רשומה ראשונה

הלב שלי נכנס הביתה ברגע שירדתי מהמטוס. זו הייתה טיסה ארוכה במיוחד, והיא הייתה מוכרחה להיות ארוכה. הגעה למקום שאתה מייחל לשוב אליו דורשת העפלה. בשנה שעברה זה קרה לי בפעם הראשונה: הרגשתי בבית בעיר זרה ברגע שבאתי בשעריה. זה קרה באוסטין, טקסס. כשעזבתי אותה, ביקשתי בלבי לחזור אליה כמה שיותר מהר. והנה אני כאן שוב, בעיר שהייתי רוצה לקרוא לה בית.

שעה אחרי הדרכונים אני בבית של פיטר סטאאטס, עם שני א'. קר הערב באוסטין אז פיטר עומד בדלת בצעיף ארוך ומכנסיים קצרים ומחייך את החיוך שלו, חיוך קשה לפענוח, רוקד על מפתן הדלת שבין חמימות ללעג. פיטר היה צלם אבל הוא הפסיק כי הפילם מת. ״היום אפשר לראות מיד איך יצא״, הוא מספר לנו בזמן שהוא עושה לנו סיור בבית, ״פעם היית צריך לבחור צלם וממש להאמין בו״.

הבית הוא התגלמות האופי של אוסטין בבניין אחד: מוזר, אקלקטי ומזמין. הקירות עמוסים באמנות אצטקית, פסלי מתכת, גרוטאות עץ צבועות, שלט ניאון של בירה מקומית, שולחן עשוי מדלת עץ כבדה ממקסיקו השכנה, סמל משפחת סטאאטס (״זה פלינדרום״, הוא אומר, ״הולנדי במקור״), תמונות וציורים שקיבל פיטר במתנה מחבריו האמנים. הפגישה בינינו חטופה, שטחית, אבל פיטר מציג לנו כל פריט בבית ומקפיד להזכיר שאשתו מתה מסרטן לפני כמה שנים. הוא מחייך הרבה ונראה נקי מדאגות.

החצר ענקית וכמו חצרות רבות באוסטין היא כוללת איירסטרים, טריילר מתכתי שנראה כמו קליע ענקי ומבהיק. הוא משמש כבית מחוץ לבית, פעם לחופשות משפחתיות והיום למגורים חצי-קבועים בחצר. בזמן שפיטר מדבר אני חושב אם הוא היה ישן באיירסטרים כשהוא ואשתו רבו. האם הוא חושב היום על הריבים שלהם אז. פיטר גר שם כשהוא משכיר את הבית לאורחים, והלילה הבן שלו ישן שם ומתכונן למבחן בקולג׳. במדרגות בין שתי הקומות תלויה תמונה משפחתית קטנה וישנה ומעליה ציור ענקי. זה אתה בתמונה, אני שואל את פיטר. ״כן״, הוא מחייך, ״וזו אשתי ושני הילדים שלנו. היא מתה מסרטן השד לפני כמה שנים״. בציור הענקי שמעליה עומד אב גבוה וסומך את ידיו על נער ונערה. ״וזה״, הוא עוצר באמצע המדרגה, ״וזה מה שנשאר״.

פיטר עובר בכל הבית כמו זרוע של הוריקן, הצעיף שלו מסתחרר בשובל שהוא מותיר. הוא נפרד מאתנו על הסף, נועל את נעליו ביציאה מהבית של עצמו. הלילה הוא ישן אצל חבר. הלילה אנחנו שוכרים את הבית שלו, ומנופפים לו לשלום ממפתן הדלת.

רשומה שנייה

כמו טראומה שחוצה את החיים, חותך נהר קולורדו את מרכז אוסטין. מצפון לנהר כל מה שיכול להעלות את מחירי הנדל״ן: דאונטאון, האוניברסיטה, מרכז הכנסים, מסעדות יוקרה. מדרום לנהר, כל מה שמחירי נדל״ן נמוכים מאפשרים: חנויות קטנות ועצמאיות, פוד טראקס בהמוניהן, גלריות קטנות, מסעדות טבעוניות, חנות ספרים אנרכיסטית.

התחלתי את היום בלי לדעת מה אעשה. הלכתי בלי לדעת לאן. הגעתי לדרום העיר. שם מצאתי את מה שלא ידעתי שחיפשתי: את אלי(זבת, אבל אף אחד לא קורא לה אליזבת). הכרנו קודם אבל לא נפגשנו באמת עד עכשיו. פתחתי את דלת הסטודיו שלה ואמרתי היי אלי, זה גיא מישראל.
להמשך הפוסט ←