יכול להיות שכותב שורות אלו הוא מקרה קיצון ולא מעיד על הכלל, אבל "הקצה" – תוכנית הרדיו שאתמול התבשרנו שגלגלצ החליטה להוריד אותה מלוח השידורים בסוף השנה – שינתה את חיי.

זו לא הגזמה לשם הדרמה, זו אמת פשוטה. להמשך הפוסט ←

בתחילת 2012, עורכי כתב העת העצמאי "הכיוון מזרח" הזמינו אותי להשתתף בגיליון המוזיקה שלהם, שנועד להתמקד במוזיקה מזרחית. אני לא מבין כלום במוזיקה מזרחית בהגדרתה המקובלת, אז רציתי לדבר עם מישהו שיש לו הסתכלות מעניינת על כל זה. מבחינתי, אחד השגרירים הגדולים של ערבוב תרבויות בארץ, בטח מזרח ומערב, הוא ברי סחרוף, שהסכים לשוחח איתי על העניין. קצת נמאס לי מראיונות רגילים וגם לא באתי עם סט שאלות מראש, אז ניסיתי להביא כאן את השיחה החופשית פחות או יותר כפי שהתנהלה.

כל התצלומים כאן הם של אסף אנטמן המעולה, ומופצים ברישיון CC-by-nc-sa.

*

"אתה נמצא כאן" היא לא סתם כותרת אקראית לאלבום האחרון והמעולה של ברי סחרוף (נענע דיסק, 2011). כפי שהסביר סחרוף עצמו בראיונות המעטים שנתן סביב יציאת האלבום, זו אמירה כבדת משקל. אתה – כלומר המאזין, וגם הזמר עצמו – יכול להמשיך ולדמיין שאתה אזרח סניף ארצות הברית במזרח התיכון, או לחילופין אירופאי שבכורח נסיבות היסטוריות הוגלה ללבנט החם והברברי הזה ואולי יום אחד תצליח להפוך את יפו לפריז. אבל תדמיין כמה שתרצה, אתה נמצא כאן. כאן, בצומת הזה בין היבשות, בין התרבויות. להמשיך לעצום עין תרבותית אחת פירושה לשקר לעצמך, להתכחש למציאות.

בזכות החיבור הלא-אפולוגטי הזה בין המסורת המערבית למזרחית, סחרוף מבטא לטעמו של מבקר זה את "ישראל 2012" בצורה השלמה והמקיפה ביותר. יותר מהזמרים הישראליים הכי מובהקים כמו אריק ושלום, אייל גולן או שלמה ארצי. אף מוזיקאי ישראלי (חוץ מטיפקס, אולי) לא הצליח להתיך את המסורות המוזיקליות השונות של מדינת ישראל בהצלחה אמנותית ומסחרית גדולה כמו סחרוף. במובן הזה, סחרוף האמן הוא כמעט אנומליה תרבותית. הוא מערבב, עוד מימיו הראשונים במינימל קומפקט, בין רוק ופופ אנגליים מאוד לבין מוזיקה טורקית, מצרית ומרוקאית, בין רוקנ'רול חשמלי לבין אלקטרוניקה ודאב, בין פייטנות לבין אינדי רוק ניסיוני, בין שירי ארץ ישראל קלאסיים ("עוד חוזר הניגון") לשירי ביקורת חדים על ישראל והאתוסים שלה. ובעוד הוא מעמיק ומרחיב את השדה המוזיקלי שלו, מעיז ללכת רחוק יותר ויותר – הוא זוכה להצלחה עצומה.

וזה משונה בעיניי, זה דורש בירור. אז ביקשתי ממנו להסביר, ונפגשנו.

בדירה השכורה שלו בתל אביב, בה נפגשנו בצהריים נעימים של סוף החורף, אין שום סימן לכך שכאן גר כוכב הרוק הגדול של דורו, ואין גם זכר לערבוב התרבותי שמאפיין את המוזיקה שלו. מי שציפה, כמוני, לראות תמונה ממוסגרת של פריד אל אטרש לצד פוסטר ישן של לד זפלין, או דירה מעוצבת להפליא, ימצא את עצמו מול דירה של איש רוח מפוזר שיותר מכל חי כמו קיבוצניק. קירות ריקים, מאפרות על השולחן הישן, ספה דהויה וערימות על ערימות של ספרי היסטוריה, פילוסופיה ופרוזה. רק הערימות הקטנות של הדיסקים שמפוזרות ליד המערכת חושפות מעט מהעולם המוזיקלי שבתוכו פועל סחרוף: דיסק ישראלי חדש של פיוטים לצד אלבומים אלקטרוניים ואוספים של נינה סימון. אנחנו מתחילים מהמוזיקה שעליה הוא גדל, ואני שוב מופתע.

אתה גדלת על מוזיקה לא-מערבית?

לא, אני גדלתי דווקא על מוזיקה מערבית.

להמשך הפוסט ←

יום שלישי, פאב הברנדייס, עין השופט. הקהל שעומד בחוץ לא מפסיק למחוא כפיים. השעה קצת אחרי חצות, וליד הוואן עומדים ארבעת חברי להקת "כל החתיכים אצלי" ומתלבטים מה לעשות. הם באמת באמת סחוטים; זאת הייתה ההופעה הרביעית שלהם היום והשמינית ב-48 השעות האחרונות. הם מתים לישון, השיער נדבק למצח והבגדים שקופים מרוב זיעה.

איה הסולנית מפחדת שייגמר לה הקול אם היא תמשיך לשיר. עוד שלושה ימים כאלה לפניהם, ואחריהם הופעת סיום גדולה בבארבי בסוף השבוע, אז הדבר האחראי לעשות יהיה לומר תודה רבה, להיכנס לוואן וללכת לישון עד ההופעה מחר בבוקר בקיבוץ השכן. אבל החתיכים לא עוסקים באחריות. הם עוסקים ברוקנרול.

כשהם חוזרים לבמה מתנצלת איה שהיא לא יכולה לשיר ואז מנגנת דווקא את "אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך" הרועש, צורחת אותו חזק יותר משאי פעם שמעתי אותה צורחת אותו. הרגע הזה, שבו להקה שלמה עוד שנייה נופלת אבל המוזיקה דוחפת אותה יותר ממה שחכם או בריא לעשות, הוא תמצית כל קלישאת הרוקנרול הזאת שנקראת "להתאבד על הבמה". כשזה קורה באמת, זה הדבר המטומטם הכי חכם שאפשר לעשות. להמשך הפוסט ←

להמשך הפוסט ←

זה ערב קיץ חם, ועשר ארגנטינאיות בנות עשרים וקצת עומדות מחוץ לכניסה 7 לאמפי קיסריה ומדברות ספרדית קולנית מהר ומהאף. כולן בגופיות קצרות וחלקן יפות מאוד, אז קשה להתעלם מנוכחותן ולא לתהות מה דה פאק מחפשות ארגנטינאיות בנות עשרים וקצת במופע של שלמה ארצי בקיסריה. הן בבירור לא גדלו בישראל, וגם אם נניח שהן מבינות עברית – והן לא נתנו אף סיבה להניח את זה, עם הספרדית המתגלגלת וההתעלמות מהמתרחש סביבן – הן צעירות וזרות מכדי שיהיו מעריצות של שלמה ארצי, מהסוג שמשלם 300 שקל לכרטיס. פשוט כי לפני המוזיקה וחיל הים וחתולים שאיכשהו השיגו טיימר, הופעה של שלמה ארצי בקיסריה היא טקס – טקס השתייכות לשבט של ישראליות מאוד ספציפית, שהארגנטינאיות האלו לא נראות שייכות אליו. ועבור אלה שמגיעים למופע בפעם הראשונה, זהו גם טקס חניכה לשבט הזה.

אני כאן בפעם הראשונה. הפעם האחרונה שהייתי בהופעה בקיסריה הייתה לפני 12 שנה, בהופעה של רדיוהד. כן, יש אנשים שאוהבים גם אותם וגם את שלמה ארצי, אבל אני לא בדיוק אחד מהם. כשאני נכנס לשירותים לפני המופע אני קולט שבאתי בחולצה של רדיוהד, ואני מצחקק במבוכה מול המראה. אני נבוך כי אני מרגיש לא שייך, זר ומוקף זרים. מה זרים, אויבים. המושג "שלמה ארצי בקיסריה" הוא הגיהינום של "אנשים כמוני", כאלה שכל חייהם הגדירו את עצמם לפי המרחק מכל מה שמסמל שלמה ארצי בקיסריה. אנחנו אלה ששומעים באוזניות משהו קצת שונה (ואולי אפילו מתנשאים קצת בגלל זה), שמשתדלים לא לקנות בקסטרו כי כולם קונים בקסטרו ונראים אותו הדבר, שמוצפים אי-נוחות מול הקמפיינים העדריים של גלעד שליט בפייסבוק או מול כל תגובה עדרית ישראלית, אנשים שנרתעים ממפגני כוח המוניים, שנרתעים ממפגן הכוח ההמוני שנקרא מופע קיץ בקיסריה. זו לא סתם סנוביות מוזיקליות – אני דווקא אוהב לא מעט שירים של שלמה ארצי. זה עניין של הגדרה עצמית או קבוצתית כאלטרנטיבה, אלטרנטיבה למיינסטרים ולא רק זה המוזיקלי. שלמה ארצי הוא ההיפך הגמור מאלטרנטיבה – הוא ברירת המחדל. ומי רוצה לחיות את ברירת המחדל?
להמשך הפוסט ←

האלבום
יחסית לחייו הקצרים של הפופ או הרוקנ'רול (60 שנה בלבד), הספיקו להיווצר סביבם כמות מפתיעה של מיתוסים. אחד מהם, שולי וזניח יחסית אבל אמיתי הרבה יותר מסיסמאות הסקס סמים ואורח חיים ראוותני (אה כן, רוקנ'רול!), הוא מכשול האלבום השני.

האלבום השני הוא לאו דווקא אלבום מס' 2 בכרונולוגיית ההקלטות של האמן, אלא האלבום שבא מיד אחרי ההצלחה הגדולה. כמובן, אצל אמנים שההצלחה הגדולה שלהם מגיעה באלבום הבכורה, המכשול קשה וגדול עוד יותר: באלבום השני אתה צריך להבהיר שאתה לא פלא חד פעמי, שיש בך יותר מאלבום גדול אחד, שאתה כאן כדי להישאר. הציפיות גבוהות; הזמן קצר כי אסור להתמהמה ולהישכח; אנשי חברת התקליטים כבר רוכנים מעל שרטוטים אדריכליים ומתכננים את האגף הבא שיבנו במשרדיהם עם הרווחים מהאלבום הבא שלך. וכשהלחץ עצום, קל מאוד לטעות.

הנוסחה של מכשול האלבום השני אומרת כך: ככל שהאלבום הראשון שלך מצליח יותר, כך גובר הסיכוי שהאלבום השני יהיה נפילה: מסחרית, אמנותית, יו ניים איט. זו מלכודת, והסיכוי להיחלץ ממנה הוא מזערי: אם תשחזר את הנוסחה של האלבום הראשון והמצליח, המבקרים ישחטו אותך על חוסר יכולת להתפתח. אם תשנה כיוון, אתה עלול להפסיד את הקהל הגדול שצברת בזכות הסגנון הייחודי שמאפיין אותך. איך יוצאים מהברוך הזה?
להמשך הפוסט ←