חצי מהרולינג סטון, אלא להיפך. בעשור האחרון, עם הקלות ההולכת וגוברת של מציאת מוזיקה חדשה דרך יוטיוב, ספוטיפיי, פנדורה ובעיקר דרך פוסטים של חברים שלכם בפייסבוק, טורים על מוזיקה הלכו ונסגרו, נמחקו בשקט מעמודי התרבות ברוב המגזינים. יחצ״נים מתלוננים שהם מקדמים אלבום חדש ואף אחד לא כותב עליו, לא כי האלבום לא מעניין אלא כי אין איפה לכתוב עליו. טורי המוזיקה לא גוועים כי עורכי המגזינים לא חושבים שחשוב לכתוב על מוזיקה (ותודה לבלייזר, שכנראה עדיין חושבים ככה, או שהם לא זוכרים שהמדור הזה קיים), הם גוועים כי נראה שלקוראים פחות ופחות אכפת מה דעתו של מאזין מקצועי למוזיקה. פעם היית קורא דעה על אלבום חדש כדי לדעת אם ללכת לחנות ולקנות אותו. היום הוא מופיע לך באפל מיוזיק במלואו לפני שכתב המוזיקה בכלל הספיק לשמוע אותו פעם אחת. ככתב מוזיקה אני לא מקונן על זה, דרכו של עולם להשתנות. אני רק רוצה לומר: התקופה הארוכה שנגמרת עכשיו, שרובנו נולדנו לתוכה וראינו אותה נגמרת, הייתה משמעותית. היא הרחיבה את העולם המוזיקלי שלנו, המליכה מלכים, יצרה פסקולים משותפים לדורות וקהלים שונים. הרבה מאוד מוזיקאים, סצינות וז׳אנרים שהצליחו ב-50 השנים האחרונות חייבים את הצלחתם לטורי מוזיקה עקשניים. וכל טור מוזיקה חייב את קיומו לרולינג סטון של יאן וונר.

הרולינג סטון אחראי גם למיתולוגיה של הרוק שבצילה חי כל מי שחי בחצי המאה האחרונה. הרוקנרול לא היה צריך את הרולינג סטון כדי להתפוצץ, כמובן, הוא עשה את זה עם צ׳אק ברי, ביל היילי ואלביס לפני שיאן וונר חגג בר מצווה. אבל הרולינג סטון של הסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז היה זה שקיבע את ההגמוניה החדשה, את המיתולוגיה וההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית במאה ה־20 כמו שאנחנו מכירים ומקבלים אותה היום כמובן מאליו. תענו מהר: מי המוזיקאים הכי גדולים ומשפיעים של המאה ה־20? קחו שנייה לחשוב על שמות לפני שתענו. חשבתם? יופי. בהכרח, בין התשובות שנתתם, היו הגברים הלבנים הבאים: בוב דילן, ג׳ון לנון, הדורז, פינק פלויד, קורט קוביין, דיוויד בואי, אלביס, הביץ׳ בויז, פול סיימון, ניל יאנג, לאונרד כהן. ובכיתת האפליה המתקנת אולי זכרתם להכניס גם את ג׳ניס ג׳ופלין או ג׳ימי הנדריקס, בודדים במגדר ובצבע. רוב השמות האלה הגיעו לשיאם, לא במקרה, בשנים סביב הקמת המגזין והצלחתו המטאורית, וכולם ניגנו רוק. אבל מה שקרה במגזין, ששלח את גליונותיו וזרועותיו לכל אמריקה והעולם, זה לא מה שקרה בשטח. כל אלה ניגנו רוק בזמן שבכל העולם שמעו בעיקר דברים אחרים. בשבוע שבו קם המגזין, המקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי היה "To Sir with love" של לולו, זמרת פופ נשכחת ובצדק. כשיצא הגיליון השני, היו אלה כוכבי הנוער, המאנקיז. בשנה הבאה שלטו במצעדים זמר הסול אוטיס רדינג, זמר הקאנטרי-פופ בובי גולדסבורו, ההרכב הנשכח דה ראסקלז ושיר קיטש איום של הרב אפלרט, לצד השיר הכי פחות רוקנ׳רולי של הביטלס, ״היי ג׳וד״. הרוק, שהיום במבט לאחור נדמה שהיה הצליל הגדול של אמריקה במאה העשרים, כמעט לא היה ברדיו בזמן אמת, לא מכר שבריר ממה שמכרו להיטי הקאנטרי והפופ של התקופה. ההיפים היו מיעוט קולני, אבל מיעוט. הטריק הכי טוב שלהם היה שהם הקימו את הרולינג סטון ודאגו לספר את הסיפור שלהם שוב ושוב ושוב. הרולינג סטון הצעיר אולי מכר מיליון עותקים מכל גיליון, אבל מי שקנה אותם לא היו העם האמריקאי הרחב, זה שיצביע עוד מעט לניקסון, אלא תנועת הנגד, האופוזיציה, הסטודנטים, ההיפים, בני הנוער שחלמו על קליפורניה (לפני שהמגזין העתיק את משרדיו בצעד מכריע לניו יורק). הרולינג סטון היה קול משפיע אבל הוא היה קול המיעוט, המיעוט שעם השנים, ההשפעה וההתמדה הפך את הסיפור שלו לסיפור העיקרי: וודסטוק, מועדון 27, סקס, סמים ורוקנ׳רול. רוב האמריקאים לא חיו ככה בזמן אמת, אבל הרולינג סטון היה חזק מספיק כדי לשכנע את כולנו שככה נראו שנות השישים והשבעים בארה״ב, ושאלה, ורק אלה, היו המוזיקאים המשפיעים, החשובים, האגדיים (לקח להם כמה עשרות שנים כדי להתחיל לכתוב באותה תשוקה על ג׳ים מוריסון ועל אוטיס רדינג, על ג׳ון לנון ועל מרווין גיי, וזה קרה הרבה אחרי שכל אלה היו כבר מתים מאוד).

כשאני הצלחתי להניח את ידיי על עותק של ״רולינג סטון״, כבר היה כמעט מאוחר מדי. זה היה אמצע הניינטיז, וכנער אובססיבי למוזיקה עם חיבור מודם טלפוני שמתנתק בכל פעם שמישהו בבית מרים שפופרת, עקבתי עד כמה שיכולתי אחרי השערים של מגזין המוזיקה הכי חשוב בעולם. עוד לא קראתי כתבה אחת (בעיקר חיפשתי עוד שערים כמו שער העירום של ג׳נט ג׳קסון) ולכל תמונה של שער לקח רבע שעה להיטען, אבל כבר אז, דרך סוכנים מפוקפקים כמו מעריב לנוער ורשת ג׳, הבנתי את חשיבותו של הרולינג סטון. זה המגזין שקובע מה הולך, שממליך רוק סטארז, שמספר לעולם דברים שהעולם חייב לדעת על מוזיקה, שקובע על מה מגזינים אחרים יכתבו. כמה שנים אחר כך, התחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה באינטרנט, ואחר כך פתחתי בלוג מוזיקה משל עצמי. עם הזמן הבנתי שאני חלק מהתהליך שהתחיל הרולינג סטון: בואו נקרא לו הדמוקרטיזציה של הטעם המוזיקלי. לפני הרולינג סטון, מי שקבע מה ישמעו ברדיו היו האנשים עם הכסף שישבו בחברות התקליטים. יאן וונר הגיע מתרבות הנגד, מהמיעוט, ולאורך מאות גליונות, כתבות וביקורות אלבומים הכתיר את המלכים החדשים, שינה את הטעם המוזיקלי של העולם. העיתון שהוא הקים היה מודל לחיקוי למאות ואלפי מגזינים דומים בכל העולם, שעם הזמן הפכו בעצמם לקובעי הטעם המוזיקלי – הקול היחיד של הרולינג סטון התפצל לאלפי קולות – עד שהגיע האינטרנט, ואלפי הקולות התפצלו למיליוני קולות. פתאום לא היית צריך להתקבל למערכת של מגזין יוקרתי כדי שתוכל להפיץ את דעתך על מוזיקה חדשה ולהדליק אנשים על צלילים, זמרים וסגנונות שהם לא שמעו קודם. הרדיו המסחרי הוחלף במגזינים עצמאיים שהוחלפו בבלוגים עצמאיים שהוחלפו בפרופילים בפייסבוק, כל שלב חדש דורש פחות ופחות הכשרה מקצועית כדי להישמע, ופחות מחסומים כדי להגיע אל הקוראים והמאזינים ולהשפיע עליהם. הסיבה שהרולינג סטון מוצע למכירה היא שהוא מזמן לא משפיע, והוא מזמן לא משפיע כי הכוח עבר אלינו, והכוח עבר אלינו בזכות המהפכה שהרולינג סטון יצר בעצמו ב־1967: הוא התחיל את הדמוקרטיזציה של הטעם המוזיקלי, שבסופו של דבר הפכה אותו למיותר. לכן אני אומר, סוף עידן הרולינג סטון הוא זמן טוב להגיד ריספקט, זמן טוב לנפץ את המיתולוגיה של הרוק, וזמן מצוין להגיד הגיע הפאקינג זמן שהשריד העתיק הזה לזמן שנגמר יפנה את מקומו על המדף. הגיע הזמן לשמוע קולות אחרים, יותר מגוונים וסקרנים, פחות זקנים ומקובעים, וגם פחות לבנים. הגיע הזמן לשמוע אתכם.

*

פורסם במקור במדור המוזיקה של בלייזר, נובמבר 2017

כתיבת תגובה