שום דבר לא במקומו הנכון

הסיפור הזה פשוט אז אספר אותו בפשטות. והוא סיפור על נפילה מגבוה, אז אספר אותו בזהירות. להיות נער בקיבוץ בצפון הרחוק זה הדבר הכי קרוב לגן עדן שאני מכיר. הרבה ספרים וסרטים תיעודיים מהשנים האחרונות מראים את הצד המצלק של ילדות בקיבוץ, ובאמת יש צד כזה. להתעורר בגיל 4 באמצע הלילה, כל לילה, בלי ההורים שלך זה מצלק. חברה שמנסה להיות שוויונית בכוח זה מצלק. גם אוכל בחדר אוכל של קיבוץ זה מצלק. אבל ילדות לחוד ונעורים לחוד. אחרי שאתה יוצא מבית הילדים ומהלינה המשותפת, אתה חופשי. אתה נכנס לשלב המסחרר בחיים, שבו אתה מנסה לשרטט את הגבולות של עצמך בעזרת מתיחת הגבולות של כל המערכות שסביבך: משפחה, בית ספר, חברים, נערות, אלכוהול, סמים, מוזיקה. אתה מנסה הכל ובודק כמה רחוק תוכל לקחת כל אחד מהדברים האלה לפני שיכאב לך, ושם אתה קובע את הגבול ואומר: אוקיי, מסתבר שזה מי שאני, עד לכאן אני יכול להגיע ולא עוד. בקיבוץ, החווייה הזו משחררת ומשכרת במיוחד.

כי למרות הסייגים, קיבוץ הוא בבסיסו מערכת הגנה חובקת-כל. ההגנה הזו היא חופש עצום לנער סקרן כי לא משנה מה תעשה, לא ישלחו אותך לפנימייה, לא יכניסו אותך לכלא ולא יגרשו אותך מהמשפחה. פותרים הכל בתוך הקיבוץ, אם בכלל פותרים משהו. המחשבה שמובילה את ההזנחה הנפלאה הזו היא שאין צורך להשגיח עליך מקרוב. אתה פה בקיבוץ, אז מה כבר יכול לקרות לך. החברים, הדבר החשוב ביותר בעולמו של נער בן 16, נמצאים איתך תמיד. גדלתם יחד, ואין קשר חזק מזה. את רוב הימים שלי ביליתי יחף על הדשא, מעשן ומתבטל עם החברים הכי טובים שלי על גדת נחל הדן – גן עדן, אמרתי לכם – או על המיטה שלי, מתמסר באינטנסיביות הולכת וגדלה לאהבה שהלכה וצמחה בתוכי בגיל ההתבגרות כמו התמכרות. לא אוננות, מוזיקה.

כבר בכיתה ה' הייתי הדי-ג'יי במסיבות כיתה (כלומר, הבאתי קסטה עם שירים של אייס אוף בייס), ובשנות החקירה והחופש של גיל הנעורים התחלתי לבלוע מוזיקה בסקרנות ובטוטאליות, שלצערי שמורה בעיקר לגיל הזה: מנירוונה והסמשינג פאמפקינז, דרך אביתר בנאי וברי סחרוף, ועד פורטיסהד ופי-ג'יי הארווי. צללתי לתוכם באוזניים פעורות לרווחה. אבל האובססיה האמיתית התחילה, כמו בכל הסיפורים, ביום משעמם אחד. בחדר האוכל נערכה מכירת דיסקים, אחד מהאירועים האלה שפשוט צצו בקיבוץ ומעולם לא טרחתי לתהות ביוזמת מי או מי מרוויח מהם. הייתי צייד בודד בין השולחנות עמוסי הדיסקים, שייטתי בין צלילים ארוזים, שרק שנים מאוחר יותר יהפכו לחלק מהותי בחיי. דיסק אחד ממש זינק לי לידיים, והייתה עליו מדבקה: "האלבום הטוב ביותר של כל הזמנים (מגזין Q)". כנער שעדיין לא פיתח חוש ביקורתי כלפי התקשורת והאמין לכל מילה, ההצהרה הבומבסטית הזו זעזעה את עולמי. זה האלבום הכי טוב שיצא אי פעם? אני חייב לשמוע אותו! אני חייב להבין עד לאן מוזיקה יכולה להגיע, איפה נקבע הרף החדש, מה בדיוק אני מפסיד. בדיעבד, אני מבין, חיפשתי את הפסקול ההולם לנעורים הטובים בכל הזמנים (על פי מגזין Q), כמו שהחשבתי אותם אז. לא הכרתי כמעט אף שיר של הלהקה הזאת, והעטיפה נראתה קצת משונה, אבל שילמתי ודיוושתי הביתה כמו מטורף, אוחז בידי את OK Computer.

מגזיני מוזיקה בריטיים הם מקור לא אכזב להייפ מוגזם, ואין דבר שעורכיהם אוהבים יותר מאשר לצלוב היום את המלך שהכתירו אתמול. המקרה של OK Computer יוצא דופן. ב-15 השנים מאז יציאתו הלך והתחזק המעמד שלו כאחד מאלבומי הרוק הגדולים בהיסטוריה, ובוודאי אלבום הרוק החשוב והמשפיע של דורו. זה קרה בזכות המוני להקות שבנו את הסאונד שלהן על יסודותיו, מקולדפליי ומיוז ועד רוב הרוק הישראלי של העשור האחרון, וגם בזכות מאזינים פשוטים, כמוני, ששכבו לילות שלמים במיטה עם חוברת המילים, מנסים לפענח את היסודות האלכימיים בנוסחה שהפכה גיטרות לזהב, חושבים לעצמם "שיט, זה באמת האלבום הכי טוב בכל הזמנים". האלבום הזה, ובמבט לאחור כמעט כל המוזיקה של רדיוהד, הוא מפגש פסגה של רגש ושכל. הוא אלבום שעוסק בחרדות הקיום המודרני, בניכור ובמלחמה בין הקידמה האנושית לרוח האנושית – אבל הוא בעיקר אלבום שמתפוצץ לך בין האוזניים בזיקוקי סאונד צבעוניים ופותח לך לגמרי את הראש. בטח אם אתה בן 16. הוא אלבום, סלחו לי על המילה שלא אמורה להימצא בלקסיקון של מבקר מוזיקה, מושלם. בתקופה בה הרגשתי שהחיים שלי כפי שהם – חברים, בחורות, חופש, התנסויות, גילויים, הגנה – הם חיים מושלמים, זה היה הפסקול הכי טבעי.

בצהריים של 9 ביולי 2000 הייתי בן 18, חודש ו-13 ימים. שלושה שבועות קודם לכן גמרתי את התיכון. הייתה לי חברה שאהבתי, היה לי חופש, היה לי בית, ובכיס הג'ינס היה לי כרטיס להופעה באמפי קיסריה באותו ערב, ההופעה שחיכיתי לה שנתיים, ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות העולמי של OK Computer. אפשר לומר שעשיתי את הצעד וחצי האחרונים כדי להעפיל אל גג העולם. רק כמה שעות הפרידו ביני ובין קיסריה, ובינתיים עמדתי בבית של ההורים וניהלתי עם אמא שלי שיחה רגילה שהפכה מהר מאוד ל"אנחנו צריכים לספר לך משהו".

אהבתי את הקיבוץ שלי. אהבתי אותו כמו שאוהבים את הבית היחידי שבו אי פעם גדלת: בהתמסרות גדולה. הכרתי את כל שביליו בעל פה, הגנתי עליו בוויכוחים, חשבתי שזה המקום היפה בעולם. היחיד בעולם. תכננתי לגור בו כל חיי, לעזאזל, לא הייתה סיבה לחשוב אחרת. מאחורי הדלתות הסגורות, ההורים שלי היו נתונים כבר שנים בדיון מתמשך אם להישאר או לעזוב, דיון שהוכרע פעם אחר פעם לטובת להישאר, תמיד קונים עוד קצת זמן, עד שלא היה אפשר להישאר עוד.

תהליך דומה עבר על רדיוהד באותן שנים. כל העולם הכריז ש-OK Computer הוא אלבום מופת, האלבום הכי טוב בעולם של הלהקה הכי טובה בעולם, ושהוא כאן כדי להישאר. מאחורי הדלתות הסגורות, הלהקה התלבטה אם להישאר במקום הנוח והמוכר או לעזוב, לצאת לדרך חדשה ומפחידה, אל מחוץ לחיבוק החם והמגן של אהבת הקהל והמבקרים. תוך כדי סיבוב ההופעות התבהרה ההחלטה החד משמעית: עוזבים.

כן, ידעתי שהם מתלבטים, אבל מבחינתי זו אף פעם לא הייתה אופציה ריאלית. זה היה הבית שלי. למה לעזוב בית? מה יכול להיות טוב יותר מהדבר הכי טוב שיש לך? אני לא זוכר כמעט כלום מהשיחה ההיא, שתוך דקות פוררה את הקרקע היציבה שעליה עמדתי. מהרגע ההוא, בו הסתיים בבת אחת גיל הנעורים שלי והבנתי שאתה לא חייב לעזוב את הבית, הבית יכול גם לעזוב אותך, נשאר לי משפט אחד: "החלטנו לספר לך היום כי אנחנו יודעים שיש לך בערב הופעה שאתה מחכה לה, וחשבנו שהיא תקל עליך".

זה לא אסון, בסך הכל. יש אנשים שההורים שלהם מתגרשים, או מתים, או מרביצים להם עד שהם נעשים כחולים. ההורים שלי בסך הכל עברו דירה, כי נמאס להם לנהל חיים משותפים עם עוד 500 אנשים. מה כבר קרה? אבל בשבילי, נער שגדל בתחושה שהמשפחה שלו והקיבוץ שלו הם הקבוע הנצחי שמגן עליו מהכל – התפוצצות הבועה הייתה הלם. נהייתי אטום. נסעתי עם חברים לקיסריה, צחקנו באוטו, אבל אני זוכר ששמעתי את זה ממרחקים, כמו דרך מים. את ההופעה ראיתי מסוף האמפי. היא הייתה יפהפיה, מרגשת, הופכת קרביים, אבל כמעט חצי מהשירים היו קטעים מוזיקליים חריגים וזרים, שירים חדשים שלא נשמעו כמו אוקיי קומפיוטר, שלא נשמעו בעצם כמו רוק או כמו שום דבר שיכולתי לזהות כמוכר ורגיל. משהו יסודי מאוד השתנה בעולם שהכרתי. בסופו של שיר ירדו כל הנגנים מהבמה ורוח הרפאים המוקלטת של תום יורק שרה שוב ושוב "הכל מונח במקומו הנכון, הכל מונח במקומו הנכון".

ההורים שלי עזבו. אני החלטתי להישאר בקיבוץ, לבד. לנסות. גרתי בדירת חדר זעירה, הרגשתי עצמאי עם בית משלי והייתי כמעט מבסוט מזה. באיזה יום התקשר אליי מוכר הדיסקים מקריית שמונה, הדילר המוזיקלי שלי, וסיפר לי שהגיע החדש של רדיוהד. זה היה הדיסק היחיד בחיי שרצתי לקנות ביום שבו הוא יצא. אם היה תור הייתי מחכה בו, אבל בחנויות דיסקים בקריית שמונה אין תור. כל הדרך הביתה דפדפתי בחוברת של Kid A, מעריץ אובססיבי של רדיוהד שמנסה לפענח, בלי לשמוע עדיין תו אחד, את החידה של הדיסק הזה. כשהגעתי הביתה ושמעתי אותו בפעם הראשונה, השנייה, העשירית, החידה נשארה סתומה. איך אוכלים את זה? איפה הפזמון-בית-סולו-גיטרה? איפה בכלל הגיטרות? אי אפשר להבין כמעט אף מילה שיוצאת מהפה של תום יורק, ביטים אלקטרוניים מעוותים ולא סדירים מרכיבים את חטיבת הקצב. שום דבר לא מונח במקומו הנכון.

בפתיחת הדיסק הבא ישירו רדיוהד "אחרי שנים של המתנה, כלום לא הגיע. וכשהחיים שלך מבזיקים לנגד עיניך, אתה מבין שאתה מסתכל במקום הלא נכון". אחרי שבועיים של האזנה בלתי פוסקת ל-Kid A הפסקתי להסתכל עליו והפניתי את המבט אל החיים שלי, שהבזיקו בבירור לנגד עיניי. הם היו שבורים, מפורקים. הם היו המפתח לפענוח הדיסק, או שאולי הדיסק היה המפתח לפענוח החיים שלי באותו הרגע, הגבול קצת מטושטש. לא הייתי עצמאי, לא היה לי בית. השליתי את עצמי, חייתי בגלות בקיבוץ של עצמי. הומלס זה הומלס, גם אם יש לו דירה לישון בה. הדיסק הזה – שבור, מבולבל, אבוד – היה מראה מדויקת ומכאיבה שניסיתי לא להסתכל בה כדי לא לראות איך אני באמת נראה. שוב, לא מדובר באסון שלא מתאוששים ממנו, ואני לא כותב את כל זה כדי שתגידו אוי, איזה מסכן קטן, איך נהרסו לו החיים. רוב הצרות גדולות בהרבה משלי, והיום אני אדם שלם ומאושר יותר בזכות כל הסיפור. ובכל זאת, כשהחיים שלך מתפרקים אתה לא עורך השוואות ולא חושב על ההחלמה העתידית. אתה עסוק בלאסוף את השברים. תשאלו כל אחד שאישה שהוא אהב שברה לו פעם את הלב.

שייכות היא הסם הכי חזק שאנחנו מכורים לו. בשבילו אנחנו מוכנים להתלבש אחרת ולדבר אחרת, לשבת שעות על הפייסבוק ולחכות ללייקים, לאהוד במשך עשרות שנים אותה קבוצת כדורגל מחורבנת שלא מנצחת. הצמא לשייכות יגרום לנו לעשות דברים מטורפים. ילד בן 16, או 18, הוא ג'אנקי מסוכן של שייכות. הוא מוכן לעשות את הדברים הנואשים ביותר כדי להרגיש שייך. לכן שום דבר לא חשוב לנער מתבגר כמו החברים שלו. רוב גיל הנעורים שלי היה היי היסטרי. גדלתי בקיבוץ נהדר עם אותה קבוצה קטנה והדוקה של חברים שדבר לא יפריד ביניהם, ואחרי חבלי הילדות הרגשתי שייך באופן רציף ובלתי הפיך. לכן אהבתי אהבת-נפש את הקיבוץ שבו גדלתי ובו הרגשתי בבית, הרגשה שלקח לי כמעט עשור להשיג שוב.

שנה מאוחר יותר יצא Amnesiac, אלבום ההמשך ל-Kid A שהבהיר שלא מדובר במעידה חד פעמית אלא בדרך חדשה. אותו כבר שמעתי במקום אחר. עזבתי בעצמי את הקיבוץ, יצאתי אל הדרך המפחידה, המאיימת, אל מחוץ לרחם החם והמגן. כמו בכל לידה, הרחם פלט אותי החוצה בלי לשאול אותי אם אני כבר מוכן לחיים האמיתיים. תקופת ההסתגלות והבנייה מחדש הייתה קשה ונמשכה שנים, אולי נמשכת עדיין. לכל אורכה ליוו אותי שני האלבומים האלה, שהניחו לי תחבושת על הלב והעמידו לי מראה מול העיניים כשהייתי צריך להתעורר ולהחלים. אלה האלבומים הדחויים והמפלגים של רדיוהד, ומעריצים מתווכחים עד היום בשאלה אם מדובר ברגע בו הלהקה איבדה את זה או לא. אני יודע את האמת: הם נסקו כל כך גבוה שהם נגעו בגן עדן, ונפלו משם. ואחרי הנפילה שום דבר לא יכול להישאר שלם. צריך למצוא את היופי, את התקווה, בשברים. ולהתחיל ללכת קדימה, לא משנה כמה מפחידה הדרך.

* התפרסם ב"בלייזר", גליון מרץ 2012, בעריכת תומר קמרלינג. הגירסה פה כוללת חלק משינויי העריכה שלו

10 Comments

  1. היי גיאחה, אתה בטח לא זוכר אבל הייתי אתך אז באותה הופעה קרדינלית בקיסריה. זו הייתה חוויה שלא מן העולם הזה. אני עוד זוכר את התחושה המתוקה הזו של סוף הלימודים ותחילת העצמאות. גם עבורי, OK היה הפסקול של גיל ההתבגרות בקיבוץ. כרית האוויר שהצילה את חיי…
    בניגוד אליך, אולי, עבורי תקופת הגדילה בקיבוץ לא הייתה מלווה בתחושה של חופש ופורקן, אבל זה כנראה נובע מהבדל עמוק יותר בין האישיויות שלנו (ואולי גם מהבדל בין הקיבוצים עצמם). בדיעבד, ממרחק של יותר מעשור, אני יכול להעריך יותר את הזכות שנפלה בחיקי לגדול בסביבה נפלאה שכזו, אבל אז זה היה בעיניי סיוט. שנינו עמדנו אז בפני תקופה מכרעת בחיים שלנו, ואני חושב ששנינו גם עמדנו בפני אותה החלטה מכרעת בנוגע לצבא, לחיים ובכלל. תקופה משונה ורבת טלטולים זו הייתה.

    לא יודע מה רציתי להגיד פה. כנראה פשוט תודה על המאמר, ואם זה היית אתה שהמלצת לי על רדיוהד לראשונה, אז שוב תודה.

    הגב

  2. תודה. נהדר.

    הגב

  3. אין לי יותר מדי מה להגיד חוץ מ-אתה מסמל את הניו ז'ורנליזם האמיתי בשבילי.כיף לי לקרוא אותך, מקווה שככה יכתבו בשנים הבאות.

    אה וגם אני הייתי בהופעה ההיא של רדיוהד. קיסריה 2000. הכל היה אז במקום הנכון. באותן שעתיים לפחות, החיים הפכו ליותר נסבלים…

    הגב

  4. איזה יופי. מזל שיש תת בשביל לא לפספס את כל הנפלאות שאתה כותב. אני כ"כ מזדהה עם המילים הכנות והטובות שלך. קידה.

    הגב

  5. רק עכשיו הגעתי למאמר הזה, ואתמול הייתי בחוף בקיסריה ונזכרתי בנסיעה שלנו להופעה ההיא, ובכך שסיפרת לי על ההחלטה של ההורים שלך (שבועיים אח"כ בערך).
    את KID A קניתי בחצות בלילה עם עוד מעריצת רדיוהד בחולון. לא היה תור, היינו לבד- אבל הייתה התרגשות של משהו טוב שיגיע.
    לא התחברתי. החיים שלי היו מילוליים מדי, אינטנסיביים מדי, מאורגנים ומלווים מכדי לשקוע בדיסק, לברר איתו.
    שנה אח"כ, בגבול מצריים, בשיא הייאוש שלי מהצבא, חרשתי על OK ועל KID A, אבל מצבי היה כל כך שלילי, שעד היום מבחינתי זה פס קול של ייאוד ותסכול מושלם, של אובדן דרך. לא חזרתי אליו מאז, בעיקר מפחד. אבל פתאום עשית לי חשק.
    תודה.

    הגב

  6. גיאחה יקירי,
    קודם כל אני מצטרף לכל המחמאות והסופרלטיבים (המוצדקים!) שנשפכו על הכתיבה שלך בתגובות האחרות. לא יודע אם אתה זוכר, אבל באינדינגב שנה שעברה, ניגש אליך בחור מתולתל והודה לך על 'העונג', ועל כך שהצלחת להחזיר לו (לי) את המוזיקה לחיים. גם אני נדבקתי בחיידק המוזיקלי בגיל צעיר, וכל חיי הייתי מכור: כל מתיחת מיתר הרמונית או חורקת, כל דיסטורשן שרוט או קלידים מבריקים מנקיון, רעם התופים, עומק המלים (בעיקר עומק המלים) – כל אלה חינכו ועיצבו אותי, בעצב ובשמחה.
    ואז, בנבכי אמצע שנות ה-20, באה הבחורה ששברה לי את הלב. ויחד עם הלב נשברו החסימות על אינסוף דברים שהתחבאו בי שנים. וכמובן שבאה תקופה קשה וכל תסמיניה – אך התסמין הקשה מכל היה אובדן המוזיקה. שנתיים תמימות מנותקות מצליל חדש (חוץ ממאיר אריאל שלנצח ישאר איתי), עד שנפלתי על העונג, שהצית בי מחדש את אש הסקרנות. אש שהתלקחה בכ"כ הרבה ספירות מעבר למוזיקה, אש של חיות.
    אז רק רציתי להגיד שוב תודה עמוקה מקרב לב.

    אחרי התודות, הגיע זמן התהיות:
    האם אני היחידי שרואה בכל מה שקרה אחרי OK (המופלא) כהתפתחות ונסיקה פנימית, ונפשית ואולי אפילו רוחנית? כאמנות שצוללת אל תוך נבכי הפוסטמודרנה ושולה את כל הרעל ששקע בתחתית הבריכה? יצירה שלוקחת את כל גילויי הנפש הקשים ומתמירה אותם לאוסף סדוק, חורק והרמוני להפליא של צלילים זרים ומנוכרים? מבחינתי, זאת ההתגלמות המוזיקלית של תרבות רוויה בחוליים המתעוררת לעצמה ועדיין מחפשת את המופלא שבאנוש, סמל והוכחה לכך שכל הכאבים יכולים לעבור מטמורפוזה וזיקוק לכדי יצירה חדשנית ומקורית, יצירה יפיפיה מלאה בכאב, ובעצב ובהתעלות מעבר.
    בזמן ההקלטות של Kid A ו-Amnesiac, שהתרחשו אי שם בטירה נטושה ביערות החושך האנגליים, החמישייה (+1) המופלאה העבירו ביניהם ספר שהרעיד ויצר גל תודעתי חדש – No Logo. ספר שמפרק את כל אשליות עולם הכסף, שחושף את כל השקרים והניצול שהמין האנושי הצליח להמציא, ושתכלס, אומר כמה העולם זבל. רדיוהד לקחו את הגילויים והתובנות האלה ויצקו אותן לתוך יצירה כפולה מלאה בקסם וכאב, ובעיקר מלאה באסתטיקה של עצב ויופי.

    אבל זאת רק דעתי

    הגב

  7. טלק יקר – אני זוכר אותך מאינדינגב, ריגשת אותי אז וריגשת אותי (פי כמה) גם היום.

    לתהיותיך – אתה בוודאות לא היחיד שראה בקיד איי ואמניזיאק התפתחות ונסיקה! בעיניי קיד איי הוא האלבום הטוב ביותר של רדיוהד עד היום, יותר מאוקיי קומפיוטר (אמניזיאק יושב איתו על אותה המשבצת, פחות או יותר, אבל מבחינת ביוגרפיה אישית קיד איי משמעותי יותר עבורי).
    בסיכומי העשור שנערכו בכל מקום לפני שנתיים, רבים מהמגזינים (גם אלה שבזמן אמת התקשו לעכל את קיד איי) בחרו בו כאלבום העשור. אני חושב שזה אומר הכל 🙂

    הגב

  8. קראתי עכשיו (נו, "מוטב מאוחר…") ומאוד אהבתי.
    אני תוהה אם יש מישהו שלא עובר משבר/שינוי בגיל ההתבגרות או בגיל 20 פלוס…
    אני חושב שהלהקה שליוותה את השינוי שלי הייתה הסמאשינג פמפקינס, שגם הם שינו סגנון עם adore ו-machina. בדיעבד אני מבין שפירשתי את האלבומים האלה קצת אחרת ממה שהם התכוונו, אבל היה משהו בחיפוש התמים אחרי האמת והאהבה הנעלה, שמופיע בשני האלבומים הנ"ל – יחד עם הסאונד המפואר והעטיפה (של machina – הכי יפה שראיתי!) – שמאוד דיבר אליי באותה תקופה. היום זה כבר אחרת…
    תודה!

    הגב

  9. תודה על הפוסט הנהדר הזה.
    גם אני הייתי שם, בקיסריה, בלי שקל על התחת, עם בגדים שחורים ונובלס בכיס. רואה אותם משתנים לנגד עיני, את רדיוהד ואת התפיסה שלי על מוזיקה. בחזרה משם תפסנו טרמפים ואחרי זה קפצנו לבית ריק של מישהי ולא ישנו כל הלילה, תוך שאנחנו שומעים עד הבוקר את הדיסקים שלהם.

    את Kid A חבר גנב בשבילי מחנות דיסקים בדיזינגוף ששכחתי את שמה (אקט מרדני של נעורים!) והמוכר תפס אותו אז בסופו של דבר הוא נאלץ לשלם עליו ואני שילמתי לו.
    את Amnesiac קניתי דווקא כן בעמידה בתור, בהזמנה מראש של אריזה מיוחדת בצורת ספר, בג'אנק בחיפה שהיתה ה"מכה" של כל חובב אינדי ואיכות.

    הגב

להגיב על תום לבטל