כשווין באטלר חוזר אל פרברי ילדותו ב-"The sprawl" ולא מצליח למצוא את מספר הבית, משוטט בלי כוונה עד ששוטר אחד שואל אותו ילד, איפה אתה גר – אני לא יכול שלא לפרוץ בבכי, כי הייתי נותן הרבה מאוד תמורת ביקור קצר במקום ההוא שעזבתי, או שעזב אותי. כשהוא שר ב-"Rococo" על הילדים המגניבים מול הילדים ה"אמיתיים", גם מי שלא גדל במונטריאול יודע בדיוק על מה הוא מדבר. כשהוא מספר איך נהג לחכות למכתבים שיגיעו, אנחנו מביטים מטה, מגלים תחת אצבעותינו את המקלדת, ועוצרים לשבריר של שנייה את הריצה כדי לחשוב על מה שאיבדנו. וזה הכוח של האלבום הזה, הוא מצליח להיכנס ולגעת בנימים הדקים של הבחירות, החיים והזמן שלנו. אלה דברים שרוב השירים שאנחנו שומעים מהווים הסחת דעת מהם. והאלבום של ארקייד פייר מזיז הצידה את הסחות הדעת, ונותן לנו מראה ענקית להביט בה על החיים שלנו.

הרבה אנשים לא אוהבים את ארקייד פייר. בזים לה, אפילו, מגחכים לעומתה. בניו יורק טיימז (נדמה לי) כתבו שורה יפה, רגע לפני שיצא האלבום: The Arcade Fire are a dangerously honest band. זה מדויק, וזה מה שבעיניי מפריד בין האוהבים לבזים. יש אנשים שמחפשים את הכנות ולא נבהלים מכובד הראש שבו היא מוגשת. ויש אנשים שכובד הראש, או אפילו הכנות עצמה, גורמים להם לגחך. זה לא אלבום לציניקנים, שנרתעים מהבומבסטיות, הרצינוּת וכובד הראש. וזה משמח אותי לראות שכל כך הרבה מאנשי העונג נתנו לאלבום הזה להיכנס. זה מנחם, לדעת שהציניות לא פשטה בכל.

ב-2010 יצאו הרבה אלבומים יפים, מרגשים, מרתקים, מפתיעים, מרשימים. The suburbs הוא אולי לא האלבום שהכי מרגש אותי מבין כולם (כאמור, ג'ואנה ולורה וירס עושות לי את זה יותר בימים אלה), אבל אני יודע שזה אלבום שנשאר. אלבום למאזין המתמיד. בדיוק כמו בתקופה עליה הדיסק מדבר ובה הוא נזכר, זה אלבום שנקשיב לו שוב ושוב ושוב, עם המילים ביד, נשקע בו, נרוץ איתו למרחקים ארוכים, נסתכל דרכו על החיים שלנו.