למה דווקא The suburbs הוא אלבום השנה המוצדק והגורף שלנו?

יש שתי סיבות, אחת שטחית והשנייה מעמיקה. השטחית היא שזה פשוט האלבום שהכי הרבה אנשים שמעו השנה, האלבום היחיד (אולי מלבד קנייה ווסט) שהיציאה שלו הייתה "אירוע", רגע מיוחל שהגיע ברעש גדול. הוא הופיע ברשימת עשר האלבומים של יותר משני שליש מהמצביעים השנה, וזו כמות שעוד לא נתקלתי בה בארבע השנים של המצעד הזה. כולם הקשיבו לו, ורובם אהבו אותו.

הסיבה המעמיקה היא אחרת לגמרי, ולא קשורה ליציאה של האלבום אלא לתוכן האלבום עצמו. זה אולי האלבום היחיד שיצא השנה שאומר לנו משהו, כמו שאמרו הסמית'ס, על החיים שלנו. והמשהו הזה הוא משמעותי. לא תובנה קטנה בשיר אחד, לא אווירה, לא רעיון או מחשבה חולפים. האלבום הזה לא באמת מדבר על הפרברים כמקום גיאוגרפי – וההוכחה היא שגם אנשים שגדלו בעיר הגדולה, או בקיבוץ, או על הירח, שומעים את האלבום הזה ומרגישים כאילו הם באמת בילו חלק מהילדוּת שלהם בפרברים. הפרברים כ-State of mind – איזור נקי, מוגן, שקט, שבו הכל כביכול פשוט יותר. ילדוּת, קוראים לזה. אחרי שהוציאו אלבום בכורה על מוות (כלומר, על החיים) ואלבום שני על דת (כלומר, על מלחמה), ארקייד פייר כיוונו את האלבום השלישי שלהם, קונספט שלם יותר מכל אלבום אחר שלהם עד כה, אל הפרברים (כלומר, אל הילדות).

הפרברים הם מקום שעוזבים אותו, או שעוזבים אליו. הוא גן העדן האבוד, או הגיהינום של הקיים. האלבום של ארקייד פייר גדול כי, לצד המוזיקה המרשימה, ההגשה הסודקת וההפקה המצוינת, השירים שבו לא יכולים שלא לשבור לנו את הלב. כי המרחק ההולך וגדל בין הפרברים ללב העיר הוא הפער ההולך ומתרחב תחת רגלינו בין הילדות שלנו, הנעורים שלנו, החלומות שלנו והאהבות שלנו – לחיי המבוגרים שנכפים עלינו.