מסעותיו של מעריץ ישראלי בניו יורק סיטי

בסוף 2012 נסעתי לארצות הברית. בלייזר ביקשו ממני לכתוב להם חוויות מההופעות שראיתי, אבל יצא לי טקסט אחר לגמרי, שהרבה יותר אהבתי. הם בחרו לא לפרסם אותו, והוא פורסם כאן בתת. הנה הטקסט שכן פורסם בסוף, על ההופעות עצמן.

radiocity

1

לא משנה כמה סרטים וספרים וכתבות קראת על ניו יורק, שום דבר לא מכין אותך למפגש מטווח אפס עם הרחובות שלה. בבת אחת אתה מתעורר משינה שלא ידעת שאתה שקוע בה. בשביל ג'אנקי מוזיקלי כמוני, להרים גליון של "טיים אאוט ניו יורק" ולבדוק איזה הופעות יש השבוע בעיר, זה כמו לתת לנרקומן מפתח למחסן הסמים של המשטרה ולהגיד לו: "כיבינו את המצלמות, יש לך 24 שעות".

זה היה הביקור הראשון שלי בניו יורק, והגעתי כדי לרדוף אחרי כמה מהגיבורים שלי: ניל יאנג, הרוטס, הבלאק קיז, בון איבר. היו לי כרטיסים בכיסים וכוכבים בעיניים. אבל לא נסעתי רק כדי למחוק כמה סעיפים מרשימת החלומות שלי.

מאז ההופעה הראשונה שלי, כשהייתי בן שבע ודני רובס הופיע בקיבוץ שלי, ראיתי בארץ אלפי הופעות: במועדונים, בפארקים, בפסטיבלים, בבתים פרטיים, על גגות, על מדרכות, בכיכרות, ביערות, במדבר, באולמות אופרה מכובדים ובמרתפי חזרות מטונפים. ראיתי את מייקל ג'קסון בפארק עם עוד 80 אלף איש ואת שלומי שבן בסלון עם עוד 13 איש. ראיתי הופעות מדהימות והופעות איומות, ותמיד ראיתי אותן באותה הצורה: מוקף ישראלים. נסעתי ליבשת אחרת כדי לבדוק איך נראית חווייה מוזיקלית אחרת.
להמשך הפוסט ←

דרך החוצה מהביוב: למה לורד היא אשת השנה שלי במוזיקה

lorde

אשת השנה שלי במוזיקה היא לא אישה. ליתר דיוק, היא – כמו ששרה בריטני – כבר לא ילדה, אבל עדיין לא אישה. קוראים לה אלה מאריה לאני יליץ'-או'קונור. אתם מכירים אותה בכינוי Lorde ושמעתם השנה את הסינגל שלה "Royals" איזה מיליון פעם בגלגלצ. עכשיו תקשיבו למה יש פה יותר מסתם עוד בחורה עם שיר טוב.

להמשך הפוסט ←

למה ארקייד פייר

יש שאלות שקל לשכוח מהן, להשאיר אותן פתוחות ולהתעלם מהן. מה ההמבורגר הזה באמת יעשה לגוף שלך, למשל, או מתי בפעם האחרונה באמת בכית, באמת התרגשת. אנחנו דוחקים אותן לקפלי הבגדים ומנסים להתעלם מהן עד שאנחנו שוכחים שהן שם, ונשאר רק גירוד טורדני שלא פוסק, ששכחנו כבר ממה הוא התחיל, לא כל שכן איך לרפא אותו.

לפני שמאזינים לאלבום החדש של Arcade Fire, ומגבשים עליו דעה, צריך לענות על שאלה חשובה: למה אנחנו כל כך להוטים לדעת איך האלבום החדש של ארקייד פייר. מה הפך את הלהקה הקנדית הזו, שהייתה יכולה בקלות להתגלגל לשולי הדרכים של ההיסטוריה ולהישכח, ללהקה החדשה החשובה של העשור המתחלף, אחת היחידות שאלבום חדש שלה הוא עדיין אירוע תרבותי ולא סתם עוד קליק אגבי על הטורנט. אלבום הבכורה של ארקייד פייר, "Funeral", נבחר בסיכומי עשור רבים בעיתונות וברשת לאלבום העשור, וגם כשלא נבחר למקום הראשון ("Kid A" של רדיוהד חטף ממנו פעמים רבות, ובצדק מסוים, את הבכורה), דורג במקום הגבוה ביותר מכל שאר אלבומי הבכורה, כולל "Is This It" של הסטרוקס.

"Funeral" יוצא דופן לא רק כי הציג להקה חדשה שנשמעה מגובשת ומרתקת, ושילבה בין רוק גיטרות שאוזנינו צמאו לו לבין השפעות פוסט-פאנק ורוח של להקה צוענית. הוא יוצא דופן כי הוא אלבום מכאיב ועצוב בצורה יוצאת דופן, ועדיין הצליח לרומם את הרוח, להרחיב את החזה בהתפעלות, ולהשיב אותנו אל המציאות חיים יותר.
להמשך הפוסט ←

אמנדה פאלמר: בשביל האינטימיות

amanda by dafna
תצלום: דפנה טלמון

עוד לפני שנוגן תו אחד, ההופעה של אמנדה פאלמר אמש (ד׳) בתל אביב הייתה בלתי נשכחת וחסרת תקדים. זה קרה בזכות האירועים שהובילו אליה.

לפני שנה וחצי פתחה פאלמר קמפיין מימון לאלבום החדש שלה באתר קיקסטארטר, אתר בו אמנים יכולים לגייס ממעריציהם כסף למימון פרויקט (כמו הקלטת אלבום) ולתת בתמורה פרסים כמו תודה באלבום, שיעור פסנתר או הופעה פרטית. פאלמר, יוצרת ומוזיקאית מרתקת שמקפידה על נוכחות רשת אינטימית באופיה אבל מאסיבית בהיקפה, הייתה המוזיקאית הראשונה שגייסה מעל מיליון דולר (היעד המקורי שלה היה מאה אלף). הפרט הפחות ידוע הוא ש-10,000 מתוך ערימת הדולרים הזו הגיעו מחבורה ישראלית קטנה של מעריצים, שהחליטה להגשים חלום. אחד הפרסים שפאלמר הציעה היה הופעה פרטית שלה בביתך, תמורת 5,000 דולר. הישראלים הצליחו לאסוף ביחד את הסכום, ולהזמין את פאלמר אליהם הביתה.
להמשך הפוסט ←

פרידה מלו ריד

לו ריד מת השבוע בגיל 71, אבל אתם הרי כבר יודעים את זה.

כמו כל מאזין מוזיקה בן זמננו, חשבתי על ריד לא מעט השבוע, מאז ההודעה על מותו. ראיתי אותו במו עיניי רק פעם אחת, בהופעה של לורי אנדרסון בהיכל התרבות ב-2008. סובבתי את הראש והוא ישב כמה מושבים מאחוריי. פאקינג לו ריד. הוא ישב לו במושב בנינוחות, לא הסתכל סביב, נראה זקן מאוד, והודה בסבלנות לאנשים שונים שניגשו מדי פעם להגיד לו שהם מתים עליו, או לבקש איזו חתימה. בסך הכל הוא לא עשה עניין מזה שהוא שם, או מזה שהוא לו ריד, ולא הרבה אחרי תחילת ההופעה הוא נרדם. מה שהדהים אותי יותר מהעובדה שלו פאקינג ריד יושב שלושה מושבים מאחוריי היא העובדה שהוא התנהג כמו בן אדם, סתם עוד בן אדם שנושם ועייף בסוף היום ותופס בעולם מקום פיזי בגודל של בן אדם, בגודל של מושב אחד. איך זה יכול להיות? לו ריד הוא ענק. הוא נפיל. הוא מונומנטלי. כלומר, כולנו מכירים את לו ריד: השירים, האלבומים, הסמים, הסיפורים, האגדות, הצל האדיר שהוא הטיל על כל כך הרבה רוק ופופ מאז הוולווט אנדרגראונד, הוולווט פאקינג אנגרגראונד! אנדי וורהול, אמנות מודרנית, מוזיקת רוק מודרנית, המיתוס, הסטייל, הקוּל, הגישה, ניו יורק, הקוֹל, שינויי הצורה, ברלין. כל העושר העצום הזה של תרבות ויצירה והשפעה שהקיפו ערים וארצות ועשורים והתרחבו עד שהנוכחות שלהן בתרבות הפופולרית ובאמנות הפכה להיות נוכחת-בכל ושקופה לגמרי – כל העושר הזה נבע מבן אדם אחד, די קטן, שישן שלושה מושבים מאחוריי.
להמשך הפוסט ←

כמו ילד בחנות של אודיופילים

אני שומע מוזיקה בריכוז רב מאז גיל עשר, אבל אני לא מומחה סאונד. אני לא יודע להבדיל בין צליל "חם" ל"מלא", או לקבוע למה האקוסטיקה בחדר מסוים גרועה. עזבו, בשיר עמוס במיוחד אני לא תמיד מבדיל בין גיטרה לפסנתר, ויש לי בבית מערכת יד שניה שעלתה 1800 שקל. בקרב אודיופילים זה כמו להביא סנדוויץ' מהבית למסעדת כתית.

מחקרים בכלכלה התנהגותית טוענים שככל שתשלם יותר על החווייה, ככה תיהנה ממנה יותר – וזה בכלל לא משנה כמה היא טובה בערכים אבסולוטיים. לכן יש אנשים שמוכנים לשלם אלפי שקלים על בקבוק ויסקי, או במקרה שלנו 40 אלף שקל על זוג רמקולים שבסופו של דבר משמיעים את אותו האלבום שאתה שומע באוזניות של האייפון. ומאחר שמוזיקה היא הוויסקי שלי, הלכתי להאזין לשלוש מערכות ברמות מחיר שונות, כדי לבדוק אם באמת שומעים הבדל באוזן בלתי מזוינת. אה, ואם שווה לשלם 72 אלף שקל תמורת ההבדל הזה.

fuse

להמשך הפוסט ←