אם זה עדיין לא קרה לכם, באחד הימים הקרובים זה יקרה: תושיטו את היד לעודף, או יותר סביר, לכספומט, ובין השטרות יהיה נייר זר: שטר כחול, כל כך חדש שהוא נראה עדיין כמו כסף צעצוע. אתם תהפכו בו, תחזיקו אותו קרוב ואז רחוק, תמששו רגע בין האצבעות. "יפה", תגידו לעצמכם או לקופאי, רק כדי להגיד משהו, כי פגישה ראשונה יש רק אחת, ואז תניחו אותו בזהירות, שלא יתקמט, בארנק, או שתדחפו אותו לכיס עם יתר השטרות. בימים הקרובים הוא יהיה אטרקציה: אם קיבלתם אותו מוקדם, תראו אותו לחברים שלכם ותסרבו לשלם בו, נאחזים בו עד שלא תהיה לכם ברירה. אם איחרתם, תבחנו בציפייה את העותק שאחד החברים שלכם יניח בחגיגיות על השולחן בסוף הארוחה. בסוף פרק הזמן ההכרחי שבו שטרות כחולים ואדומים של 200 יתערבבו זה בזה בארנקים, בסופו של דבר גם החדשות האלה, כמו כל חדשות, יהפכו לשגרה שקופה, משעממת ומובנת מאליה כמו קולות של מזגנים ברחוב, כמו העובדה שיש לך חשמל בבית, כמו מטבע של חמישה שקלים. שטר חדש של 200 שקל. אז מה.

אבל זו תהיה טעות, קורבן נוסף של הקצב האכזרי שבו תשומת הלב שלנו דופקת וזורקת. הופעה של כסף חדש נראית כמו רגע חולף שבין אדם לכספומטו, אבל מסתבר שההורים שלנו צדקו: כסף באמת לא גדל על העצים, הוא מגיע מאיפשהו. זה תהליך שנמשך שנים וכולל אנשים שבחיים לא חשבנו עליהם ומכונות שלא ידענו שקיימות. הגעתו של השטר החדש של 200 שקל היא רגע מצוין לבדוק שאלה שהטרידה אותנו שנים: איך עושים כסף, ולמה אנחנו מסתובבים עם תמונה של איש מת בארנק. 

* * *

השטר החדש של 200 שקל נולד ברגע שבו הושק השטר הקודם של 200 שקל, אותו שטר אדום ומוכר עם הפרצוף של זלמן שזר (כן, זה מי שזה). בדיוק כמוהו, גם השטר הבא בתור של 200 שקל – זה שיגיע בעוד עשור וחצי – נולד ממש עכשיו, ברגע שבו כספומטים בכל הארץ מתחילים לירוק אלתרמאני כחול מסדרה ג' של השקל החדש, סדרת המשוררים. מרגע יציאתו לשוק, שטר חדש מתחיל להתיישן, וההתיישנות שלו היא לא רק ההתרפטות והלכלוך שלו שמוציאים אותו ממחזור השטרות הראויים לשימוש, אלא הסיכון ההולך וגובר שיזייפו אותו. מתי מתחילים לזייף שטר? לא כשכולם הפסיקו להתלהב מכך שהוא חדש ולבחון אותו מכל צד, אלא להיפך: רגע לפני שהוא יוצא.

גל המזויפים הראשון מגיע כמעט בו זמנית עם יציאתו לשוק של שטר חדש, ומתבסס על הדפסת זיופים גרועים מאוד של השטר, שמכונים "צילומים" כי הם נראים כאילו הדפיסו אותם במכונת צילום צבעונית, וסביר להניח שזה פחות או יותר מה שקרה. לזייפנים לא היה עדיין את הזמן לבחון לעומק את סימני הביטחון המתוחכמים, את ההולוגרמות, את המיקרו־טקסט שנועדו להוכיח למחזיק השטר שהוא אמיתי. היתרון של הזייפנים הוא שגם לכם לא היה זמן לעשות את זה, ואלא אם כן קראתם ידיעה עיתונאית על השטר החדש – או את הכתבה הזו – אין לכם באמת מושג איך נראה שטר אמיתי חדש של 200. בימים הראשונים האלה, יש סיכוי לא רע שצילום גרוע של אלתרמן כחול יפיל אתכם בפח.

הגל הראשון הזה הוא אחת הסיבות העיקריות לכמות הכסף שנשפך על הסברה לציבור בכל פעם שיוצא שטר חדש. ככל שתכירו יותר מהר את סימני הביטחון של השטר החדש – ספוילר: הם מפורטים בסוף הכתבה – ככה יצנחו סיכויי ההצלחה של ה"צילומים". אבל הצילומים הם כסף קטן. הכסף הגדול הוא בזיופים טובים, אמינים, שיצליחו לבלבל את האדם הרגיל ואולי גם עסקים ופקידים (לא הסכימו לגלות לי מי הזייפנים, אבל שיטוט באתרי פסקי דין העלה, לא נעים להודות, שחלק גדול מהם, או לפחות אלה מהם שנתפסים ומובאים למשפט, הם גרוזינים).

זיופים טובים כאלה יתחילו להגיע בשנים הבאות, והם התשובה העיקרית ל"למה להדפיס כסף חדש". זו הסיבה העיקרית להחלפת שטרות ברוב המדינות שבהן יש דמוקרטיה יציבה יחסית. במדינות חלשות, כאלה עם הפיכות צבאיות, מדפיסים שטרות חדשים בכל פעם שמישהו חדש עולה לשלטון ומחליט שהפרצוף שלו צריך להופיע על הכסף. יש גם מדינות שבהן האינפלציה כל כך משתוללת, שהן חייבות להזדרז ולהדפיס שטר עם ערך של מיליון לפני שגם הוא יאבד את הערך שלו. ב־1984, למשל, האינפלציה הייתה כה פרועה, שהסתובב בישראל שטר של 10,000 שקל – הוא היה צהוב והופיע עליו הפרצוף של גולדה. אם העיצוב הזה נשמע לכם מוכר אבל אתם לא זוכרים שהחזקתם שטר בן 5 ספרות, זה כי שנה אחר כך הממשלה החליטה להדפיס את השטר מחדש, בדיוק באותו עיצוב, בתור 10 שקלים חדשים.

החדשות הרעות: אם קיבלתם שטר מזויף, זאת בעיה שלכם. מבחינת הבנקים, אין הבדל בין שטר מזויף ברמה הגבוהה והמשכנעת ביותר, לבין פתק מהמכולת שרשמתם עליו בעיפרון "200 שקל". גם זה וגם זה לא שווים כלום, ולא תקבלו עליהם שום פיצוי. החדשות הטובות: שיעור זיוף השטרות בישראל נמוך לאללה. ב־2014 רק 0.0027% ממחזור השטרות היו מזויפים, רובם שטרות של 100 ושל 200. עד כמה זה נמוך? בגוש האירו האחוז הוא כפול, ובארה"ב גבוה פי 5. יפה לנו.

* * *

אילן שטיינר, גבר בהיר עיניים ומרשים כמו שעוף דורס ענקי הוא מרשים, מתיישב מולי בחדר ישיבות אפור של בנק ישראל, מביט אל השולחן בינינו ומחייך: "מולסקין?" הוא שואל, ומצביע על המחברת שלי, שכרוכה בחומר שחור דמוי־עור. זו מחברת זולה שעוצבה כך שתיראה כמו המחברות היקרות של חברת מולסקין האיטלקית, שנמכרות בכמעט מאה שקל למחברת. שלי עלתה 15 שקל. "זה זיוף", אני עונה לאיש שמנהל את מחלקת המטבע בבנק ישראל, האיש שנלחם בזיופים, אבל הוא לא מתעכב על האירוניה ושולף את הטלפון הנייד שלו, בתוך קייס שנועד להיראות כמו מחברת של מולסקין. "אני מת על מולסקין", הוא אומר, כי מה שמדאיג אותו זה לא מחברות מזויפות, אפילו לא שטרות מזויפים. "זה מה שמדאיג אותי", הוא מצביע על הטלפון עצמו, "זה מה שיחליף את השטרות".

בעצם, זה כבר קרה. בערך 90% מהכסף בכל העולם לא קיים בצורת שטרות או מטבעות, אלא בצורת נתונים דיגיטליים בתוך מחשבים. 90% מהכסף בעולם. זה ככה כבר די הרבה שנים, הרבה לפני שהסמארטפון הפך לנפוץ. כשאני משלם חשבון חשמל, ולא משנה אם זה קורה באינטרנט או בטלפון או בצ'ק, אף משאית עם שטרות לא מגיעה לשערי חברת החשמל. באיזשהו מחשב, איפשהו, שורה של מספרים עוברת מהחשבון שלי לחשבון שלהם. למרות מה שמתבקש לחשוב, לא לכל שקל שמופיע לכם על המסך כשאתם בודקים את מצב העו"ש באתר הבנק, יש ייצוג גם במציאות בצורת שטר או מטבע. למעשה, לרובם אין. פעם המספרים האלה היו עוד קשורים לערך של מטילי זהב, אבל העולם נטש את זה לפני שנים, ועכשיו המספרים האלה פשוט מרחפים בחלל, תלויים אחד בשני בלבד.

ג'ייקוב גולדסטין, כתב כלכלי של תחנת רדיו גדולה בארה"ב, סיפר בפרק של הפודקאסט This American Life על ארוחת ערב משפחתית שהייתה לו קצת אחרי המפולת הכלכלית של 2008. "לדודה שלי יש תואר שני במנהל עסקים, והיא הייתה אשת עסקים מצליחה מאוד ועשתה המון כסף", הוא סיפר שם, "והרעיון שטריליונים של דולרים יכולים פשוט להיעלם מהבורסה היה מבלבל בעיניי. אז שאלתי אותה: לאן כל הכסף הזה הלך? והיא אמרה לי – כסף זה פיקציה. וזו לא איזו מורה ליוגה שאמרה לי את זה, אלא הדודה שלי, אשת העסקים המצליחה. כסף זה פיקציה. התשובה לשאלה לאן הלך כל הכסף כששוק הדיור קרס היא שהכסף הזה מעולם לא היה קיים מלכתחילה. אף כסף לא החליף ידיים, אף כסף לא נעלם, כל הבתים האלה היו שווים סכום מסוים ועכשיו הם שווים סכום נמוך יותר, פשוט כי זה מה שכולם החליטו".

כסף הוא פיקציה, וכסף מזומן הוא חתיכת נייר שאין לה שום ערך אמיתי חוץ מזה שאנחנו מחליטים לייחס לה. ב"קיצור תולדות האנושות" ניסח יובל נוח הררי משהו פשוט ונכון: כסף הוא מערכת של אמון הדדי. כשאני משלם על פיצה, גם המוכר וגם אני מאמינים שמחר הוא יוכל לשלם באותו נייר על חשמל לתנורים שלו, אחרת זה לא היה עובד. כששטיינר מודאג מכך שהכסף שלנו יהיה בטלפון בכיס ימין במקום בארנק בכיס שמאל, הוא בעצם מודאג מהיעלמות הסימן האחרון לקיומו של כסף כדבר אמיתי, כזה שיש לו משקל ותופס מקום פיזי בעולם, כזה שאפשר לקנות בו סמים כי הוא לא מתועד ומנוטר, כזה שאפשר לזרוק בכאילו־אגביות לכוס הטיפים של ברמנית שמוצאת חן בעיניך. אם כבר עכשיו 90% מהכסף בעולם הוא כסף שאנחנו לא יכולים להחזיק ביד, מה יקרה כש־100% ממנו יהיה כזה? אלה שאלות סופר מעניינות וסופר חשובות, והתשובות עליהן כולן היפותטיות וארוכות מדי לכתבה הזו.

עד שזה יקרה, בכל אופן, אנחנו תקועים עם מלבני נייר, והרבה מאוד מהם. מאז המשבר הכלכלי של 2008, מחזור המזומנים הישראלי גדל בעקביות ב־10% בשנה, ועומד היום על בערך 70 מיליארד שקל בכל רגע נתון. רק 2 מיליארד מהשקלים האלה מגיעים במטבעות, וכל השאר, 97% מכל המזומנים הישראליים, הם שטרות. בסוף 2014, מספר שטיינר, היו במחזור הישראלי כמעט חצי מיליארד שטרות, שזה יותר ממה שאני יכול אפילו להעמיד פנים שאני יודע לספור. 9 מכל עשרה שטרות היו בארנקים שלנו ובקופות של בתי עסק, והשאר בכספות הבנקים. מתוך כל זה, חד לי שטיינר בהבעה ממזרית, מה לדעתך השטר הכי פופולרי במחזור? אני מפשפש לרגע בארנק דמיוני ונופל ישר בפח: "זה קל", אני אומר, "עשרים שקל", בום! איפה המדליה שלי. על פניו של שטיינר נמתח חיוך שהוא הכין מראש. השטר הנפוץ ביותר, הוא מספר לי, הוא כוכב הכתבה הזו, ה־200. חצי מכל השטרות כרגע בארץ הם שטרות של 200, והפופולריות של השאר יורדת ככל שיורד הערך שלהם, או כמו שבנק ישראל מתעקש לקרוא לו, העריך שלהם (יעני מאה, ופחות ממנו החמישים, והשטר של עשרים תופס כבר רק 8% ממחזור השטרות). למה ככה? עניין של שרשרת ביקוש: המדינה מדפיסה מה שהבנקים מבקשים ממנה, והבנקים מבקשים מה שהם מזהים כצורך מהלקוחות שלהם, אבל גם מה שנוח להם לאחסן ולחלק בלי קשר למה שהלקוחות שלהם רוצים, כמו שיודע כל מי שאי פעם קילל כספומט כשיצאו לו רק שטרות אדומים.

שטיינר הוא האיש שאחראי לוודא שתמיד יש מספיק שטרות כאלה בחוץ. זו עבודה כפוית טובה, שמעצם הגדרתה לא זוכה למחיאות כפיים. "אם לא שמת לב לשום דבר", הוא מחייך חיוך קפוץ־שפתיים, "סימן שאנחנו עושים עבודה טובה". כשהכל מתקתק, אף אחד לא יודע ששטיינר קיים. ברגע שאנשים מתחילים לדבר על מזומנים בעייתיים – שטרות קרועים, מזויפים או חסרים – סימן שמישהו במחלקת המטבע לא עירני. כשהשטרות בידיים שלכם, הם באחריותכם המפוקפקת והלא־ניתנת־למעקב. שטיינר והמחלקה שלו דואגים לכל מה שקורה איתם בשאר הזמן, כשהם מחוץ למחזור: כשהם נולדים, מופצים, נאספים בחזרה ומתים. אפשר לומר שמחלקת המטבע של שטיינר שומרת על ההיגיינה של הארנק הישראלי, היא מוציאה מהמחזור שטרות שהתבלו או נקרעו. בנק ישראל הוא הגוף היחיד בישראל שמותר לו להשמיד כסף. אם אתם תחליטו לקרוע שטר, שופט יכול לתת לכם מאסר של 3 חודשים.

שנייה של מניעת בלבול: בנק ישראל, שבו עובד שטיינר, הוא לא בנק מסחרי או עסקי מהסוג שאפשר להפקיד בו משכורת או להיכנס בו לאוברדרפט, אלא הבנק המרכזי של המדינה. הוא הבנק של הבנקים, ושל הממשלה. אליו הולכים הממשלה והבנקים כדי למשוך ולהפקיד כסף. הוא הבנק היחיד בישראל שאין לו כספומטים, וגם היחיד שלא מנסה להרוויח כסף ואשכרה דואג – לא בסיסמה, אלא ביומיום – לכסף שלכם. כל הכסף שלכם. זה שבעו"ש, זה שבכיס, זה ששילמתם במיסים – כל שטר ומטבע ישראליים. בנק ישראל הוא גם הגוף שאחראי לקבוע את הריבית, לרסן אינפלציה, לפקח על כל שאר הבנקים, וגם להדפיס כסף.

* * *

אמרתי לפני רגע שרק לבנק ישראל מותר להשמיד כסף, אבל זה היה שקר. למעשה, יש איש אחד בלבד במדינה שמוחרג מחוקי ישראל בכל הנוגע להשמדת מטבע. התפקיד שלו בבנק ישראל הוא "מנהל מזומנים" והשם שלו הוא אמיר ספרנוביץ', שזה מצחיק כי הוא הספרן שסופר כסף מזומן. "זה עוד כלום", הוא אומר לי כשאנחנו יושבים במשרד של שטיינר בירושלים, "למי שאחראית על שטרות חדשים קוראים שירי חדש, והיה לנו אחד, גרוס, שהיה אחראי על הגריסה של שטרות ישנים". כמנהל מזומנים, ספרנוביץ' מנהל, טוב, הבנתם את מה, בעיקר מול הבנקים. ספרנוביץ' הכריח את כל הבנקים להקים אצלם "מרכזי מזומנים", שכוללים מכונות גילוי וספירה של שטרות, לפי דרישות שבנק ישראל הכתיב. עכשיו הכסף המזומן שלכם לא צריך לנסוע כל הדרך לירושלים כדי שימיינו, יסננו ויפנו ממנו את השטרות הקרועים והבלויים, ואז בחזרה לסניף. ואם יש מחסור במזומנים בבנק אחד, הוא יכול לקנות עודפי מזומנים מבנק אחר בלי להטריח את ספרנוביץ'. אבל אם בנק רוצה שטרות חדשים, הוא מרים טלפון לספרנוביץ', "החלבן". רק שהחלבן הזה לא מגיע אל המכולת, אלא אומר לבעל המכולת "אין בעיה, מכין לך חמישה ארגזים, טרי טרי, תבוא לקחת", ובעל המכולת שולח ברינקס עם עוזי שלוף עד לדלת של ספרנוביץ'.

ספרנוביץ' מנצח את כולם, כי יש לו את המכונה הכי גדולה, מכונה שנקראת בפשטות היי־ספיד קאונטינג מאשין, ואני אפילו לא צריך לתרגם לכם כדי שתבינו מה היא עושה. אליה מגיעים ארגזים גדולים של שטרות מהבנקים הרגילים, השטרות שהבנקים כן מחויבים לבדוק מדגמית, בין היתר כדי לזהות מזויפים, שרק לבנק ישראל מותר לטפל בהם. המכונה, שאת מספר הדגם הספציפי שלה אסור לי לספר לכם, כי מי יודע אם אתם לא זייפנים שרוצים למצוא בדארקנט מידע על נקודות התורפה שלה, יודעת לעשות שני דברים עיקריים: לספור את הכסף (דה), ולמיין אותו לשלוש ערימות: ראוי, בלוי וחשוד.

הראויים נספרים ומסודרים בחבילות. השטרות שמזוהים כבלויים נספרים אוטומטית ואז מיד נגרסים, באותה מכונה, לרסיסים קטנטנים ועצובים של נייר. במרכז המבקרים של הבנק יש חבילות כבדות בגודל כדור בייסבול, שמכילות פירורי שטרות דחוסים שיהיו שווים 50,000 שקל אם תצליחו להרכיב הכל בחזרה. אם לא, זה עדיין בנזונה של קונפטי. לספרנוביץ' יש כוח אש שיכול להפוך חצי מיליון שטרות ביום לקונפטי (שווי ממוצע של שטר הוא 120 ש"ח, אז תחשבו לבד). ה"חשודים" הם שטרות שהמכונה לא בטוחה לגבי האמינות שלהם, ולא יודעת לספור אותם. הם עוברים לעובד בשר ודם שנקרא מחשבן. בעצם, עובדת. זה ג'וב אמיתי, אפילו פול טיים, ועושות אותו בעיקר בחורות צעירות, כי ספרנוביץ' טוען שהן מצליחות להתרכז הרבה יותר טוב מבחורים. המחשבנות סופרות את החשודים ובודקות אם הם מזויפים בעזרת טכנולוגיה מתקדמת שאף מחשב ביתי לא מסוגל לו: "זוג עיניים וכושר ריכוז", מחייך ספרנוביץ'. מתוך החשודים האלה, הן שולפות את המזויפים.

מהמזויפים אפשר ללמוד הרבה לקראת הדפסת השטר הבא. ברגע יציאת השטר החדש, למדינה יש פור רציני על הזייפנים, אבל זה גם הרגע שבו הזייפנים מתחילים לצמצם אותו. תוך כמה שנים, כל זייפן יכול להשיג בזול מצלמות טובות ומדויקות יותר, וגם סורקים ומדפסות ברזולוציות שלפני 5 שנים היו נחלתם של גופים חזקים ועשירים בלבד, כמו בנקים מרכזיים. עם היכולות האלה, זה נהיה קל וזול יותר מאי פעם לזייף מוצרי נייר, והשטר אינו אלא חתיכת נייר מתוחכם. לא משנה כמה הוא משוכלל ברגע יציאתו, בכל הזמן הזה שבו שהזייפנים משתכללים, השטר שיצא נשאר כמו שהיה כשיצא, כלומר הולך ומתיישן. זה גלגל החיים: המדינה פותחת פור, הזייפנים מצמצמים אותו, ולמדינה אין ברירה אלא לפתוח אותו שוב: להדפיס שטר חדש, חזק וקשה יותר לזיוף. וחוזר חלילה. הקצב המקובל בעולם לסיבוב כזה הוא בערך 15 שנה. השטר האדום של ה־200 נכנס למחזור ב־1999, אז הגיע הזמן לפתוח את הפור הזה שוב.

* * *

ככה מחליטים מי יופיע על כסף במדינת ישראל: הוועדה לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון, שהיא ועדה עם שם רשמי וארוך מדי וכוללת מעצבים ואמנים ומומחים לתחומים כמו ארכיאולוגיה ונומיסמטיקה (חקר מטבעות, יש תחום מחקר כזה), מגבשת רשימה של אישים שיופיעו על השטר. את הרשימה הזו היא מגישה לנגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג. הנגידה מאשרת (או לא מאשרת, אבל בתכל'ס מאשרת) ומעבירה את הרשימה לממשלה, שנותנת את האישור הסופי.

הנוהל זה נולד ב־1955, בעקבות פאדיחה. באותה שנה, השיק בנק ישראל סדרה חדשה של הלירה הישראלית. מי שעיצב אותה הייתה חברת דה לה רו הלונדונית, שגם הדפיסה את השטרות (ועשור מאוחר יותר גם המציאה את הכספומט). בצד אחד של השטר הופיעו נופי ארץ ישראל ובצד השני צורות מופשטות ומוזרות לאללה. הציבור הישראלי לא ממש התחבר. השטרות האלה, שבעיניי הם דווקא יפים, נודעו עד מהרה כסדרת "המפלצות". אפילו הנשיא יצחק בן צבי, ששלושים שנה מאוחר יותר יופיע בעצמו על כסף, חטף ג'ננה וכתב לנגיד מכתב זועף. "הציור המרכזי אינו מובן לי", הוא כתב, "מה ראית, איפוא, לחפש נושאים מעורפלים ובלתי מובנים?" הנגיד דוד הורביץ התרפס והתנצל ומיהר להקים את הוועדה לתכנון שטרי כסף וכל זה, כדי שבפעם הבאה הוא יוכל להאשים מישהו אחר.

מאז מופיעים על השטרות שלנו אנשים: בסדרה הבאה שלהן, הלירות הציגו דמויות כלליות של דייג, חקלאית, מדען וכאלה, וב־1969 הופיעו כבר פרצופים מוכרים: אלברט איינשטיין, ביאליק, הרצל. מאז אנחנו עם אישים, ולאורך השנים זגזגנו בין פוליטיקאים, רבנים וסופר אחד, עגנון. אגב, לשים פרצופים על כסף זה די מקובל, אבל לא מובן מאליו. באנגליה המלכה אמנם מופיעה על כל שטר ובארה"ב מופיעים האבות המייסדים, אבל הרבה מדינות בוחרות לשים על השטרות חיות שמזוהות עם המדינה, נופים או אפילו, כמו במקרה של האירו, גשרים (שמסודרים מהגשר העתיק ביותר על 5 יורו ועד החדש ביותר על 500 יורו). לשים על כסף פרצופים של אנשים אמיתיים זה עניין טעון, אבל גם מאוד יעיל: רק ארכיטקטים ישימו לב להבדלים בין הגשרים על שטרות היורו, ואם מישהו יזייף אותם בצורה עצלה, לא בטוח שאיזה נורבגי ישים לב אם על ה־100 יורו יופיע הגשר הלא נכון. לדמויות מפורסמות אנחנו נקשרים, וישר נשים לב אם משהו ישתבש.

בכל מקרה, הנוהל הזה עבד חלק מ־1955 עד אותו רגע ב־2010 שבו נגיד בנק ישראל דאז, סטנלי פישר, הודיע על סדרה ג' של השקל החדש, זו שיוצאת עכשיו לאור אחרי אינסוף בלאגן. על השטרות, הוא הכריז בחגיגיות, יופיעו רחל המשוררת ולצדה שלושה זוכי נובל ישראליים: עגנון, רבין ובגין. או כמו שהציבור קרא את הכותרת הזו: משוררת אשכנזיה ועוד שלושה פוליטיקאים אשכנזים. שטייניץ, אז שר האוצר, התנגד למינוי: הגיע הזמן שפוליטיקאים יפסיקו להופיע על כסף. לשאר הפוליטיקאים הפריעו דברים אחרים: הם זעמו על מיעוט הנשים והיעדר המזרחים. ההיסטוריה לצדם: רק שתי נשים מפורסמות, גולדה מאיר והנרייטה סאלד, הופיעו על שטרות ישראליים אי פעם. הסלבז הספרדים היחידים שאי פעם הופיעו פה על שטרות היו משה מונטיפיורי, שהיה בכלל אנגלי ממוצא ספרדי, ואבו עמראן מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי, או כמו שקוראים לו החברים שלו מהשכונה, הרמב"ם. ועוד סיפור פחות ידוע: ב־1959 הופיעו על השטר של 50 לירות חלוץ וחלוצה אלמונים.האגדה מספרת שבן גוריון בעצמו התערב בעיצוב של השטר הזה, ורצה שהוא ייצג את כור ההיתוך הישראלי. אז החלוץ הוא אשכנזי תמיר, והחלוצה מזרחית. אחד העובדים בסטודיו שעיצב את השטרות הביא לסטודיו שני חברים שלו, אריה אייל וצרויה (שקדי) רונן, כדי שידגמנו חלוציות מעורבת. רונן, ממוצא תימני, הצטלמה יחד עם אייל האשכנזי כבסיס לאיור שהופיע על השטר, וכך הייתה מצד אחד לאישה המזרחית היחידה שהופיעה על כסף ישראלי, ומצד שני מי זוכר בכלל שזה קרה. וזהו, זה הכי קרוב ללא־גבר־אשכנזי שהיה לנו על כסף, אז בתור חג'ג' אני יכול להבין למה כמה אנשים התרגזו.

אנחנו לכודים בעידן האובר־פוליטיקלי־קורקט, שבו אי אפשר לעשות שום דבר פומבי או ייצוגי בלי שכולם יתחילו לתבוע את עלבונם, מוצדק או לא מוצדק. זה גם עידן של נראוּת מופרזת, אז אם יש לך תלונה כלשהי, קטנה או גדולה, כולם משתפים אותה עד אין סוף. ההיסטוריה מלמדת אותנו שאי אפשר שכולם יהיו מרוצים כל הזמן, אבל נדמה שהעשור האחרון מלמד אותנו שאם רוצים לגרוף לייקים, תמיד אפשר פשוט להתעלם מההיסטוריה. ככה יצא שבדרך להחלטה על עיצוב השטרות, השלב הקצרצר שבין הבנק המרכזי לחותמת הגומי של שרי הממשלה נתקע הפעם למשך שנתיים של מאמרי דעה, סטטוסים כועסים ופוליטיקאים שדברים כמו מי יופיע על הכסף חשובים להם יותר מאשר איך הכסף הזה מחולק. באביב 2011, אחרי 3 סבבים מתישים של הצעות ודיונים, הוחלט סופית שעל הכסף יופיעו שני משוררים מתים ושתי משוררות מתות: רחל, שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן. סוף סוף כולם יהיו מרוצים, ולאף אחד לא תהיה סיבה להתלונן! אפשר להתחיל. אה, רגע, ארבעתם אשכנזים? הפייסבוק התפוצץ שוב, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. הזייפנים לא מחכים, ואם נמשיך ככה בחיים לא יהיה לנו כסף חדש. אגב, אם תהיתם איך החליטו למי מהמשוררים מגיע איזה שטר, הטריק פשוט: מי שמת קודם נדפק, וקיבל את הערך הכי נמוך (רחל, שרק על עצמה לספר הפסיקה ב־1931, תופיע על 20), ומי שמת אחרון, זכה להתנוסס על ה־200 (אלתרמן, שהניגון שלו חזר בפעם האחרונה ב־1970).

* * *

העולם מרגיש מסודר ובטוח יותר כשהמציאות עונה לציפיות שלכם, קטנות ככל שיהיו. ליאור ליכטמן נראה ומתנהג בדיוק כמו שאתם מדמיינים שנראה עובד בכיר של משרד כלכלי בכיר שעוסק בעבודה האפורה והנסתרת של ניהול הנפקת שטרות ומטבעות, וזה נוסך ביטחון. הוא לובש חולצות מכופתרות מתחת ראש עגלגל ומקריח, עיניים עירניות ובדיחות מנומסות, ולוחץ ידיים כאילו זו העבודה שלו ללחוץ ידיים. מהרגע שמחלקת המטבע מחליטה להוציא כסף חדש, המשקל נופל על כתפיו של האיש הנמרץ והמנומס הזה, ליאור ליכטמן, מנהל מחלקת הנפקה, האיש שאחראי לתכנון והדפסה של כסף.

השלב הראשון אחרי שקובעים מי יופיע על הכסף, מספר לי ליכטמן, הוא העיצוב, וכבר כאן אנחנו נתקלים בבעיה. "יש ממש מקצוע כזה, מעצבי שטרות", מספר לי ליכטמן, "אבל אין כאלה בארץ". לכן את רוב השטרות הישראליים ב־60 השנה האחרונות עיצבו מעצבים הולנדיים, איטלקיים ושאר שחקנים זרים. רק באייטיז העבירו את השטרות לידי מעצבים ישראליים, שלאו דווקא מתמחים בשטרות אלא בבולים ובסוגים אחרים של דפוס. למשל צבי נרקיס, שעיצב בשנות השמונים שטרות אייקוניים, כמו הנשיא בן צבי מיודענו על ה־100 האפור. נרקיס עיצב גם המון פונטים בעברית. אם אתם קוראים טקסט ב-ynet, למשל, אתם קוראים אותו בפונט אריאל, שעוצב למיקרוסופט על ידי ברוך גורקין. גורקין הרשה לעצמו להתבסס בנדיבות על "נרקיס תם", פונט של צבי נרקיס, בלי ממש לשאול את נרקיס. נרקיס תבע את מיקרוסופט וניצח, אבל הוא קיבל פיצוי בדולרים, אז הוא לא זכה לקבל את הכסף בשטרות שהוא עצמו עיצב. אחרי נרקיס באו אחרים, לפחות אחת מהן הפכה מאז למטפלת הוליסטית, אבל לא השתרש בארץ המקצוע הזה, מעצב שטרות.

אז ב־2011, מחלקת המטבע של ליכטמן החליטה לעשות את המקבילה של בנק מרכזי ללהתפרע: הם הכריזו על תחרות עיצוב פתוחה לציבור. בבנק ישראל כמו בבנק ישראל הם גם הקימו ועדה, כי מישהו צריך לסנן את כל הציורים הגרועים שבוודאי יגיעו, ואז להכריע בין האיורים הטובים שיישארו. 110 הצעות צומצמו ל־40, ואז ל־3, ואז לאחת. רציתי להראות לכם את שני העיצובים שכמעט נגעו במקום הראשון. המעצבים הם פדי מרגי, מאסטר למיתוג (מקום 3) וראובן נוטלס (מקום 2), קיבוצניק שעיצב את המטבע המפורסם של 10 שקלים. אבל בגלל שמיניות באוויר של הסכמי זכויות יוצרים, אסור להם ואסור לבנק לפרסם את העיצובים, שלנצח יישארו עלומים. את המקום הראשון אתם רואים פה לאורך כל הכתבה, והוא שייך לאסנת אשל, מעצבת ישראלית סמי־אלמונית שסירבה בנימוס תקיף, פעם אחר פעם, להתראיין לכתבה הזו. אז במקום ראיון, הנה סיפור קטן שסיפר לי דוקטור לספרות.

בראשית היה חיים נחמן ביאליק (פרצופו החמוץ הופיע על 10 ל"י ב־1969). בתקופתו של ביאליק, שירה כתובה הייתה בישוב העברי כמו תכניות ריאליטי בישראל של היום – כולם עקבו אחריה ולכולם היו דעות בנושא. במשך כמה עשורים, ביאליק משל בשירה העברית כאילו היה אל, כולם חסו בצילו ונמדדו לפיו. עד שהגיע פרחח אחד, אלתרמן. יחד עם שלונסקי, גולדברג ושאר הפמליה שלו, הם נכנסו בביאליק, כתבו מאמרים שקרעו לגזרים את השירים שלו, טענו שהם קרים ויבשים, והמליכו סוג חדש של שירה מלאת רגש. במקרה, זה היה סוג השירה שהם עצמם כתבו. ביאליק מת, ואלתרמן הפך לסופרסטאר החדש של השירה העברית, האיש שאת שיריו לוחשים זה לזה נערים ונערות מאוהבים בזמן שההורים שלהם מתווכחים על פוליטיקה ואידיאולוגיה בעזרת ציטוטים שלו. במשך עשרים שנה הוא היה המלך, לא היה אפילו טוען רציני לכתר. עד שבשנות החמישים הגיע נתן זך, ועשה לאלתרמן מה שאלתרמן עשה לביאליק: כתב מאמרים ששחטו את השירים שלו, טענו שהם קרים ויבשים, והמליכו סוג חדש של שירה מלאת רגש. במקרה, זה היה סוג השירה שנתן זך עצמו כתב.

האגדה המקומית מספרת שיום אחד בשנות החמישים, נכנס משורר אחד מפמלייתו של אלתרמן לקפה הקבוע. אלתרמן ישב שם, הסיגריה הנצחית ביד, והקשיב ארוכות לבחור צעיר שישב איתו. סיגריה הודלקה בסיגריה, ופניו של אלתרמן הלכו ונפלו. כשהצעיר פנה והלך, ניגש חבר הפמלייה לאלתרמן ושאל אותו מי זה היה. זה, ענה אלתרמן, היה נתן זך. זך?! התרעם החבר, הפושטק הזה שכתב עליך את כל השטויות בעיתונים? איך הוא מעז! אל תשים לבך לטיפש הזה. אלתרמן, במבט בלתי נשכח של השלמה עם תבוסה בלתי נמנעת, ענה: הלוואי שהיה טיפש. לצערי הוא חכם מאוד. איכשהו, מכל המבטים שבהם צולם אלתרמן בחייו – מלא תקווה, מרוכז, חסר סבלנות, מחייך – זה המבט שאלתרמן נתקע איתו על השטר של ה־200. הוא נראה עצוב. אולי לא בדיוק עצוב, אלא נזוף. נזוף ומובס, צופה ממרומי המגדל ורואה את זך הצעיר וחבורתו מנסרים את קורות הבסיס. היד עם הסיגריה שבתמונה המקורית הוסרה בפוטושופ, אבל המבט המובס נשאר.

* * *

שטרות כסף נראים כמו שהם נראים בגלל שיקול עיקרי אחד: אמינות. הדרך שבה הם מאוירים, סוגי הנייר, פסי המתכת, ההולוגרמות, הכל משרת מטרה אחת: לדעת שזה אמיתי. לכל הסימנים שמוכנסים לשטר כדי להבהיר לכם שהוא אמיתי קוראים סימני ביטחון. בעולם יש המון כאלה, אבל יש גבול לכמות הסימנים שנכנסים לשטר אחד, ולכל סימן יש יתרונות אחרים. מישהו צריך להחליט את כל ההחלטות האלה. המישהו הזה הוא ידידנו ליאור ליכטמן.

המשרד של ליכטמן מוצף אור ירושלמי בהיר, וזרוע מכשירים שקשורים לכסף: משקל דיגיטלי, מכונת ספירת שטרות, מנורת אולטרה־סגול. זה משרד נוח, אבל לא ענקי. במשך 7 חודשים, פעמיים בשבוע, הצטופפו פה למשך 4 שעות מרתוניות אנשי סימני הביטחון, כדי להחליט מה ואיך יעזור לנו, הישראלים, להבין שיש לנו ביד שטר מזויף. ליכטמן והעובדים שלו נסעו בכל העולם ועשו שופינג של כל סימני הביטחון המעניינים: הולוגרמות, קינוגרמות, סוגים חדשים של צבעים, מיקרו־טקסט וסימנים סודיים אחרים, שליכטמן לא מוכן לגלות לי אפילו שביקשתי ממש יפה. בכל פגישה הם היו מציגים סימנים חדשים, ואז ליכטמן היה שולח את אנשי הצוות שלו לבדוק אותם: מה היעילות שלהם מול זיופים, כמה הם עולים, כמה קל לזהות אותם כשאתה מחזיק את השטר ביד, איך הם משתלבים בגרפיקה של המעצבת. ככה שבעה חודשים.

עם כל סימני הביטחון שעברו את המבחנים ונכנסו לשטר החדש (ראו בסוף הכתבה), הצוות של ליכטמן היה צריך עכשיו לבנות פאזל שלם סביב העיצוב של אשל. אסור שהפס המבריק, למשל, יהיה קרוב מדי למרכז השטר, שלא יקופל כל הזמן ויאבד את תכונותיו. מצד שני, שלא יעבור על אמצע הפרצוף של הדמות, או קרוב מדי לקצה השטר. סימני ביטחון אחרים יכולים להתנגש עם סימנים שמופיעים צמוד אליהם בצד השני של השטר, ולבטל או להסתיר אחד את השני. זה טריקי, גם אם זה לא עונה על ההגדרה הקלאסית של "מעניין".

מכל הסימנים, ליכטמן גאה במיוחד בקינוגרמה. חברה גרמנית בשם קוּרץ הציגה אותה בכנס מקצועי וליכטמן, שביקר בכנס, התאהב בה ממבט ראשון כמו שרק מנהל מחלקת הנפקה יכול להתאהב בפס זוהר על נייר. זוהר, בניגוד לנוצץ, מדגיש ליכטמן. "ברגע שהציבור רואה את הזוהר של ההולוגרמות המוכספות הרגילות, הוא בטוח שזה אמיתי”, הוא אומר, "ואז הוא לא טורח לבדוק סימני ביטחון נוספים. זייפן יכול לזייף את זה בקלות, זול מאוד לקנות חומר מטאלי, מהסוג שמצפה נייר עטיפה של מתנות, ולהכניס אותו לשטר מזויף". הקינוגרמה, שנמצאת בפס רחב על האוזן של אלתרמן (או של טשרניחובסקי, בשטר הירוק של ה־50), לא נוצצת אלא נשארת שקופה עד שמטים את השטר מול האור, ואז האלמנטים שבתוכה זוהרים, זזים, נעלמים ומתגלים. בכך היא שונה מהולוגרמה, שלא זוהרת (אלא נוצצת, כאמור) ולא זזה (“קינו” זה “תנועה” ביוונית או משהו). הקינוגרמה היא גם חדשה, גם קשה ויקרה לזיוף, גם קל לזהות אותה בשנייה במקום לבדוק שמונה סימנים שונים, והיא גם לא מטעה את המשתמש העצלן כמו ההולוגרמה. ליכטמן הקשיב ללב שלו, והלב שלו צדק: בנק ישראל הוא הבנק המרכזי הראשון בעולם שמשלב את הקינוגרמה בשטר, ובחודש שעבר החדשנות הזאת זיכתה אותו בפרס בינלאומי על היישום הכי טוב של סימן ביטחון בכסף, כי מסתבר שיש פרסים על זה.

את רשימת סימני הביטחון אתם יכולים לראות בסוף הכתבה. בנוסף לשלוש הדרכים שבהן אפשר לבחון אותם – לראות, לגעת ולהטות מול האור – הם גם מתחלקים ל־3 רמות אבטחה. הרמה הראשונה היא זו שהבנק מפרסם, סימנים שאפשר למשש, לראות בעין רגילה או מול האור. בעצם, אלה כל הדברים שאתם מכירים ממשחק קצר עם שטר חדש מול השמש. זו גם הרמה הכי אינטואיטיבית, שמיועדת לכל הציבור ואפשר לבדוק אותה בכל מקום. הרמה השנייה מיועדת לעסקים, בנקים וחלפנים, ודורשת כלי עזר. זכוכית מגדלת תחשוף את המיקרו־טקסט. ממש משמאל ללחי של אלתרמן מודפס שיר שלם שלו ("פגישה לאין קץ"), אבל בעין רגילה תתקשו לקרוא אותו. אור אולטרה־סגול יגלה את הסוד השמור של השטר: הדבר הכי יפה שתוכלו לעשות עם הכסף החדש הוא לצאת איתו למועדון. מתחת אולטרה־סגול, השטר מתעורר לחיים, ציטוטים ומספרים זורחים בירוק, סימנים נסתרים שקודם לא ראיתם בוערים בשלושה צבעים. בגלל הבדלים באורכי הגלים שמצלמה רגילה יכולה ללכוד (בואו לא ניכנס לפיזיקה של זה), בתמונה שצילם אייל טואג רואים רק חלק קטן מהסימנים המגניבים שיזהרו במועדון.

רמה 3 היא הרגע שבו זה נהיה באמת מעניין, ואני יודע את זה כי אף אחד בבנק ישראל לא הסכים לגלות לי מה הם סימני הביטחון ברמה 3. הם לא סתם בונקר, יש בזה היגיון: רמה 3 מיועדת אך ורק לבנק ישראל, ורק לו יש את המידע הדרוש כדי לזהות אותם (אני אפילו לא יודע אם זה "לראות אותם", הם לא מגלים לי כלום פה). הרעיון הוא שאפילו אם זייפן יצליח להדפיס את הזיוף הטוב ביותר האפשרי, כזה שישכנע לא רק אותי אלא גם את הקופאית בבנק שלי, הוא יפספס את הסימנים של רמה 3. כשהשטר שלו יעשה בסופו של דבר את דרכו בחזרה למחשבנית של ספרנוביץ' בבנק ישראל, היא או המכונות שלה יזהו אותו כמזויף.

למרבה האירוניה, הרעיון שעומד מאחורי רמה 3 הוא רעיון שכל מזייף שטרות יכול להזדהות איתו. מצד אחד, הפרנסה שלו תלויה בכך שהוא יצליח להדפיס שטרות כמה שיותר אמינים, כמה שיותר זהים למקור. מצד שני, שטרות מוצלחים מדי הם בעיה – אף זייפן לא רוצה שישלמו לו על שטרות מזויפים בשטרות המזויפים שהוא עצמו הדפיס. אם הוא חכם, ואם הוא יכול, הזייפן ינסה להכניס בשטרות שלו פגמים מזעריים שאפשר לזהות רק במיכשור ספציפי, רצוי כזה שיש לו ואין לאחרים.

* * *

אז הנה ריקאפ: יש סיבה להוציא כסף חדש, יש סימני ביטחון, יש עיצוב גמור ושלחנו אותו שוב, הפעם עם הקובץ, וכאן, כאן יורד ערפל כבד על המשך הדרך של הכסף הזה. ליכטמן ושטיינר מוכנים לספר לי שהנייר הוא מבוסס כותנה, בניגוד לפולימר הפלסטיקי של השטר הירוק של ה־20, אבל הם לא מוכנים לספר לי איזה עוד חומרים יש בו. הם מוכנים לספר לי שאת העיצוב הסופי של אסנת אשל צריך לעבד לסגנון המפורסם של קווים זעירים ונקודות שמאפיין שטרות בכל העולם, אבל הם לא מוכנים לספר לי מי עושה את זה, או איך. הם מוכנים לספר לי שאת השטרות לא מדפיסים בארץ, ולא הדפיסו כבר עשרות שנים, כי היקף המחזור בארץ לא מצדיק הקמת מערך הדפסה כל כך ספציפי ויקר, כולל כל מערך האבטחה שסביבו. אבל הם לא מוכנים לספר לי איפה בעולם כן מודפסים השטרות, או איך מובילים אותם לארץ, או כמה זה עולה. הם מספרים לי שהשטר מורכב מאינטגרציה של חומרים מכמה ספקים שונים, אבל לא מספרים לי איזה. וכשאני שואל איפה הם שומרים את כל הכסף הזה עד שהוא מגיע לבנקים, או את כל החסכונות האדירים של השטרות שהם שומרים ליום סגריר, הם אומרים "בוא נגיד שיש לנו בלטה ענקית לשמור מתחתיה את השטרות, אפילו כמה בלטות", אבל על כל שאלה נוספת שלי הם מחייכים בנימוס וסוגרים בפניי את הדלת.

אבל הנה מה שאנחנו כן יודעים: שטיינר וליכטמן עוברים על דוגמאות הדפסה ומאשרים אותם.בתמונות כאן אתם יכולים לראות "שטיח" של שטרות חדשים – ככה נראה גליון שטרות לפני שחותכים אותו לשטרות נפרדים, ועליו רושמים הערות לתיקון, בדומה לכל דבר דפוס, כולל המגזין הזה. השטרות הסופיים מודפסים בחו"ל, מובלים תחת אבטחה לארץ, ומאוחסנים אצל בנק ישראל. לפני השלבים הבאים, יש קבוצה קטנה של בעלי עסקים שמקבלים סניק-פיק לפני כולם: חברות לממכר במכונות אוטומטיות. כן, מי שמוכר לכם חטיפים, משקאות וכניסה לחניונים רואה את השטר הזה כמעט שנה לפניכם, כדי שברגע שהשטר החדש שלכם יעשה את הדרך הראשונה שלו מהארנק למכונה של הקולה, זה יעבוד חלק. אחר כך שירי חדש, מתוקף שמה, בודקת את החדשים. אמיר ספרנוביץ', מתוקף שמו, סופר אותם. הוא מוודא שוב שהכל כשר ואז מוציא בוכטה ראשונה למרכזי המזומנים בבנקים הרגילים. זו הפעם היחידה שבה החלבן נוסע אל המכולת, ומפיץ את הערימות הראשונות, הטריות, הנקיות והעדיין־קשיחות של השטרות החדשים של ה־200 שקל אל הבנקים. ומכאן, בנק ישראל משחרר. תוך ימים הם יתחילו להיפלט מכספומטים, להחליף ידיים, להיתחב לארנקים, להתקפל במעטפות, להתערבב בשטרות אדומים בקופות רושמות, להשתכפל מאחורי דלתות סגורות של עבריינים, לספוג כתמים, להתקמט, להתבלות, להפוך, מהר יותר ממה שמגיע להם, לשגרה שקופה, מובנת מאליה, משעממת כמו העובדה שיש לך חשמל בבית, כאילו הוא גדל על העצים, הכסף הזה, כאילו הוא לא יותר ממלבן נייר מתוחכם, כאילו הוא לא הסימן האחרון, ההולך ונעלם, לאשליה השברירית שכסף הוא משהו שאפשר להחזיק, כאילו שהוא לא פיקציה.

---

מה יש בשטר החדש?

סימני ביטחון ברמה 1

לראות:

• המנורה – בפינה השמאלית העליונה. מול האור, האיור בצד השני של השטר משלים מנורה בת 6 קנים.
• הדיוקן השקוף – מתחתיה, בחלק הלבן של השטר. מול האור, תראו דיוקן זהה של אלתרמן, ואת הערך "200"
• 200 מנוקב – באמצע השטר, בחלק העליון שלו, המספר "200" מנוקב בחורים זעירים. מול האור, תראו אותו בקלות.
• זה נתן אלתרמן – כאילו, אם על הכסף שלכם מופיע עידן אלתרמן, יש לכם בעיה

להטות:

• הספר המוזהב – עניין די בולט. אם תטו את השטר, תראו שהוא משנה צבע מזהב לירוק ובחזרה, וקו אופקי ברור נע עליו מעלה ומטה.
• רק בחזית: הפס הזוהר – הפס הרחב על האוזן של אלתרמן. תטו את השטר לכל כיוון, ותראו את המנורה וה־"200" מופיעים ונעלמים
• רק בגב: חוט חלון – שזור לאורך השטר, באמצע ה־0 האמצעי של ה־200 הענק. מול האור, תראו בו את ערך השטר ודיוקן זעיר של אלתרמן, ואם תטו אותו הוא ישנה צבע מכחול לסגול, לא שאנחנו הגברים יודעים להבדיל ביניהם

לגעת:

• דיו בולטת – חלקים מהדיוקן, החתימה של קרנית פלוג והתאריך שמתחתיה, ה־"200" הענקי והכיתוב "שקלים חדשים" מודפסים בדיו בולטת. אתם תרגישו אותה כשתעבירו אצבע
• קווים לעיוורים – בשולי השטר, בשני הצדדים שלו, מודפסים לוכסנים בולטים:
  \\ אחד מסמל שטר של 20,
  \\ \\ מסמל 50,
  וכן הלאה עד ה־200, שבו יש ארבעה זוגות לוכסנים: \\ \\ \\ \\

סימני ביטחון ברמה 2

• מתחת לאור אולטרה־סגול, תראו פסים זוהרים ב־3 צבעים מפוזרים לאורך כל השטר, ודברים שונים יזהרו בירוק, כמו שני פסי הביטחון המרכזיים, המספר הסידורי של השטר, או הציטוט של אלתרמן בגב השטר.
• מתחת לזכוכית מגדלת, תראו שיר שלם של אלתרמן ("פגישה לאין־קץ") דחוס ממש משמאל ללחי שלו. זה מה שנקרא מיקרו־טקסט. גם בתוך הערך "200" תראו המון המון מאתיימים זעירים. ובתור עין ימין של אלתרמן, הם החביאו דיוקן של אישה מתפשטת. נשבעים לך, תחפש, תחפש, זה שם.

 

התפרסם במקור בגליון ינואר 2016 של בלייזר.