פינג'ן, הרים נדיבים של קפה טחון כהה על הכפית, הרתחה איטית וארוכה. יש לו סבלנות. הוא חייב סבלנות. אחרי כמה שנים טובות כזמר בלהקה של ברי סחרוף וכאמן סולו, הוא כבר השלים עם האמת הגדולה והנסתרת של עשיית המוזיקה, שעומדת יציבה כמו מונוליט שחור ומאפילה על כל הקופים שמתרוצצים מבוהלים סביבה: לעשות מוזיקה זה בעיקר לחכות (את האקסיומה הזו מייחסים למיק ג'אגר, ואם זה נכון אפשר להבין למה הוא עדיין זז כמו בן 25 – בערך שני שליש מ-76 שנותיו הוא נח). היום צברי מתחיל להקליט את אלבום הבכורה שלו באולפני קיצ'ה בפלורנטין, וכולם אכן מתרוצצים: מחברים מיקרופונים, פורשים ומגלגלים כבלים, מעבירים גיטרות ואוזניות מחדר לחדר ומציבים מעמדים מתקפלים במבוך השתקפויות של מסדרונות וקירות זכוכית מרצפה עד תקרה. לכולם יש מה לעשות עכשיו, חוץ מאשר לזמר, אז הוא מכין ללהקה ולצוות קפה שחור חזק מאוד. לביטלס לקח ארבעה וחצי חודשים להקליט את סרג'נט פפר, ומייקל ג'קסון בילה עם קווינסי ג'ונס חצי שנה באולפן כדי להשלים את Thriller. לשי צברי וללהקה שלו יש יומיים וחצי. אף אחד לא צריך את הקפה הזה יותר מהם.

בזכות סידור משונה של החדרים והמון מחיצות זכוכית, אולפני קיצ'ה יפים יותר מרוב האולפנים בתל אביב אבל הם עדיין, בבסיסם, בועה פונקציונלית נטו. כמו מעבדה או חמ"ל, באולפן אין חלונות או שעון על הקיר, וחלקי היום מתערבבים לשעה אפורה אחידה. זה לא במקרה. אולפן הקלטות הוא הרחם שממנו נולד אלבום אחרי שהופרה, מלאכותית או טבעית, בחדרי החזרות. לכן הוא מקום עם "אווירת בית חולים", כמו שקרא לזה ג'ימי פייג'. הוא בועה מחוץ לזמן כי הוא המקום שבו אתה אמור להגשים את הרעיונות שלך בצורה המדויקת והנקייה ביותר (כמו במעבדה), וכי מה שייקבע כאן יצא לגמרי משליטתך ברגע שיכה בעולם האמיתי (כמו בחמ"ל), אז אסור לחפף החלטות. בניגוד למעבדה או לחדר מצב, כניסה לאולפן הקלטות היא תג הבקסטייג' הנחשק בעולם בשביל מאזין כמוני, עלייה לגל לקודש הקודשים של המוזיקה. כאן הקסם אמור לקרות.
להמשך הפוסט ←