לאחרונה, כשאצלי התחיל הסתיו, יצאה לאור ההקלטה הראשונה של ג׳וני מיטשל ל-"Urge for going". זה שיר שהיא כתבה ב־1965 ומסרה לזמר אחר שהתפרסם איתו ב־1967, שנים לפני שהקליטה אותו בעצמה – טקטיקה נפוצה באותן שנים לסונגרייטרז, בוודאי כשהם צעירים מאוד ולא מנוסים עדיין בביצוע באולפן. הם יוצרים משהו ואז, במובן מסוים, מוותרים על הגשמתו. זה שיר צעיר ובשל, שיר על הסתיו, על הרגע שבו הקיץ כבר אזל והחורף מתקרב. צריך להחליט מה לשמור ועל מה לוותר. זה שיר על על רצונות שוויתרת עליהם, על תשוקות שלא מימשת ואולי לא תממש לעולם, שיר על השלמה חלקית עם ויתור, עם אובדן. זה גם שיר שלא מדבר על מה שאתה כן מגשים כשאתה מוותר על הגשמת התשוקה שלך, או מוצא לה מוצא אחר. הכרתי את השיר הזה בתחילת שנות האלפיים, כשישבתי על רצפה בבית שלא הכרתי על הר בגליל והתעוררה בי תשוקה גדולה שלא מצאתי לה כתובת. אני כבר לא זוכר איך הגעתי לשם ועם מי באתי, בן 20, אולי 21, בלי צבא או עבודה או מכונית. אני לא זוכר כמה אוטובוסים לקחתי או מאיפה, לא זוכר איזו עונה זו הייתה, אם הידקתי את הצעיף או שמצאתי מזור מחום הקיץ ברגליים יחפות על המרצפות. אבל אני זוכר בבירור איך הרגשתי: כאילו לראשונה אני יושב בתוך הצלילים ולא מחוץ להם. הלב שלי סער, ונדרשו לי שנים להבחין בסוג האהבה שנבעה בי באותו יום.  הייתי נער שחייו סבבו מוזיקה. שמעתי המון ממנה, כל הזמן, בכל מקום, בקסטות ובדיסקים ובהופעות וברדיו, הייתי מאלה שמתקשרים לתחנה ושואלים: מה ניגנתם עכשיו? דחפתי מוזיקה שאהבתי לחברים בשיחות ובמכתבים ובמיילים ובטלפון ובדיסקים צרובים. תיקלטתי אותה גמלונית לחברים, אפילו ניסיתי לנגן קצת בגיטרה וכתבתי שירים מצחיקים עם חבר שנשארו שירים מצחיקים שניגנתי עם חבר. מוזיקה הייתה דבק, דיו סודית. היא הייתה חומר אפל שמחבר בין זמנים, בין אנשים, בין מקומות, בין זכרונות, בין זמנים לאנשים למקומות לזכרונות.  מוזיקה: שפה שלא צריך ללמוד לדבר בה כדי לבטא את מה שבתוכך. מוזיקה: אהבה גולמית. את מדללת אותה עם זמן כדי ליצור ממנה אהבה שאפשר לצרוך. מוזיקה היא קסם, ואני רציתי להיות אז, כמו בשיר של ישי לוי, בתוכה. לא יצרתי מוזיקה, לא היה לי הכישרון או הדחף, אז ניסיתי להציף ולהקיף את עצמי במוזיקה של אחרים. הייתה לי תכנית רדיו מקומית קטנה ודרכה הכרתי כמה נערים אחרים שניגנו בלהקות, אפילו כתבו שירים, והרגשתי לידם כמו שפרודו בוודאי הרגיש ליד גנדלף. כל מוזיקאי שידע לעמוד על במה ולגרום לשיר להתרחש היה גדול המכשפים. הייתי נער מוגלגי פשוט, אפילו קוסמים מתחילים השאירו עליי רושם עצום.  מיטשל הקליטה גרסת אולפן ל-"Urge for going" בתחילת שנות השבעים, אחרי שהוא גדל בזרועות זמר אחר. אבל ההקלטה הראשונה שלה לשיר, שהקליטה בגיל 21, רגע אחרי שכתבה אותו, יוצאת לאור עכשיו, כשמיטשל בת 77. ההקלטה הזו חיכתה חיים שלמים, והרבה מהם: מי יודע כמה אנשים נולדו אחרי שהוקלטה ומתו לפני שראתה אור. מי יודע כמה גלגולים עברה מיטשל עצמה ב־56 השנים שחלפו. היכן ההקלטה הזו הייתה עד עכשיו? למה היא רואה אור דווקא עכשיו? למה היא רואה אור בכלל?  לפי ההודעה לעיתונות, היא מגיעה כחלק מאוסף הקלטות ארכיון חדש של מיטשל, אוסף מחומש משנות טרום התהילה שלה. עד כמה שאני זוכר, היא האישה הראשונה שזוכה לאריזה ארכיונית מקיפה כזו, שהיא עצמה מפיקה ומנהלת. ריליס כזה שמור בדרך כלל לגברים קנוניים כמו בוב דילן וניל יאנג, שמנהלים באובססיביות את הארכיונים של עצמם ומחליטים מתי ואיך לפתוח אותם, או במילים אחרות, יוצרים ומשמרים את המיתולוגיה של עצמם.  הייתי בן 21 והדחף להיות בתוך הקסם הביא אותי לבית ההוא בגליל. שלוש נערות, עדי, טליה (במילרע) ואלה (במילעיל), חברות של חברתי הטובה שירה (גם במילעיל), העלו מופע בית קטן למשפחות ולחברים שלהן. התכנסנו בסלון והתיישבנו על ספות וכיסאות ורצפה. הן היו נרגשות ועליזות. הן ניגנו בגיטרות ובפסנתר ושרו בקולות צלולים ויפים, והן אהבו את ג׳וני מיטשל – זמרת שהכרתי אז רק מתקליט יחיד ששכן בערימת תקליטים נטולת טעם או סינון שקיבצתי אז מהורים, קרובים ושכנים. בין חופן שירים שהן כתבו בעצמן הן ביצעו שירים של מיטשל ושל אחרות, וגם את "Urge for going", שלא הכרתי. שש ידיים צעירות הניפו אותו מהרצפה־במה לתוך החלל הרעב של הסלון. יצא לי להיות קודם בהופעות, החל מזמרים בינלאומיים בפארק הירקון וכלה בהופעות מטונפות במקלטים של להקות נוער איומות, אבל אף פעם לא ישבתי עם המוזיקה ככה, בחדר אחד, קרוב־קרוב, בלי מגברים או חשמל שיתווכו בינינו. אף פעם לא ישבתי ככה, בתוכה. אף פעם לא הרגשתי את הרעד שמפיקים המיתרים מהדהד תשובה בתוכי. מה הייתה השאלה? למה עכשיו, למה לפתוח את הארכיון, למה להניח במרכז ההווה את החפץ הזה מהעבר? בפראפראזה על האלבום של ענבל פרלמוטר שיצא שנה אחרי מותה, האוסף החדש של מיטשל יכול להיקרא ״הקלטות ראשונות״. לכאורה שני מקרים הפוכים, אבל נדמה שהנימוק להוצאת האוסף של מיטשל מגיע מאותו המקום. מיטשל עוד רגע בת 77, מעשנת מאז שהיא ילדה, ועברה לפני שנתיים מפרצת שאחריה הייתה צריכה ללמוד מההתחלה, כמו תינוקת, איך ללכת. ההקלטות המוקדמות שלה יוצאות עכשיו כי הן יוצאות כל עוד היא כאן. חמישיית התקליטים הזו היא רק Volume 1, ומיטשל צפויה להרעיף עלינו בשנים הקרובות כמות אדירה של הקלטות מכל השנים, בעריכתה. רובנו לא יאזינו לכולן, גם אם אנחנו אוהבים אותה מאוד. המורשת שלה כבר מזמן מוצקה ומובטחת, היא אגדה חיה, לכן כשתמות היא לא תמות. כבר הוקלטו ועוד יוקלטו קאברים ואלבומי מחווה, עלו ויעלו הופעות משיריה, נכתבו ועוד ייכתבו ספרים על חייה. אם אני צריך לנחש למה היא מוציאה עכשיו את כל זה, זו המחשבה שעולה לי: לכמה מאיתנו ניתנת ההזדמנות לכתוב את המיתולוגיה של עצמנו?  טליה במילרע נתנה לי באותה תקופה שני דיסקים צרובים. אחד מהם היה הקלטה של אותו ערב בסלון של ההורים שלה. השני, אלבום של מיטשל שלא הכרתי אז והגיע מלווה במשפט נדהם: ״מה? אתה אוהב את ג׳וני ולא מכיר את Blue? אני צורבת לך״. את שני הדיסקים שמעתי שוב ושוב, בדרך כלל ביחד, עד שהמוזיקה – הדבק החזק ביותר לרגשות – חיברה אותם לצליל אחד. הקול של מיטשל נשזר בצמת הקולות של עדי, טליה ואלה, שטפטפו לאוזניים שלי בפעם הראשונה את הדבש המריר של Blue ושל "Urge for going".  באותן שנים של סוף נעורים היה לי קיבעון הנוסף לצד מוזיקה: התאהבות. כמו בשיר של טינה צ׳רלס, אהבתי לאהוב. מגיל 12 ועד היום אני יכול לספור אולי שבועות ספורים שבהם לא הייתי מאוהב. אולי רק כמה ימים. רציתי רק עוד מזה, הייתי ג׳אנקי. היום אני יודע שזה לא מספיק כדי להחזיק מערכת יחסים בוגרת ובריאה. אהבה זה קריטי אבל זה אף פעם לא כל מה שאתה צריך (סורי, ביטלס). אבל אז, אהבה לבדה לא רק שלא הספיקה, היא בכלל לא הייתה העניין, הריגוש המתמיד שחיפשתי. אהבה הייתה רק גרסה מדוללת, יציבה ולכן משעממת, של התאהבות. יותר מדי שירים נכתבו על כמה ההתאהבות משכרת ומסעירה. לא מספיק שירים נכתבו על כמה היא ממכרת וכמה היא מסוכנת כשהיא לא מדוללת. כמה מערכות יחסים, שהיו יכולות להיות בריאות וארוכות ונפלאות, התפרקו כי אחד מהצדדים חיפש שוב את ההיי שבגילוי, שבהתאהבות חדשה?  גם את זה לקח לי שנים להבין. להבין שהעונג המרוכז הזה שחיפשתי לא בקע רק, או בעיקר, מהחלק הרומנטי או המיני של התאהבות. הוא נמצא כמעט בכל היכרות חדשה, בכל אדם חדש ומסעיר שמכניס לחיי יופי ועניין וסיפורים חדשים ומחשבות חדשות. הוא נמצא בגילוי. כן, זו לגמרי כמשיכה – אין מילה מדויקת יותר לסערה המתוקה של חברוּת חדשה מאשר משיכה – גם אם המשיכה הזו היא אפלטונית בלבד. לקח לי זמן גם להבין שלא כל משיכה היא שאיפה מינית או תקווה רומנטית. למעשה, רוב המשיכות שיצא לי להרגיש בחיי לא היו כאלו בכלל. יש לי הרבה חברים. כל חברוּת אמיתית שלי התחילה במשיכה עזה, בתשוקה לבלות עוד עם האדם החדש והמסקרן והמלהיב הזה.  אבל את כל זה עוד לא הבנתי אז, על הרצפה בסלון, וכשהלב שלי התערער וגאה בתוך שלושת הקולות ההם של שלוש הנערות ההן, בתוך החוטים המסתלסלים של "Urge for going", כשהרגשתי את הגוף והלב וכל החושים שלי דורשים להתקרב עוד ולגעת, הפרשנות המיידית שלי הייתה היחידה שהכרתי: תחזיק חזק, אתה מתאהב. במי מהשלוש? לא ידעתי. במשך חודשים ניסיתי לברר עם עצמי. התשוקה הייתה תשוקה ללא ספק, אבל גם ללא מושא. ביליתי שבועות במחשבות, בטוח שאני מאוהב אבל מבולבל מאוד, עד שבהדרגה התחוור לי שלא התאהבתי באף אחת מהן. לא הן – שלא ממש הכרתי אז בצורה אמיתית – אלא מה שיצא מהפה והמיתרים שלהן היה מה שגרם למחשבות שלי להשתתק, לגוף שלי להתעורר, לתשוקה לגאות. גאות רבת עונג כזו, אינטימיות שמוטטה את המגננות, תשוקה שמבקשת ומבקשת. התאהבות? כן, לגמרי. אבל לא רומנטית, לא מינית, לא בבנאדם. אתה בתוך הקצב, אתה בתוך הקסם, התעורר בך ה-urge, התשוקה שאין לך שליטה מתי היא תגיע אבל, לימדה אותי מיטשל, אתה יכול לבחור מה לעשות בה כשהיא מגיעה, כולל לוותר עליה. במקרה שלי, זו הייתה מנה בלתי מדוללת ראשונה של החומר האפל ההוא ישר ללב בלי הגנה. ועכשיו, ההקלטה החדשה. הישנה, כלומר. מיטשל בת ה־21 הקליטה אותה ב־1965, כמתנת יום הולדת לאמה. ״כתבתי כמה שירים חדשים מאז שהיית פה״, היא אומרת בפתיחת ההקלטה, ״ואני חושבת שאת זה תאהבי במיוחד, אמא״. אני מנגן את הפתיחה הזו שוב ושוב באוזניות. ״את זה תאהבי במיוחד, אמא״, היא אומרת, ואני מריץ אחורה שוב. היא מתחילה את המשפט בביטחון וגאווה, אישה עצמאית שסוללת את דרכה כזמרת וכותבת שירים – ואיזו דרך מפוארת זו עוד תהיה – אבל במילה האחרונה היא שוב ילדה קטנה מאוד, עם קול קטן שמבקש חיבה, ״אמא״, ליטוף על הראש כפרס.  בת 21, בערך מה שאני הייתי כשפגשתי את השיר הזה, גיל שבו צעדתי בביטחון חסר כל ביסוס צעדים גדולים מדי קדימה וברגע שפגשתי קושי נסוגתי אל הילדוּת הבטוחה שהכרתי, אל ההורים, טלפון לאמא, קול קטן. גיל 21, שבו אתה מתחלף מנער לגבר והחיים שלך נסדקים שוב ושוב ברגעים בלתי צפויים, כמו שהקול שלך נסדק כשהתחלפת מילד לנער. ״ואני חושבת שאת זה תאהבי במיוחד, אמא״. פתק מוקלט בקולה הנערי של מיטשל, לפני התהילה. ביצוע קצת מהוסס, עם זיוף באמצעו, אבל עם כל הדיוק והבגרות האמנותית שיביאו אותה להצלחה ממש עוד מעט.  היא הקליטה אותו בדירה בדטרויט אליה בדיוק עברה עם בעלה הטרי, פחות מחצי שנה אחרי שילדה בת מהיריון לא מתוכנן. היא מסרה אותה לאימוץ. זמרת ענייה ואולי צעירה ועקשנית מכדי לטפל בתינוקת. באלבומים שיהפכו אותה לכוכבת היא תכתוב שירים על הילדה שלא הכירה, שלא יכלה לדבר אליה, שלא יכלה או לא הסכימה לגדל. אני לא יכול לדמיין את גודל הבור שזה פוער בבן אדם, באמא. אולי זה התחיל כאן, בשיר הזה, שכולו פרידה מחמימות, ויתור על תשוקות, השלמה חלקית עם אובדן. אולי זה נשפך דרך הסדק שנפער עוד לפני שהשיר מתחיל: ״ואני חושבת שאת זה תאהבי במיוחד, אמא״.  אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות, כתבה פעם ג׳ואן דידיון, ומאז כותבים נאחזים באפוריזם היפה שלה כדי לתרץ כל סיפור מרוכז־בעצמו על כל דבר שקרה להם, לנו, או שנזכרנו בו. למה שיהיה למישהו אכפת שיום אחד נסעתי וראיתי איזו הופעה והכרתי איזה שיר? אז מה? אנשים אחרים הכירו את השיר הזה בזמנים אחרים או הכירו שיר אחר, לכל אחד מהם יש סיפור. מה אני מביא פה את ההקלטה הזו כעוגיית מדלן?  אנחנו לא מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים, נקודה. לפעמים כדי לחיות, לפעמים כדי להתרברב, לפעמים כדי להחליק קמט בזיכרון או לכסות פצע. הרבה יותר מדי פעמים אנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים סיפורים כדי לשמוע את עצמנו מדברים, כי זה חשוב לנו אבל לא לאף אחד אחר. סיפורים ללא נדיבות. סיפור אחר סיפור שלא מציע דבר למי שנדרש לקרוא אותו. במקום אחר קוראים לזה הסגברה. במקום אחר קוראים לזה מיתולוגיה עצמית. ואני הרי שונא את זה, את האוננות על זכרונות. אני נתקל בפוסטים על אותו חורף בניו יורק אחרי הצבא כשהכרתי את התקליט ההוא עם מעיל הגשם שלי ובא לי לצרוח: תפסיקו עם המיתולוגיה העצמית המחורבנת הזו, לאף. אחד. לא. אכפת. מיתולוגיה תקפה רק כשאחרים בונים אותה, וגם אז מדובר במבנה נכלולי, מטעה, אפילו מזיק.  כולם אוהבים לצטט את המשפט של דידיון. אף אחד לא מצטט את ההמשך, שבו היא מבהירה שאנחנו מספרים סיפורים כדי להבין את החיים, כדי לחלץ משמעות מכל דבר שקורה, לנו או לאחרים. אין טעם לספר סיפור אם אין משמעות לחלץ ממנו. אני מרגיש עכשיו, בכתיבת הזיכרון הזה שלי מהגליל, שאולי אני מספר עוד סיפור חסר נדיבות, דורש מאחרים להשתתף בהצגת המיתולוגיה הפרטית של רגעים בנאליים מחיי. שמעתי את ההקלטה החדשה והתעורר בי זיכרון של ערב בגליל. אז מה? אז אולי אני באמת כופה עליכם סיפור לא חשוב ומנסה לגרום לו להישמע חשוב. אבל בניגוד לדידיון, אני חושב שסיפור מסופר לפעמים בלי סיבה, או מהסיבה הלא נכונה, ונמסר לאדם הנכון או הלא נכון, וכמו מוזיקה הוא לא חי לבדו. אין לו משמעות מחוץ לזו שנוצרת כשהוא פוגש מישהו אחר. אני לא חושב כמו ג׳ואן דידיון, שבעצמה כתבה לא מעט סיפורים שלא מצאתי בהם משמעות. אני חושב קצת כמו רבקה סולניט או אלי סמית׳, שרואות הזדמנות לא־נודעת, בלתי־מנוחשת, בעצם המפגש. אי אפשר לדעת מה יקרה כשתפגוש אדם חדש. סיפור חדש. שיר חדש. אי אפשר לדעת מה מישהו אחר ימצא בך, בשיר שתשלח לו, בסיפור שתספר, שאני מספר, עכשיו, או בעוד שנה, או בעוד עשרים.  לפני כמעט עשרים שנה הלכתי להופעה של שלוש נערות והוענק לי שיר, ואיתו עוד הרבה דברים שלא הבנתי. אף אחד מאתנו, עדי, טליה, אלה, אני, לא יכול היה לדעת איך הצלילים האלה יהדהדו בהמשך חיי. הם המשיכו להדהד עוד שנים. הם עוררו מחשבות ורגשות, חסרות צורה ואז לובשות צורה, והבנה, וגדילה. נדרשו לי ימים וחודשים ושנים להבין דברים שנולדו באותו רגע ועכשיו הם גדולים לי מאוד. אולי עדיין לא הבנתי הכל. אני לא חושב שעדי, טליה ואלה התיישבו על הכיסאות בסלון מתוך הידיעה או אפילו התקווה שהמופע הביתי הקטן שלהן יעזור למישהו להבין דברים גדולים על אהבה, על חברוּת, על עצמו. אולי הן פשוט רצו לעשות משהו יפה עבור עצמן. לשבת לשעה בתוך מוזיקה. זה שיר יפה, והוא יקר לי. אני רוצה להגיד תודה למי שהביאו אותו לתוך חיי. אני רוצה שתשמעו אותו גם. אני חושב שאת זה תאהבו במיוחד.

פורסם במקור בגליון #10 של הניוזלטר הפתעות מגיאחה.