בדרך לירושלים חשבתי על רעש.
מהו רעש? הפרת השקט. או השקט המדומיין, זה שאנחנו תופסים כשקט למרות שהוא מורכב מרעשים. כשמכבים את הטלוויזיה אנחנו חושבים "או, סוף סוף שקט", אבל המזגן עדיין מזמזם. כשיכבה גם המזגן נבין שמה שחשבנו קודם לשקט היה גם הוא היעדר שקט.

האוויר המצטנן הלם בחלונות המכונית הפתוחים, החריש את אוזניי עד שלא שמעתי את המוזיקה שבקעה מהרדיו. נסעתי לערב "מרסקמפוס: רעש", ולא שמעתי כלום. הגעתי למופע מיצירותיו של ג'ון קייג', בלי להכיר בכלל את יצירותיו של ג'ון קייג'. יש לי תחושה שזה היה משמח את קייג', לו ידע שהאוזניים שנכנסות עכשיו בשערי יצירתו הן אמנם אוזניים של מאזין סקרן, אבל מאזין רגיל מן השורה. לא עכבר אוונגרד מנוסה, לא אקדמאי או מוזיקולוג, אלא כזה שעדיין אפשר לנפץ לו את התבניות, לפקוח לו את האוזניים. כזה שיצירתו של קייג' יכולה לעורר בו שינוי.

פקק של שמפניה נורה מבקבוקו בגלריה לפני שהתחיל המופע, והתגובה המיידית של כמה מהנוכחים הייתה למחוא כפיים ולהשמיע קולות שמחה. זה בכלל לא היה הבקבוק שלהם, אבל הרעש היה שלהם. הצליל הייחודי של חליצת פקק מיין מבעבע נקשר בכבלים חזקים לאירועי שמחה, ואף על פי שלא חגגנו דבר, צהלות השמחה נורו לאוויר מיד עם הישמע צליל הפקק. הרעש יצר את הרגש. להמשך הפוסט ←

וידוי ראשון: אני לגמרי שופט ספר לפי כריכתו.
כן, אני יודע מה אומרים, וסביר להניח שהצדק עם האומרים, אבל כשאני מתהלך במבט מצועף בחנות ספרים אני לא צריך אפילו לפתוח ספר כדי להסתחרר. אני שיכור רק מהפוטנציאל של הידע והדמיון האצור בקופסאות הנייר האלו. ואני קודם כל מחפש עטיפה יפה שתשבה אותי – איור, צבעים, פונט, בד. לכריכות קשות יש יתרון כמעט לא הוגן על הכריכות הרכות והזולות שעוטפות את מרבית הספרים בעברית, ולהוצאות ספרים בחו"ל יש יתרון עצום על ישראליות בכל הנוגע לעיצוב ואיור יצירתי של עטיפות.

וידוי שני: אני עדיין מאמין בקסם.
כל הפוסטמודרניזם הזה לא יעזור לכם. לא הקינדל, לא התפיסה שהכל מותר, הכל שווה בערכו ושום דבר אינו קדוש. מצטער. אתם אולי עובדים על מרבית העולם המערבי, אך לא עליי. אני יודע שיש עדיין קסם, ומי שמתעקש יודע גם לראות אותו. הוא נמצא בעבר ובעתיד. במזכרות מעולמות שנשכחו והתפוררו, ובהבטחות לניסים. להמשך הפוסט ←

כן, ההופעה של הפרויקט הסודי בבית של שאול עשת בירושלים הייתה מצוינת, אבל לא זה העניין. עשת הוא יוצר וקלידן מוכשר, ומעבד מוכשר במיוחד, שהרכיב סביבו קבוצת נגנים נפלאה – אבל גם זה לא העניין. מה העניין? העניין הוא הבית, הבתים של פסטיבל "בבית". הבית שבו מתחילה יצירה בכלל והבית של משפחת עשת, שהוא בית ירושלמי יפהפה, בפרט.

"איזה רעיון מוזר, לצפות בהופעת רוק בבית של מישהו", יגידו רוב האנשים שישמעו על פסטיבל "בבית", בו יוצרים ואמנים מופיעים בתוך בתים פרטיים, גם שלהם עצמם. ואני אומר, איזה רעיון מוזר הוא לצפות בהופעת רוק במועדון הופעות. היוצר מוגבה ונפרד מהקהל, בלתי מושג, מוגבר צלילית לממדים פולחניים, לא אנושיים, נצבע בתאורה לא טבעית, והקהל כולו בחושך, פסיבי. להמשך הפוסט ←

זאת שאלה מפחידה.
זאת שאלה קשה לא רק בגלל ההסבר – מדוע דווקא אלבום זה ולא אחר נבחר כתשובה לשאלה הזו – אלא מפני שהיא דורשת תהליך קשה של הליכה לאחור, של פרימת סיבים שהפכו כבר מזמן לחבלים וחקירת מקורותיהם. היא דורשת לעצור לרגע, להשהות את האצבע מעל כפתור ה-"Download" אל האלבום הבא, ולשאול את עצמי: איך אני שומע היום מוזיקה?

התשובה המורכבת לשאלה הזו, נניח שהצלחתי לענות עליה, היא רק ההתחלה. עכשיו עליי לפרק את הרגלי ההאזנה שלי ואת הדרך בה אני חושב על מוזיקה, קולט מוזיקה, מתרגש ממוזיקה ומסנן מוזיקה, ולבדוק את מקורותיה. למה אני מכור לצליל בס מסוים אבל מתחלחל מסינתים מהאייטיז? למה אעדיף כמעט תמיד הקלטה מלוכלכת ועקומה על פני נקיון אולפני מצוחצח סטייל פיטר גבריאל או דייר סטרייטס? להמשך הפוסט ←