הסיפור הזה פשוט אז אספר אותו בפשטות. והוא סיפור על נפילה מגבוה, אז אספר אותו בזהירות. להיות נער בקיבוץ בצפון הרחוק זה הדבר הכי קרוב לגן עדן שאני מכיר. הרבה ספרים וסרטים תיעודיים מהשנים האחרונות מראים את הצד המצלק של ילדות בקיבוץ, ובאמת יש צד כזה. להתעורר בגיל 4 באמצע הלילה, כל לילה, בלי ההורים שלך זה מצלק. חברה שמנסה להיות שוויונית בכוח זה מצלק. גם אוכל בחדר אוכל של קיבוץ זה מצלק. אבל ילדות לחוד ונעורים לחוד. אחרי שאתה יוצא מבית הילדים ומהלינה המשותפת, אתה חופשי. אתה נכנס לשלב המסחרר בחיים, שבו אתה מנסה לשרטט את הגבולות של עצמך בעזרת מתיחת הגבולות של כל המערכות שסביבך: משפחה, בית ספר, חברים, נערות, אלכוהול, סמים, מוזיקה. אתה מנסה הכל ובודק כמה רחוק תוכל לקחת כל אחד מהדברים האלה לפני שיכאב לך, ושם אתה קובע את הגבול ואומר: אוקיי, מסתבר שזה מי שאני, עד לכאן אני יכול להגיע ולא עוד. בקיבוץ, החווייה הזו משחררת ומשכרת במיוחד.
כי למרות הסייגים, קיבוץ הוא בבסיסו מערכת הגנה חובקת-כל. ההגנה הזו היא חופש עצום לנער סקרן כי לא משנה מה תעשה, לא ישלחו אותך לפנימייה, לא יכניסו אותך לכלא ולא יגרשו אותך מהמשפחה. פותרים הכל בתוך הקיבוץ, אם בכלל פותרים משהו. המחשבה שמובילה את ההזנחה הנפלאה הזו היא שאין צורך להשגיח עליך מקרוב. אתה פה בקיבוץ, אז מה כבר יכול לקרות לך. החברים, הדבר החשוב ביותר בעולמו של נער בן 16, נמצאים איתך תמיד. גדלתם יחד, ואין קשר חזק מזה. את רוב הימים שלי ביליתי יחף על הדשא, מעשן ומתבטל עם החברים הכי טובים שלי על גדת נחל הדן – גן עדן, אמרתי לכם – או על המיטה שלי, מתמסר באינטנסיביות הולכת וגדלה לאהבה שהלכה וצמחה בתוכי בגיל ההתבגרות כמו התמכרות. לא אוננות, מוזיקה.
להמשך הפוסט ←
השבוע כתבתי כאן 