אם זה עדיין לא קרה לכם, באחד הימים הקרובים זה יקרה: תושיטו את היד לעודף, או יותר סביר, לכספומט, ובין השטרות יהיה נייר זר: שטר כחול, כל כך חדש שהוא נראה עדיין כמו כסף צעצוע. אתם תהפכו בו, תחזיקו אותו קרוב ואז רחוק, תמששו רגע בין האצבעות. "יפה", תגידו לעצמכם או לקופאי, רק כדי להגיד משהו, כי פגישה ראשונה יש רק אחת, ואז תניחו אותו בזהירות, שלא יתקמט, בארנק, או שתדחפו אותו לכיס עם יתר השטרות. בימים הקרובים הוא יהיה אטרקציה: אם קיבלתם אותו מוקדם, תראו אותו לחברים שלכם ותסרבו לשלם בו, נאחזים בו עד שלא תהיה לכם ברירה. אם איחרתם, תבחנו בציפייה את העותק שאחד החברים שלכם יניח בחגיגיות על השולחן בסוף הארוחה. בסוף פרק הזמן ההכרחי שבו שטרות כחולים ואדומים של 200 יתערבבו זה בזה בארנקים, בסופו של דבר גם החדשות האלה, כמו כל חדשות, יהפכו לשגרה שקופה, משעממת ומובנת מאליה כמו קולות של מזגנים ברחוב, כמו העובדה שיש לך חשמל בבית, כמו מטבע של חמישה שקלים. שטר חדש של 200 שקל. אז מה.

אבל זו תהיה טעות, קורבן נוסף של הקצב האכזרי שבו תשומת הלב שלנו דופקת וזורקת. הופעה של כסף חדש נראית כמו רגע חולף שבין אדם לכספומטו, אבל מסתבר שההורים שלנו צדקו: כסף באמת לא גדל על העצים, הוא מגיע מאיפשהו. זה תהליך שנמשך שנים וכולל אנשים שבחיים לא חשבנו עליהם ומכונות שלא ידענו שקיימות. הגעתו של השטר החדש של 200 שקל היא רגע מצוין לבדוק שאלה שהטרידה אותנו שנים: איך עושים כסף, ולמה אנחנו מסתובבים עם תמונה של איש מת בארנק.  להמשך הפוסט ←