רשומה ראשונה

הלב שלי נכנס הביתה ברגע שירדתי מהמטוס. זו הייתה טיסה ארוכה במיוחד, והיא הייתה מוכרחה להיות ארוכה. הגעה למקום שאתה מייחל לשוב אליו דורשת העפלה. בשנה שעברה זה קרה לי בפעם הראשונה: הרגשתי בבית בעיר זרה ברגע שבאתי בשעריה. זה קרה באוסטין, טקסס. כשעזבתי אותה, ביקשתי בלבי לחזור אליה כמה שיותר מהר. והנה אני כאן שוב, בעיר שהייתי רוצה לקרוא לה בית.

שעה אחרי הדרכונים אני בבית של פיטר סטאאטס, עם שני א'. קר הערב באוסטין אז פיטר עומד בדלת בצעיף ארוך ומכנסיים קצרים ומחייך את החיוך שלו, חיוך קשה לפענוח, רוקד על מפתן הדלת שבין חמימות ללעג. פיטר היה צלם אבל הוא הפסיק כי הפילם מת. ״היום אפשר לראות מיד איך יצא״, הוא מספר לנו בזמן שהוא עושה לנו סיור בבית, ״פעם היית צריך לבחור צלם וממש להאמין בו״.

הבית הוא התגלמות האופי של אוסטין בבניין אחד: מוזר, אקלקטי ומזמין. הקירות עמוסים באמנות אצטקית, פסלי מתכת, גרוטאות עץ צבועות, שלט ניאון של בירה מקומית, שולחן עשוי מדלת עץ כבדה ממקסיקו השכנה, סמל משפחת סטאאטס (״זה פלינדרום״, הוא אומר, ״הולנדי במקור״), תמונות וציורים שקיבל פיטר במתנה מחבריו האמנים. הפגישה בינינו חטופה, שטחית, אבל פיטר מציג לנו כל פריט בבית ומקפיד להזכיר שאשתו מתה מסרטן לפני כמה שנים. הוא מחייך הרבה ונראה נקי מדאגות.

החצר ענקית וכמו חצרות רבות באוסטין היא כוללת איירסטרים, טריילר מתכתי שנראה כמו קליע ענקי ומבהיק. הוא משמש כבית מחוץ לבית, פעם לחופשות משפחתיות והיום למגורים חצי-קבועים בחצר. בזמן שפיטר מדבר אני חושב אם הוא היה ישן באיירסטרים כשהוא ואשתו רבו. האם הוא חושב היום על הריבים שלהם אז. פיטר גר שם כשהוא משכיר את הבית לאורחים, והלילה הבן שלו ישן שם ומתכונן למבחן בקולג׳. במדרגות בין שתי הקומות תלויה תמונה משפחתית קטנה וישנה ומעליה ציור ענקי. זה אתה בתמונה, אני שואל את פיטר. ״כן״, הוא מחייך, ״וזו אשתי ושני הילדים שלנו. היא מתה מסרטן השד לפני כמה שנים״. בציור הענקי שמעליה עומד אב גבוה וסומך את ידיו על נער ונערה. ״וזה״, הוא עוצר באמצע המדרגה, ״וזה מה שנשאר״.

פיטר עובר בכל הבית כמו זרוע של הוריקן, הצעיף שלו מסתחרר בשובל שהוא מותיר. הוא נפרד מאתנו על הסף, נועל את נעליו ביציאה מהבית של עצמו. הלילה הוא ישן אצל חבר. הלילה אנחנו שוכרים את הבית שלו, ומנופפים לו לשלום ממפתן הדלת.

רשומה שנייה

כמו טראומה שחוצה את החיים, חותך נהר קולורדו את מרכז אוסטין. מצפון לנהר כל מה שיכול להעלות את מחירי הנדל״ן: דאונטאון, האוניברסיטה, מרכז הכנסים, מסעדות יוקרה. מדרום לנהר, כל מה שמחירי נדל״ן נמוכים מאפשרים: חנויות קטנות ועצמאיות, פוד טראקס בהמוניהן, גלריות קטנות, מסעדות טבעוניות, חנות ספרים אנרכיסטית.

התחלתי את היום בלי לדעת מה אעשה. הלכתי בלי לדעת לאן. הגעתי לדרום העיר. שם מצאתי את מה שלא ידעתי שחיפשתי: את אלי(זבת, אבל אף אחד לא קורא לה אליזבת). הכרנו קודם אבל לא נפגשנו באמת עד עכשיו. פתחתי את דלת הסטודיו שלה ואמרתי היי אלי, זה גיא מישראל.

כשפותחים ברז אחרי זמן רב שהוא היה סגור יוצאים מים חומים וחלודים: הסמולטוק. אחרי שעה של סמולטוק אלי שאלה מה אני מתכנן לעשות, כי יש לה סידורים, ואני אמרתי שלא תכננתי כלום, ופתאום המים נהיו צלולים. אחרי דקה כבר ישבתי בהונדה הישנה שלה עם שני כלבים זרים בחיקי, מקשיב לתכניתה של אלי לפתוח פוד טראק של פרנץ׳ טוסט טבעוני שעשוי מחלה כשרה. במקום כמו אוסטין זה יהיה להיט. מחוץ לסטודיו שלה כבר מחכה טריילר זעיר למטרה הזו בדיוק, והיום נלך לקנות ציוד. אבל קודם, היא אומרת, קודם עוצרים בחנות העודפים של ממשלת טקסס.

המקום הזה לא מדורג בשום מדריך תיירים לאוסטין, אבל הוא צריך להופיע ברובם. ממשלת טקסס מחרימה רבבות כלי נשק בשדות התעופה שלה, ואם החרימו לך פצירה, סכין ציד או מחסנית מלאה כדורים, אל חשש – אתה יכול למצוא אותם בחנות העודפים, שם נמכרות כל ההחרמות לצד מחסן בגודל איקאה, מלא ברהיטים מכל הסוגים שעד לאחרונה שימשו בתי ספר ומשרדים ממשלתיים ועכשיו נמכרים בשמינית המחיר. לקנות הכל, למכור הכל, בגדול. זו אמריקה. זו טקסס.

בדוכן הטאקו הטבעוני אני שואל איך היא תקרא לדוכן האוכל שלה. היא מספרת לי, וכשאני שואל למה דווקא השם הזה, שלא קשור לפרנץ' טוסט בשום צורה, היא אומרת שהארוס שלה נהג לקרוא לה ככה. אנחנו אוכלים בידיים מעל צלחות נייר והכל נוזל.

בדרך לחנות הציוד למטבחים תעשייתיים אני אומר לה אלי, בכלל לא ידעתי שהאיזורים האלה בעיר קיימים. ספרי לי עוד. והיא מספרת איך לפני שנתיים בדיוק, בזמן פסטיבל המוזיקה השנתי שלכבודו הגעתי לכאן השנה, טראוויס אמר לה שהוא טס לניו יורק בספונטניות עם חברים ושלא תדאג. ״הוא היה ממש חכם, עשה תואר מתקדם בפיזיקה. ואתה יודע איך אנשים סופר חכמים אוהבים לנסות סמים חדשים וכאלה?״ – אני מהנהן אפילו שאני לא יודע – ״אז הוא היה כזה. ואתה מכיר שלפעמים חוויות סמים נגמרות ממש רע?״ – הולי שיט, אני אומר לה ומתקפל בכיסא ליד הנהגת. היא מחייכת את החיוך העצוב ביותר.

התנועה עומדת. אנחנו מדברים על אבל. אני אומר לה שאני תמיד נבוך לגלות מחדש שצרת רבים באמת מנחמת אותי, שהידיעה שכל אחד נושא אבל מקלה איכשהו את המשקל. היא אומרת שאבל הוא כמו אוקיינוס: שחור ואינסופי. לפעמים הגלים שלו מלחכים לך את האצבעות, ולפעמים הם מטביעים אותך כליל.

בשולי העיר אנחנו מגיעים למחסן ענק של מטבחים תעשייתיים. הכל משומש ומטונף בשאריות אוכל, חלודה, עובש. שברי חלומותיהם העסקיים של מסעדנים, מלונות, מוכרי רחוב כמו אלי. אנחנו מתמלאים חיים פתאום, מתכננים בהתלהבות את העבודה בדוכן החדש ואוספים מהמדפים כלי בישול, ספלים, קנקני סוכר קטנים, קערות ברזל ענקיות ששימשו מערבלי ענק ועכשיו יהפכו לעציצים החדשים של אלי. יש חור בתחתית, אני אומר לה ומצביע על קרע חלוד בקרקעית הדוד הקעור הענקי, שנראה כאילו הוא יכול לבלוע את שנינו. כן, היא אומרת לי, אתה חייב שיהיה חור בתחתית. רק ככה אפשר לנקז את המים ולגדל משהו. כל אחד מאתנו תופס ידית אחת, להרים ביחד .

רשומה שלישית

בדרך הביתה, לא הביתה, לבית הזמני שהוא היום ביתי, חטפתי אגרוף געגועים ונפלתי ארצה. פתאום הייתי שוב לבד. כבר שבוע שלם שלא ראיתי אותה, לא נגעתי בזרועה, לא שהיתי איתה באותו חלל. האייפון לא מוליך קשר אלא ברקים: הבזק קשר מהיר שדועך בנגיעה קלה במסך. כל כך קל לשמוע את קולה ברגע, לקבל תמונה מהבית הרחוק, להחליף הודעות מיידיות כמו ביום רגיל, אבל האייפון נשאר לבד בכיס. אני פה בלעדיה, כלומר לבד. אחד.

בדרך הביתה נזכרנו שצריך לקנות ויסקי למסיבה מחר. עצרנו בחנות המשקאות וכשיצאנו גילינו שהמגרש מול החנות, שהיה סגור כל השבוע, נפתח והתמלא באנשים, אורות ומוזיקה נהדרת. בפנים רחש יריד של דוכני יד שנייה, וינטג׳ ומלאכות יד. דבר לא היה טוב יותר מהפ'אנק המלוכלך שניגן דיג׳יי גדול ומבוגר. הוא נתן לי חיבוק חם כשהחמאתי לו על המוזיקה.

בדרך הביתה נתקעתי מול דוכן אחד שהציג תכשיטים מעץ דקיק, חתוכים בלייזר בדפוסים משוגעים ומרהיבים של אר-דקו מעורבב בפיתוחי אינקה. עצרתי להתפעל. המוכרת אמרה לי: אני שומעת מבטא, מאיפה אתה? עניתי לה: הכל פה יפהפה, בואי נעשה תחרות. אני אנסה לבחור מה לקנות ואת תנסי לזהות מאיפה המבטא שלי, ונראה מי יצליח קודם. זה לקח כמעט עשר דקות של שיחה והתלבטויות (הכל באמת היה יפהפה), אבל בסוף ניצחתי. קצת אחר כך היא ניחשה ישראל, אבל רק כי נגמרו לה המדינות, פחות או יותר. לקחתי כרטיס ביקור. תקשיבי, אמרתי לה, אני רוצה לראות עוד. בטח, היא אמרה, זו הכתובת של הסטודיו שלנו, תבוא.

למחרת בצהריים יצאה השמש. דפקתי בדלת בדרום העיר ומרדית׳ קיבלה את פניי. בוא תיכנס. אתה חייב לפגוש את מייקל, הוא בחצר, משפץ טריילר ישן. מייקל ומרדית׳ – הוא מהנדס, היא ארכיטקטית – עזבו את העבודות שלהם ופתחו את הסטודיו שלהם לייצור תכשיטי עץ. מרדית׳ משתמשת בידע שלה בתכנון תלת ממד ומייקל, טוב, הוא למד הנדסה. הם נפגשו בבי"ס לעיצוב ומאז הם יחד. אני מרגיש כאילו אנחנו כבר חברים. שניהם ישרים ופתוחים, נינוחים וחרוצים. דיברנו על החלומות שלהם, על הכסף שאנשים מוציאים על חתונות, על לגור באוסטין, והם הראו לי את כל המכונות והחומרים ושלבי העבודה שלהם והכניסו אותי פנימה בכזו קלות. הם נפלאים, וכל כך מוכשרים, וממלאים את אותו חלל בקלות שמכווצת את הלב. (הם מוכרים גם אונליין. בינתיים הייתה להם רק הזמנה אחת מישראל. אחרי שתסתכלו על הפריטים שלהם, אולי תרצו לשנות את זה).

כל כך קל לתייג זרים, בטח כשאתה מטייל ומנסה למפות מקום חדש ואנשים חדשים. תראה את ההיפסטר/פרחה/דוס/איש עסקים הזה. פחחח. באוסטין זה הרבה יותר קשה. איש העסקים בחליפה שיצא כרגע ממרכז הכנסים הוא גם גיטריסט בלהקת סרף רוק. הבחורה עטורת הפירסינג בבאר היא מרצה באוניברסיטה. הגבולות מיטשטשים וטוב שכך. כיף להיזכר שהגדרות החברתיות והתרבותיות האלה הן קצת חסרות משמעות.

קחו לדוגמה את ריאן ומרינה, שפגשתי בדרום רחוב קונגרס, מנגנים קאנטרי-בלוז משונה על גיטרה ומנדולינה. הוא שר בזעקות. היא נותנת את הקצב בריקודי סטפס על לוח העץ הקשה שלה. לפי הקעקועים והגרביים הם היפסטרים. לפי הכובעים והמוזיקה והמבטא הם רדנקים. ריאן הוא גם סקייטר עם קעקועי פאנק רוק. הם עברו לאוסטין ממש לאחרונה, אחרי שחיו כמה חודשים בדרכים. האם נגינת רחוב היא פרנסתם? לא, ריאן מתלונן שהוא מצא עבודה טובה ועכשיו אין להם זמן לנגן ברחוב כמו שהם אוהבים חוץ מבסופי שבוע. כשאנשים מפתיעים אותך זה תמיד בגללך, לא בגללם.

בקייס הגיטרה הפתוח שלהם אני מגלה שטר של 2 דולר. לא ידעתי שקיים כזה שטר, אבל הוא אמיתי. הם מספרים לי שמועדוני חשפנות התחילו להחזיר עודף בשטרות של 2, כדי שתמשיך לבזבז כסף עד שיישארו לך רק שטרות של דולר. אם תחזור הביתה עם שטר של 2 דולר, ידעו שהיית במועדון חשפנות. באותו ערב אני קונה מיץ ושואל את המוכר אם הוא יש לו שטר של 2. אני רוצה למשש במו ידיי את הנייר המוזר והקסום הזה, שהופך שניים לאחד. יש לו. הוא נותן לי אותו תמורת שני שטרות של דולר. ולרגע אחד אני מכניס לגעגוע אגרוף בפנים.

רשומה רביעית

אחרי שבועיים בשפה זרה, המשא הופך קל יותר. בישראל אני מתחמק ומתבייש משיחה באנגלית. יש לי מבטא ישראלי ואני נבוך. בטקסס המבטא שלי הוא יתרון, כי הוא שובר את מעט הקרח שנסוך על פני הזרים: ״אני שומע מבטא מעניין, מאיפה אתה?״, והשיחה כבר קולחת. בבית קפה, בתור להופעה, בהמתנה במעבר החציה. מעולם לא הכרתי ידידים חדשים וניהלתי שיחות רעים בקלות רבה יותר מאשר בשבועיים האחרונים.

זה לא רק בזכות המבטא, זו השפה. הלשון מתגמשת, מתמתחת, הופכת קלה יותר כשהמילים אינן שלי. הן שאולות לרגע, משוחררות ממטען ההקשרים, הזכרונות, הקונוטציות שנוגעות אליי ואל העבר שלי. אני מתחיל לחשוב באנגלית, למלמל באנגלית, אני מצליח להצחיק באנגלית בלי לגמגם. כל כך קל לחלום, לתכנן את העתיד, כשהמטבע שבו אתה משתמש בכל מפגש אנושי לא כובל אותך אל העבר – של עצמי, של המדינה שלי, של העם שלי. כל הזהויות המרובות והמורכבות שלי מתגלגלות בשפה שבה אני מדבר. שבועיים באנגלית והגיבנת נעלמת.

חברים מנסים לדבר איתי על הבחירות, הם רוצים לפרוק את דעתם. אני הודף: תנו לי לקרוא את היומון המקומי, להתעניין בהיסטוריה נטולת משקל, בפוליטיקה של אחרים. קל יותר לשחות כשלמים אין התנגדות.

אתמול בערב פגשתי את צ׳לסי. בת עשרים ומשהו, שיער קצר, ישבנו בפאב והיא ניצחה בפינג פונג את כל הגברים בחדר. היא חזרה לשבת כי חלק מהם לא הפסידו בכבוד והתעקשו להסביר לה, כאילו בצחוק, שזה מזל של מתחילות. לא נראה שזה הפריע לה. דיברנו על ההבדל בין אוסטין לשאר טקסס ועל יופי אמריקאי קלאסי, אמריקן ביוטי. יש לה חברה שנראית כמו החלום האמריקאי והיא מנסה להכיר לצ׳לסי בחורים בבארים, אבל כל הבחורים רק שואלים את צ׳לסי אם החברה שלה פנויה. ״גברים בטקסס הם מאוד שמרנים״, היא אומרת. מה זה אומר, אני שואל. ״שהם לא יודעים מה לעשות כשלבחורה יש שיער קצר ודעות משל עצמה״.

מאוחר יותר בלילה היא מספרת לנו על החינוך המורמוני שקיבלה ועל כך שהתחתנה בגיל 19, ״פחות כי רצינו ויותר כי הרגשנו שזה מה שמצופה מאתנו לעשות עכשיו״. אחרי שלוש שנים היא התגרשה. ״ניסיתי להיות האישה שהוא ציפה ממני להיות, אבל אצל המורמונים זו לא שותפות, את מקסימום יועצת״.

היא עזבה את הבעל (״אחרי חצי שנה הוא התחתן שוב״), עזבה את הדת. ״אני מנסה להיות רוח חופשיה יותר״, היא אומרת ומקמטת את האף במבוכה מבחירת המילים של עצמה. אני מספר לה שכשאני ניסיתי להיות חופשי יותר החלטתי להגיד כן לדברים לפני שאני שוקל אותם. זה הביא אותי לכמה הרפתקאות משונות, הפך אותי לגמיש יותר, פחות חששן. ״כן״, היא אומרת, ״אולי זו דרך טובה להשתחרר מהמשקל הזה״.

רשומה חמישית

יצאנו מהעיר. יצאנו ויצאנו ומאז אנחנו יוצאים ובאים בשעריהן של ערים אינספור: טיילר, שריבפורט, ראסטון, לפאייט, ברו ברידג׳, אלכסנדריה, באטון רוז׳, ניו אורלינס. ישרים וארוכים הכבישים בין אתמול ומחר, השיר ברדיו חוזר ומתפורר ועלינו למצוא מחדש תחנות חדשות להיאחז בהן, וגם הן זמניות בלבד, התדרים הישנים כבר לא שם.

הכביש שעליו אנו נוסעים מתרומם לפתע מהקרקע ומתחתיו מים רבים. אגם פתאומי. צמאים, אנחנו יורדים מהכביש המהיר ביציאה הקרובה ומחפשים גישה אל המים. הכל חסום בשורה של בתים פרטיים, כל אחד והגדה הפרטית שלו. אין רווייה לצמאים בלי הון. בדרך חזרה לכביש המהיר אנחנו מוצאים מסבאת דרכים רעועה. בחצר החצץ שלה חונים אופנוע גדול ושני טנדרים כבדים. שני כלבים נובחים עלינו כשאנחנו יוצאים מהמכונית. צמאים, אנחנו נכנסים. הדלת נפתחת והצהריים מוחשכים. הבאר כמעט ריק. קלישאה של אופנוען יושבת לדלפק – בנדנה, זקן, וסט עור, קעקועים. מאחורי הדלפק ברמנית צעירה עם גשר בשיניים, ובעלת הפונדק, אישה עליזה שמברכת אותנו לבבית.

באמצע הבירה הראשונה מתחילים לקלוח סיפורי האופנועים. האופנוען עבר מאוקלהומה ללואיזיאנה בשביל למצוא עבודה. הוא מחליף עם בעלת הפונדק סיפורים על נשים שהיו כל כך שיכורות שהיה צריך לקשור אותן למושב האחורי של האופנוע כדי שלא יתעלפו ויפלו ממנו בדרך הביתה. הוא מראה לנו תמונה של אישה מבוגרת בתחפושת מלאה של ליצן, יושבת מאחוריו על האופנוע. כל יושבי הבר מכירים אותה. היא משוגעת, הם צוחקים, יש לה אומץ. הברמנית, בת 23, עברה גם היא מאוקלהומה, שם התחרתה באופן מקצועי במירוצי אופנועים. היא מספרת לנו איך בנסיעת החימום לאחד המירוצים היא התרסקה ושברה את פרק היד. היא בכל זאת התחרתה פעמיים באותו יום.

אנחנו מגיעים לסיפורי תאונות. כל אחד מהם מכיר מישהו שעבר תאונת אופנוע נוראית, והם חולקים את הסיפור לפרטי פרטיו: איזה חלק גוף נפגע באיזה אופן, איפה יצאה העצם מהעור, מה החלים ומה לא, וכמה מהר חזר אותו אדם לאופנוע. אף אחד מהם לא שוקל לנטוש את שני הגלגלים.

בכל עיירה וצומת דרכים יש באר כזה. אותם לקוחות ואותה בעלת פונדק. כל עיר שונה, אך הכניסה והיציאה מכולן זהות: כביש מהיר ארוך וישר שבשוליו אותם מלונות, אותן רשתות גדולות, אותם שלטי חוצות בדיוק, עד שכניסה לעיר אחת נראית כמו היציאה מקודמתה. נכנסת לעיר זרה והיא כבר מוכרת, ורטיגו של תנועה והישארות במקום. איך תהיה בטוח שזה אתה זז ולא הרכבת שלידך? איך תצליח להמשיך לנוע בלי לאבד אוריינטציה, בלי להתמכר לתנועה המתמדת, בלי לאבד אחיזה, אפילו להבהוב של רגע, בהגה?

פורסם במקור במגזין אלכסון