דרכו של עץ אחד

כשעברתי לגור בוונקובר, בריטיש קולומביה, בחוף המערבי של קנדה, לקח לי זמן עד שהתחלתי להשיל את תחושת החמימות של מה שנדמה כחופשה ארוכה והתחלתי להתגעגע, להרגיש זר – זר שמנותק מהסביבה ומעצמו. אחרי חודש, הסתיו הגיע. החום נעלם והקור שהתחיל לחלחל גרם לעקוּר הים־תיכוני הזה להרגיש שברירי כמו נוכרי. במשך שלושים ושש שנה צימחתי את שורשיי באדמה הארצישראלית, קשה ככל שתהיה. לא משנה כמה חלמתי לגור יום אחד במקום אחר, תבנית נוף מולדתי באה איתי לאן שאלך. המשפחה שלי, החברים שלי, המכרים שלי, אפילו האנשים ששנאתי – כולם היו עכשיו שם, ואני פה, אבל הרגשתי הפוך. הרגשתי שכולם נמצאים פה, במקום שבו הם צריכים להיות, ורק אני אי שם, נסעתי לצד השני של העולם. הייתי מביט סביבי באוטובוס ומתחיל לדמוע: אני לא מכיר פה אף אחד. הייתי מתעטף במעילי בין זרים וחושב: איפה החוֹם שאני כל כך אוהב, למה במקום לחבק בערב חבר אהוב אני מחבק את המעיל. אבל לאחרונה, בסתיו הקנדי הראשון שלי, מצאתי דרך קלה לפייס חלק מהתחושות הללו. אני מבלה פרקי זמן ארוכים מאוד, יום־יום, בהתבוננות. התבוננות קרובה, סבלנית, קפדנית, בעצים. מצאתי את עצמי רוחש חיבה לעצים. לאחרונה, לעץ אחד במיוחד.

הפעם הראשונה שבה שמתי לב לעץ הזה הייתה כשחברה עשתה לי סיור היכרות בקמפוס היפה של אוניברסיטת בריטיש קולומביה. היא הראתה לי איפה האוטובוסים ואיפה כדאי ולא כדאי לי לאכול צהריים, איפה אני יכול להתחבא בגן היפני ואיפה אני יכול לעשות ההיפך מלהתחבא בחוף הנודיסטים. אחרי ארוחת הצהריים היא לקחה אותי לראות את המעבדה שלה בבניין הכימיה. ״בוא ניכנס מהצד ההוא של הבניין״, היא אמרה, ״אפילו שמכאן זה יותר קרוב״. עקפנו את הבניין מהצד הרחוק וממש לפני הכניסה הראשית שלו היא נעצרה, הסתובבה על המקום והצביעה: ״זה העץ האהוב עליי״.

היה זה עץ מרשים. גזע עבה ואפרפר שהתרומם מהאדמה בין השיחים, נפרד לשני ענפים ראשיים, אחד מהם נושא צלקת גדולה, ונסק גבוה מעל שתי קומות הבניין. הוא נגמר בצמרת ירוקה, סמיכה ושטוחה שנראתה כאילו דלי עלים בגוון בלתי אפשרי של ירוק נשפך מהשמיים והכל נתפס בענפים.

לא התרשמתי. עץ ירוק. לבי, בסתיו הקנדי הראשון שלי, היה שבוי בצבעי השקיעה של העלים הנושרים. התאהבתי עד כלות באש, יין, זהב, צבעים של מנחוֹת־אלים או מתנות־אוהבים, שאחזו סביבי באבירוּת בענפיהם או נשרו בדרמטיות אל הקרקע. ירוק היה בסך הכל… שְרֶק.

אבל ככה אפשר להתאהב בעץ. בהתחלה אתה רואה אותו במקרה, ממרחק – פיזי או, במקרה שלי, מסוג אחר. ואז אתה אולי רואה אותו שוב, סתם כי הוא בדרך שלך לעבודה או לכיתה או הביתה, ואולי כי הוא פשוט שם, עומד שם במקום שלו כמו שעצים נוהגים לעשות, ואתה זז ממקום למקום כמו שאנשים נוהגים לעשות, ואין לכם אלא להצטלב שוב. ואולי אתה עובר לידו כל יום אבל לא שם לב במשך שנה שלמה, עד שיום אחד אתה מבין שלאט־לאט שינית את המסלול היומי שלך כדי לעבור קרוב יותר לעץ ההוא, העץ היפה ההוא, שאתה מרים אליו מבט כשאתה הולך ומחייך לעצמך.

העץ לא מחייך בחזרה, הוא פשוט עומד שם. זה מה שעצים עושים, הם עומדים, עומדים להפליא, עומדים בעקשנות, לפעמים עומדים בעליבות. הם עומדים כי זו הדרך שלהם והמטרה שלהם. הם גם צומחים, מתרחבים, מלבלבים, נותנים פרי, מייצרים שרף ומעלים קליפה, הם פורחים, הם משירים, וכל הזמן הזה הם מעמיקים וחופרים בחשאי מתחתינו ומתחתיהם, בונים מצודה תת־קרקעית של שורשים. הם גם שואפים ומבצעים פוטוסינתזה ונושפים ואם למות היא פעולה אז לבטח פעולתם האחרונה איננה מוות אלא ריקבון, שהוא סוג של מתנה.

עצים עושים דברים שלא ייאמנו. כל המבנה השלם של העץ, מהשורש הכי עמוק עד הענף הכי גבוה ובתוך הגזע והעלים והפרחים והפירות, הכל צומח מתוך זרע אחד (גרגיר יחיד וזעיר!) שמשתמש רק באדמה, במים ובאור כדי להקים מלאכת מחשבת של רקמות, סימפונייה ביולוגית. הבעל שם טוב, אחד האנשים ששינו לעד את המחשבה היהודית, כתב פעם: ״כשאני יוצא לשדה ומתבונן לכל מרחבי הבריאה, רק אז אני מרגיש, כמה דל הדיבור, וכמה ענייה הלשון״.

הדרך הכי קצרה מתחנת האוטובוס שלי לכיתה לא עוברת ליד העץ ההוא, ועם זאת, גם כשאני מאחר לשיעור אני הולך בדרך הארוכה, אפילו רק כדי להגניב מבט. צילמתי הרבה, הרבה תמונות של העץ הזה. חיפשתי בארכיונים של האוניברסיטה את בניין הכימיה בתקווה למצוא תמונות של העץ כשהיה צעיר. התקשרתי לעובדים מהגן הבוטני כדי לברר אם הם יודעים עליו משהו. לו יכולתי, הייתי כותב לו, אבל אני לא יכול, אז אני כותב עליו. אני הולך להסתכל עליו בכל פעם שאני בקמפוס. באור השמש הוא בוהק, ועליו זורחים בירוק בהיר וחי; בגשם, הענפים הגם־ככה־נשפכים שלו נראים כאילו הם בוכים בקול רם. העץ הזה מצא חן בעיניי. הוא משמח אותי.
להמשך הפוסט ←