גבר הולך לאיבוד בין 3000 סחים באמפי קיסריה

זה ערב קיץ חם, ועשר ארגנטינאיות בנות עשרים וקצת עומדות מחוץ לכניסה 7 לאמפי קיסריה ומדברות ספרדית קולנית מהר ומהאף. כולן בגופיות קצרות וחלקן יפות מאוד, אז קשה להתעלם מנוכחותן ולא לתהות מה דה פאק מחפשות ארגנטינאיות בנות עשרים וקצת במופע של שלמה ארצי בקיסריה. הן בבירור לא גדלו בישראל, וגם אם נניח שהן מבינות עברית – והן לא נתנו אף סיבה להניח את זה, עם הספרדית המתגלגלת וההתעלמות מהמתרחש סביבן – הן צעירות וזרות מכדי שיהיו מעריצות של שלמה ארצי, מהסוג שמשלם 300 שקל לכרטיס. פשוט כי לפני המוזיקה וחיל הים וחתולים שאיכשהו השיגו טיימר, הופעה של שלמה ארצי בקיסריה היא טקס – טקס השתייכות לשבט של ישראליות מאוד ספציפית, שהארגנטינאיות האלו לא נראות שייכות אליו. ועבור אלה שמגיעים למופע בפעם הראשונה, זהו גם טקס חניכה לשבט הזה.

אני כאן בפעם הראשונה. הפעם האחרונה שהייתי בהופעה בקיסריה הייתה לפני 12 שנה, בהופעה של רדיוהד. כן, יש אנשים שאוהבים גם אותם וגם את שלמה ארצי, אבל אני לא בדיוק אחד מהם. כשאני נכנס לשירותים לפני המופע אני קולט שבאתי בחולצה של רדיוהד, ואני מצחקק במבוכה מול המראה. אני נבוך כי אני מרגיש לא שייך, זר ומוקף זרים. מה זרים, אויבים. המושג "שלמה ארצי בקיסריה" הוא הגיהינום של "אנשים כמוני", כאלה שכל חייהם הגדירו את עצמם לפי המרחק מכל מה שמסמל שלמה ארצי בקיסריה. אנחנו אלה ששומעים באוזניות משהו קצת שונה (ואולי אפילו מתנשאים קצת בגלל זה), שמשתדלים לא לקנות בקסטרו כי כולם קונים בקסטרו ונראים אותו הדבר, שמוצפים אי-נוחות מול הקמפיינים העדריים של גלעד שליט בפייסבוק או מול כל תגובה עדרית ישראלית, אנשים שנרתעים ממפגני כוח המוניים, שנרתעים ממפגן הכוח ההמוני שנקרא מופע קיץ בקיסריה. זו לא סתם סנוביות מוזיקליות – אני דווקא אוהב לא מעט שירים של שלמה ארצי. זה עניין של הגדרה עצמית או קבוצתית כאלטרנטיבה, אלטרנטיבה למיינסטרים ולא רק זה המוזיקלי. שלמה ארצי הוא ההיפך הגמור מאלטרנטיבה – הוא ברירת המחדל. ומי רוצה לחיות את ברירת המחדל?
להמשך הפוסט ←

על העטיפה של שיר טיול

האלבום
יחסית לחייו הקצרים של הפופ או הרוקנ'רול (60 שנה בלבד), הספיקו להיווצר סביבם כמות מפתיעה של מיתוסים. אחד מהם, שולי וזניח יחסית אבל אמיתי הרבה יותר מסיסמאות הסקס סמים ואורח חיים ראוותני (אה כן, רוקנ'רול!), הוא מכשול האלבום השני.

האלבום השני הוא לאו דווקא אלבום מס' 2 בכרונולוגיית ההקלטות של האמן, אלא האלבום שבא מיד אחרי ההצלחה הגדולה. כמובן, אצל אמנים שההצלחה הגדולה שלהם מגיעה באלבום הבכורה, המכשול קשה וגדול עוד יותר: באלבום השני אתה צריך להבהיר שאתה לא פלא חד פעמי, שיש בך יותר מאלבום גדול אחד, שאתה כאן כדי להישאר. הציפיות גבוהות; הזמן קצר כי אסור להתמהמה ולהישכח; אנשי חברת התקליטים כבר רוכנים מעל שרטוטים אדריכליים ומתכננים את האגף הבא שיבנו במשרדיהם עם הרווחים מהאלבום הבא שלך. וכשהלחץ עצום, קל מאוד לטעות.

הנוסחה של מכשול האלבום השני אומרת כך: ככל שהאלבום הראשון שלך מצליח יותר, כך גובר הסיכוי שהאלבום השני יהיה נפילה: מסחרית, אמנותית, יו ניים איט. זו מלכודת, והסיכוי להיחלץ ממנה הוא מזערי: אם תשחזר את הנוסחה של האלבום הראשון והמצליח, המבקרים ישחטו אותך על חוסר יכולת להתפתח. אם תשנה כיוון, אתה עלול להפסיד את הקהל הגדול שצברת בזכות הסגנון הייחודי שמאפיין אותך. איך יוצאים מהברוך הזה?
להמשך הפוסט ←