וידוי ראשון: אני לגמרי שופט ספר לפי כריכתו.
כן, אני יודע מה אומרים, וסביר להניח שהצדק עם האומרים, אבל כשאני מתהלך במבט מצועף בחנות ספרים אני לא צריך אפילו לפתוח ספר כדי להסתחרר. אני שיכור רק מהפוטנציאל של הידע והדמיון האצור בקופסאות הנייר האלו. ואני קודם כל מחפש עטיפה יפה שתשבה אותי – איור, צבעים, פונט, בד. לכריכות קשות יש יתרון כמעט לא הוגן על הכריכות הרכות והזולות שעוטפות את מרבית הספרים בעברית, ולהוצאות ספרים בחו"ל יש יתרון עצום על ישראליות בכל הנוגע לעיצוב ואיור יצירתי של עטיפות.
וידוי שני: אני עדיין מאמין בקסם.
כל הפוסטמודרניזם הזה לא יעזור לכם. לא הקינדל, לא התפיסה שהכל מותר, הכל שווה בערכו ושום דבר אינו קדוש. מצטער. אתם אולי עובדים על מרבית העולם המערבי, אך לא עליי. אני יודע שיש עדיין קסם, ומי שמתעקש יודע גם לראות אותו. הוא נמצא בעבר ובעתיד. במזכרות מעולמות שנשכחו והתפוררו, ובהבטחות לניסים. להמשך הפוסט ←