אני שומע מוזיקה בריכוז רב מאז גיל עשר, אבל אני לא מומחה סאונד. אני לא יודע להבדיל בין צליל "חם" ל"מלא", או לקבוע למה האקוסטיקה בחדר מסוים גרועה. עזבו, בשיר עמוס במיוחד אני לא תמיד מבדיל בין גיטרה לפסנתר, ויש לי בבית מערכת יד שניה שעלתה 1800 שקל. בקרב אודיופילים זה כמו להביא סנדוויץ' מהבית למסעדת כתית.
מחקרים בכלכלה התנהגותית טוענים שככל שתשלם יותר על החווייה, ככה תיהנה ממנה יותר – וזה בכלל לא משנה כמה היא טובה בערכים אבסולוטיים. לכן יש אנשים שמוכנים לשלם אלפי שקלים על בקבוק ויסקי, או במקרה שלנו 40 אלף שקל על זוג רמקולים שבסופו של דבר משמיעים את אותו האלבום שאתה שומע באוזניות של האייפון. ומאחר שמוזיקה היא הוויסקי שלי, הלכתי להאזין לשלוש מערכות ברמות מחיר שונות, כדי לבדוק אם באמת שומעים הבדל באוזן בלתי מזוינת. אה, ואם שווה לשלם 72 אלף שקל תמורת ההבדל הזה.
