האלבום
יחסית לחייו הקצרים של הפופ או הרוקנ'רול (60 שנה בלבד), הספיקו להיווצר סביבם כמות מפתיעה של מיתוסים. אחד מהם, שולי וזניח יחסית אבל אמיתי הרבה יותר מסיסמאות הסקס סמים ואורח חיים ראוותני (אה כן, רוקנ'רול!), הוא מכשול האלבום השני.

האלבום השני הוא לאו דווקא אלבום מס' 2 בכרונולוגיית ההקלטות של האמן, אלא האלבום שבא מיד אחרי ההצלחה הגדולה. כמובן, אצל אמנים שההצלחה הגדולה שלהם מגיעה באלבום הבכורה, המכשול קשה וגדול עוד יותר: באלבום השני אתה צריך להבהיר שאתה לא פלא חד פעמי, שיש בך יותר מאלבום גדול אחד, שאתה כאן כדי להישאר. הציפיות גבוהות; הזמן קצר כי אסור להתמהמה ולהישכח; אנשי חברת התקליטים כבר רוכנים מעל שרטוטים אדריכליים ומתכננים את האגף הבא שיבנו במשרדיהם עם הרווחים מהאלבום הבא שלך. וכשהלחץ עצום, קל מאוד לטעות.

הנוסחה של מכשול האלבום השני אומרת כך: ככל שהאלבום הראשון שלך מצליח יותר, כך גובר הסיכוי שהאלבום השני יהיה נפילה: מסחרית, אמנותית, יו ניים איט. זו מלכודת, והסיכוי להיחלץ ממנה הוא מזערי: אם תשחזר את הנוסחה של האלבום הראשון והמצליח, המבקרים ישחטו אותך על חוסר יכולת להתפתח. אם תשנה כיוון, אתה עלול להפסיד את הקהל הגדול שצברת בזכות הסגנון הייחודי שמאפיין אותך. איך יוצאים מהברוך הזה?
להמשך הפוסט ←

הסיפור הזה פשוט אז אספר אותו בפשטות. והוא סיפור על נפילה מגבוה, אז אספר אותו בזהירות. להיות נער בקיבוץ בצפון הרחוק זה הדבר הכי קרוב לגן עדן שאני מכיר. הרבה ספרים וסרטים תיעודיים מהשנים האחרונות מראים את הצד המצלק של ילדות בקיבוץ, ובאמת יש צד כזה. להתעורר בגיל 4 באמצע הלילה, כל לילה, בלי ההורים שלך זה מצלק. חברה שמנסה להיות שוויונית בכוח זה מצלק. גם אוכל בחדר אוכל של קיבוץ זה מצלק. אבל ילדות לחוד ונעורים לחוד. אחרי שאתה יוצא מבית הילדים ומהלינה המשותפת, אתה חופשי. אתה נכנס לשלב המסחרר בחיים, שבו אתה מנסה לשרטט את הגבולות של עצמך בעזרת מתיחת הגבולות של כל המערכות שסביבך: משפחה, בית ספר, חברים, נערות, אלכוהול, סמים, מוזיקה. אתה מנסה הכל ובודק כמה רחוק תוכל לקחת כל אחד מהדברים האלה לפני שיכאב לך, ושם אתה קובע את הגבול ואומר: אוקיי, מסתבר שזה מי שאני, עד לכאן אני יכול להגיע ולא עוד. בקיבוץ, החווייה הזו משחררת ומשכרת במיוחד.

כי למרות הסייגים, קיבוץ הוא בבסיסו מערכת הגנה חובקת-כל. ההגנה הזו היא חופש עצום לנער סקרן כי לא משנה מה תעשה, לא ישלחו אותך לפנימייה, לא יכניסו אותך לכלא ולא יגרשו אותך מהמשפחה. פותרים הכל בתוך הקיבוץ, אם בכלל פותרים משהו. המחשבה שמובילה את ההזנחה הנפלאה הזו היא שאין צורך להשגיח עליך מקרוב. אתה פה בקיבוץ, אז מה כבר יכול לקרות לך. החברים, הדבר החשוב ביותר בעולמו של נער בן 16, נמצאים איתך תמיד. גדלתם יחד, ואין קשר חזק מזה. את רוב הימים שלי ביליתי יחף על הדשא, מעשן ומתבטל עם החברים הכי טובים שלי על גדת נחל הדן – גן עדן, אמרתי לכם – או על המיטה שלי, מתמסר באינטנסיביות הולכת וגדלה לאהבה שהלכה וצמחה בתוכי בגיל ההתבגרות כמו התמכרות. לא אוננות, מוזיקה.
להמשך הפוסט ←

השבוע כתבתי כאן ביקורת על אלבום מחווה לג'וני מיטשל שיצא לא מזמן וכלל אמנים מוכשרים כמו פרינס, אנני לנוקס, סופיאן סטיבנס, ג'יימס טיילור ורבים אחרים. כתבתי ושכתבתי ומחקתי וכתבתי שוב, כמו שעושים לרוב עם ביקורות, אבל כל הזמן דקרה לי בצד הידיעה שאני לא כותב את מה שאני באמת רוצה לכתוב.

בעצם לא רציתי לדבר על חידושים ועל מחוות מוזיקליות של אמנים אחרים, הלב שלי נדד שוב ושוב לאהבה החיה, הכואבת וההולכת וגדלה תמיד שלי לאלבום אחד של ג'וני מיטשל, אלבום שאני מחשיב כאלבום הפולק המושלם ביותר שנוצר אי פעם, Blue. להמשך הפוסט ←

הקליקו כאן להאזנה. להמשך הפוסט ←

עוד לפני הכניסה לקיבוץ עין השופט, הנחיתה באיזור פותחת את הריאות ואת הלב. הנסיעה לשם מתל אביב לא ארוכה, אפילו לא ב-830 שלי שמתפתל דרך כל רחובות חדרה לפני שהוא נפלט משתעל שוב אל הנוף הירוק, אבל המרחק המנטלי עצום. לאורך הדרך אני מסתכל מהחלון על הלבוש של אנשים בתחנה – תל אביב, הרצליה, נתניה, חדרה – ורואה איך בהדרגה אנשים מפסיקים ללבוש את מה שנכון או מגניב או יבליט אותם בסביבתם, ומתחילים ללבוש את מה שנוח להם. אני יורד בצומת מגידו, שמצידה האחד בית כלא מוקף חומה גבוהה, שמטיל צל על רוב הצומת, ומצדה השני כביש הסרגל, חבוק משני עבריו בשדות עמק-יזרעאליים ככל שהעין משגת. אין אף בניין באופק, אף אזרח ממהר עם טלפון צמוד לגולגולת, אף שלט פרסומת, ואני מדלג את דרכי לתחנת הטרמפים (תחנות האוטובוס באיזור הזה, בכביש הפנימי לקיבוצים, פוגשות אוטובוס אחד ביום, לכן הן תחנות טרמפים). Wilco החדש באוזניים, שיר בלב וצעד מוכר ומשוחרר ברגליים. להמשך הפוסט ←