בסוף 2012 נסעתי לארצות הברית. בלייזר ביקשו ממני לכתוב להם חוויות מההופעות שראיתי, אבל יצא לי טקסט אחר לגמרי, שהרבה יותר אהבתי. הם בחרו לא לפרסם אותו, והוא פורסם כאן בתת. הנה הטקסט שכן פורסם בסוף, על ההופעות עצמן.

1

לא משנה כמה סרטים וספרים וכתבות קראת על ניו יורק, שום דבר לא מכין אותך למפגש מטווח אפס עם הרחובות שלה. בבת אחת אתה מתעורר משינה שלא ידעת שאתה שקוע בה. בשביל ג'אנקי מוזיקלי כמוני, להרים גליון של "טיים אאוט ניו יורק" ולבדוק איזה הופעות יש השבוע בעיר, זה כמו לתת לנרקומן מפתח למחסן הסמים של המשטרה ולהגיד לו: "כיבינו את המצלמות, יש לך 24 שעות".

זה היה הביקור הראשון שלי בניו יורק, והגעתי כדי לרדוף אחרי כמה מהגיבורים שלי: ניל יאנג, הרוטס, הבלאק קיז, בון איבר. היו לי כרטיסים בכיסים וכוכבים בעיניים. אבל לא נסעתי רק כדי למחוק כמה סעיפים מרשימת החלומות שלי.

מאז ההופעה הראשונה שלי, כשהייתי בן שבע ודני רובס הופיע בקיבוץ שלי, ראיתי בארץ אלפי הופעות: במועדונים, בפארקים, בפסטיבלים, בבתים פרטיים, על גגות, על מדרכות, בכיכרות, ביערות, במדבר, באולמות אופרה מכובדים ובמרתפי חזרות מטונפים. ראיתי את מייקל ג'קסון בפארק עם עוד 80 אלף איש ואת שלומי שבן בסלון עם עוד 13 איש. ראיתי הופעות מדהימות והופעות איומות, ותמיד ראיתי אותן באותה הצורה: מוקף ישראלים. נסעתי ליבשת אחרת כדי לבדוק איך נראית חווייה מוזיקלית אחרת.
להמשך הפוסט ←