שום דבר לא במקומו הנכון

הסיפור הזה פשוט אז אספר אותו בפשטות. והוא סיפור על נפילה מגבוה, אז אספר אותו בזהירות. להיות נער בקיבוץ בצפון הרחוק זה הדבר הכי קרוב לגן עדן שאני מכיר. הרבה ספרים וסרטים תיעודיים מהשנים האחרונות מראים את הצד המצלק של ילדות בקיבוץ, ובאמת יש צד כזה. להתעורר בגיל 4 באמצע הלילה, כל לילה, בלי ההורים שלך זה מצלק. חברה שמנסה להיות שוויונית בכוח זה מצלק. גם אוכל בחדר אוכל של קיבוץ זה מצלק. אבל ילדות לחוד ונעורים לחוד. אחרי שאתה יוצא מבית הילדים ומהלינה המשותפת, אתה חופשי. אתה נכנס לשלב המסחרר בחיים, שבו אתה מנסה לשרטט את הגבולות של עצמך בעזרת מתיחת הגבולות של כל המערכות שסביבך: משפחה, בית ספר, חברים, נערות, אלכוהול, סמים, מוזיקה. אתה מנסה הכל ובודק כמה רחוק תוכל לקחת כל אחד מהדברים האלה לפני שיכאב לך, ושם אתה קובע את הגבול ואומר: אוקיי, מסתבר שזה מי שאני, עד לכאן אני יכול להגיע ולא עוד. בקיבוץ, החווייה הזו משחררת ומשכרת במיוחד.

כי למרות הסייגים, קיבוץ הוא בבסיסו מערכת הגנה חובקת-כל. ההגנה הזו היא חופש עצום לנער סקרן כי לא משנה מה תעשה, לא ישלחו אותך לפנימייה, לא יכניסו אותך לכלא ולא יגרשו אותך מהמשפחה. פותרים הכל בתוך הקיבוץ, אם בכלל פותרים משהו. המחשבה שמובילה את ההזנחה הנפלאה הזו היא שאין צורך להשגיח עליך מקרוב. אתה פה בקיבוץ, אז מה כבר יכול לקרות לך. החברים, הדבר החשוב ביותר בעולמו של נער בן 16, נמצאים איתך תמיד. גדלתם יחד, ואין קשר חזק מזה. את רוב הימים שלי ביליתי יחף על הדשא, מעשן ומתבטל עם החברים הכי טובים שלי על גדת נחל הדן – גן עדן, אמרתי לכם – או על המיטה שלי, מתמסר באינטנסיביות הולכת וגדלה לאהבה שהלכה וצמחה בתוכי בגיל ההתבגרות כמו התמכרות. לא אוננות, מוזיקה.
להמשך הפוסט ←

לשמוע אותו זה כמו לבכות

השבוע כתבתי כאן ביקורת על אלבום מחווה לג'וני מיטשל שיצא לא מזמן וכלל אמנים מוכשרים כמו פרינס, אנני לנוקס, סופיאן סטיבנס, ג'יימס טיילור ורבים אחרים. כתבתי ושכתבתי ומחקתי וכתבתי שוב, כמו שעושים לרוב עם ביקורות, אבל כל הזמן דקרה לי בצד הידיעה שאני לא כותב את מה שאני באמת רוצה לכתוב.

בעצם לא רציתי לדבר על חידושים ועל מחוות מוזיקליות של אמנים אחרים, הלב שלי נדד שוב ושוב לאהבה החיה, הכואבת וההולכת וגדלה תמיד שלי לאלבום אחד של ג'וני מיטשל, אלבום שאני מחשיב כאלבום הפולק המושלם ביותר שנוצר אי פעם, Blue. להמשך הפוסט ←

רעש.

בדרך לירושלים חשבתי על רעש.
מהו רעש? הפרת השקט. או השקט המדומיין, זה שאנחנו תופסים כשקט למרות שהוא מורכב מרעשים. כשמכבים את הטלוויזיה אנחנו חושבים "או, סוף סוף שקט", אבל המזגן עדיין מזמזם. כשיכבה גם המזגן נבין שמה שחשבנו קודם לשקט היה גם הוא היעדר שקט.

האוויר המצטנן הלם בחלונות המכונית הפתוחים, החריש את אוזניי עד שלא שמעתי את המוזיקה שבקעה מהרדיו. נסעתי לערב "מרסקמפוס: רעש", ולא שמעתי כלום. הגעתי למופע מיצירותיו של ג'ון קייג', בלי להכיר בכלל את יצירותיו של ג'ון קייג'. יש לי תחושה שזה היה משמח את קייג', לו ידע שהאוזניים שנכנסות עכשיו בשערי יצירתו הן אמנם אוזניים של מאזין סקרן, אבל מאזין רגיל מן השורה. לא עכבר אוונגרד מנוסה, לא אקדמאי או מוזיקולוג, אלא כזה שעדיין אפשר לנפץ לו את התבניות, לפקוח לו את האוזניים. כזה שיצירתו של קייג' יכולה לעורר בו שינוי.

פקק של שמפניה נורה מבקבוקו בגלריה לפני שהתחיל המופע, והתגובה המיידית של כמה מהנוכחים הייתה למחוא כפיים ולהשמיע קולות שמחה. זה בכלל לא היה הבקבוק שלהם, אבל הרעש היה שלהם. הצליל הייחודי של חליצת פקק מיין מבעבע נקשר בכבלים חזקים לאירועי שמחה, ואף על פי שלא חגגנו דבר, צהלות השמחה נורו לאוויר מיד עם הישמע צליל הפקק. הרעש יצר את הרגש. להמשך הפוסט ←

שאולי עשת חוזר הביתה – פסטיבל "בבית"

כן, ההופעה של הפרויקט הסודי בבית של שאול עשת בירושלים הייתה מצוינת, אבל לא זה העניין. עשת הוא יוצר וקלידן מוכשר, ומעבד מוכשר במיוחד, שהרכיב סביבו קבוצת נגנים נפלאה – אבל גם זה לא העניין. מה העניין? העניין הוא הבית, הבתים של פסטיבל "בבית". הבית שבו מתחילה יצירה בכלל והבית של משפחת עשת, שהוא בית ירושלמי יפהפה, בפרט.

"איזה רעיון מוזר, לצפות בהופעת רוק בבית של מישהו", יגידו רוב האנשים שישמעו על פסטיבל "בבית", בו יוצרים ואמנים מופיעים בתוך בתים פרטיים, גם שלהם עצמם. ואני אומר, איזה רעיון מוזר הוא לצפות בהופעת רוק במועדון הופעות. היוצר מוגבה ונפרד מהקהל, בלתי מושג, מוגבר צלילית לממדים פולחניים, לא אנושיים, נצבע בתאורה לא טבעית, והקהל כולו בחושך, פסיבי. להמשך הפוסט ←

מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה?

זאת שאלה מפחידה.
זאת שאלה קשה לא רק בגלל ההסבר – מדוע דווקא אלבום זה ולא אחר נבחר כתשובה לשאלה הזו – אלא מפני שהיא דורשת תהליך קשה של הליכה לאחור, של פרימת סיבים שהפכו כבר מזמן לחבלים וחקירת מקורותיהם. היא דורשת לעצור לרגע, להשהות את האצבע מעל כפתור ה-"Download" אל האלבום הבא, ולשאול את עצמי: איך אני שומע היום מוזיקה?

התשובה המורכבת לשאלה הזו, נניח שהצלחתי לענות עליה, היא רק ההתחלה. עכשיו עליי לפרק את הרגלי ההאזנה שלי ואת הדרך בה אני חושב על מוזיקה, קולט מוזיקה, מתרגש ממוזיקה ומסנן מוזיקה, ולבדוק את מקורותיה. למה אני מכור לצליל בס מסוים אבל מתחלחל מסינתים מהאייטיז? למה אעדיף כמעט תמיד הקלטה מלוכלכת ועקומה על פני נקיון אולפני מצוחצח סטייל פיטר גבריאל או דייר סטרייטס? להמשך הפוסט ←