בתחילת 2012, עורכי כתב העת העצמאי "הכיוון מזרח" הזמינו אותי להשתתף בגיליון המוזיקה שלהם, שנועד להתמקד במוזיקה מזרחית. אני לא מבין כלום במוזיקה מזרחית בהגדרתה המקובלת, אז רציתי לדבר עם מישהו שיש לו הסתכלות מעניינת על כל זה. מבחינתי, אחד השגרירים הגדולים של ערבוב תרבויות בארץ, בטח מזרח ומערב, הוא ברי סחרוף, שהסכים לשוחח איתי על העניין. קצת נמאס לי מראיונות רגילים וגם לא באתי עם סט שאלות מראש, אז ניסיתי להביא כאן את השיחה החופשית פחות או יותר כפי שהתנהלה.

כל התצלומים כאן הם של אסף אנטמן המעולה, ומופצים ברישיון CC-by-nc-sa.

*

"אתה נמצא כאן" היא לא סתם כותרת אקראית לאלבום האחרון והמעולה של ברי סחרוף (נענע דיסק, 2011). כפי שהסביר סחרוף עצמו בראיונות המעטים שנתן סביב יציאת האלבום, זו אמירה כבדת משקל. אתה – כלומר המאזין, וגם הזמר עצמו – יכול להמשיך ולדמיין שאתה אזרח סניף ארצות הברית במזרח התיכון, או לחילופין אירופאי שבכורח נסיבות היסטוריות הוגלה ללבנט החם והברברי הזה ואולי יום אחד תצליח להפוך את יפו לפריז. אבל תדמיין כמה שתרצה, אתה נמצא כאן. כאן, בצומת הזה בין היבשות, בין התרבויות. להמשיך לעצום עין תרבותית אחת פירושה לשקר לעצמך, להתכחש למציאות.

בזכות החיבור הלא-אפולוגטי הזה בין המסורת המערבית למזרחית, סחרוף מבטא לטעמו של מבקר זה את "ישראל 2012" בצורה השלמה והמקיפה ביותר. יותר מהזמרים הישראליים הכי מובהקים כמו אריק ושלום, אייל גולן או שלמה ארצי. אף מוזיקאי ישראלי (חוץ מטיפקס, אולי) לא הצליח להתיך את המסורות המוזיקליות השונות של מדינת ישראל בהצלחה אמנותית ומסחרית גדולה כמו סחרוף. במובן הזה, סחרוף האמן הוא כמעט אנומליה תרבותית. הוא מערבב, עוד מימיו הראשונים במינימל קומפקט, בין רוק ופופ אנגליים מאוד לבין מוזיקה טורקית, מצרית ומרוקאית, בין רוקנ'רול חשמלי לבין אלקטרוניקה ודאב, בין פייטנות לבין אינדי רוק ניסיוני, בין שירי ארץ ישראל קלאסיים ("עוד חוזר הניגון") לשירי ביקורת חדים על ישראל והאתוסים שלה. ובעוד הוא מעמיק ומרחיב את השדה המוזיקלי שלו, מעיז ללכת רחוק יותר ויותר – הוא זוכה להצלחה עצומה.

וזה משונה בעיניי, זה דורש בירור. אז ביקשתי ממנו להסביר, ונפגשנו.

בדירה השכורה שלו בתל אביב, בה נפגשנו בצהריים נעימים של סוף החורף, אין שום סימן לכך שכאן גר כוכב הרוק הגדול של דורו, ואין גם זכר לערבוב התרבותי שמאפיין את המוזיקה שלו. מי שציפה, כמוני, לראות תמונה ממוסגרת של פריד אל אטרש לצד פוסטר ישן של לד זפלין, או דירה מעוצבת להפליא, ימצא את עצמו מול דירה של איש רוח מפוזר שיותר מכל חי כמו קיבוצניק. קירות ריקים, מאפרות על השולחן הישן, ספה דהויה וערימות על ערימות של ספרי היסטוריה, פילוסופיה ופרוזה. רק הערימות הקטנות של הדיסקים שמפוזרות ליד המערכת חושפות מעט מהעולם המוזיקלי שבתוכו פועל סחרוף: דיסק ישראלי חדש של פיוטים לצד אלבומים אלקטרוניים ואוספים של נינה סימון. אנחנו מתחילים מהמוזיקה שעליה הוא גדל, ואני שוב מופתע.

אתה גדלת על מוזיקה לא-מערבית?

לא, אני גדלתי דווקא על מוזיקה מערבית.

רק מערבית? זה מה ששמעו בבית?

כן, כן. אני נולדתי בטורקיה, וההורים שלי טורקים, אבל מדובר במשפחה שהייתה מאוד מודרנית וניסתה לדחוף את הכל למודרנה. שמעתי ז'אק ברל כשהייתי בן 4, וביטלס כשהייתי בן 5. הם אפילו עשו בבית מסיבות עם מוזיקה שחורה, ג'יימס בראון, וילסון פיקט. אלה פחות או יותר הדברים הראשונים ששמעתי בחיים.

ההורים שלך לא עברו את התהליך של השארת התרבות מאחור?

ממש לא. ההורים שלי גדלו בלי היכרות רצינית עם זה. אני לא שמעתי את זה מהבית, את כל הקטע הטורקי הזה. אבל אני מאוד אוהב מוזיקה מזרחית. גיליתי בדיעבד שגם קטעים מערביים שהם מזרחיים אני מאוד אוהב.

מה למשל?

למשל האנימלז [מזמזם את הפתיח של "Don't let me be misunderstood"], או כל הפסיכדליה ההודית של הביטלז, "Paint it black" של הסטונס, "Kashmir" של זפלין. יש כמה כאלה שאני מאוד אוהב.

והגילוי של המוזיקה המזרחית היה אצלך איזה גילוי שורשים?

תראה, בשבילי מוזיקה מזרחית זה סוג של אוונגרד. זה משהו ישן, אבל מבחינתי זה חדש לי לגמרי, אני מתייחס לזה כאל חדש. זה חדש, למרות שזה בן 300 שנה, ואני פוגש את חביבה פדיה והם משמיעים לי שירים של נג'ארה בני 300 שנה, ואני מנגן את זה עם הגיטרה ואומר וואלה, זאת המוזיקה שאני רוצה לעשות. בגיטרה חשמלית זה לא נשמע רחוק מתקליט פסיכדלי של הרולינג סטונס מהסיקסטיז.

אז איפה היה המפגש שלך עם מוזיקה מזרחית? כשאני מקשיב לדברים הכי מוקדמים שלך שאני מכיר, מינימל קומפקט, כבר יש שם את זה.

זה סיפור מאוד מעניין. הפעם הראשונה שנתקלתי בפידבק על הקטע המזרחי הייתה דווקא במינימל. לפני זה בסבנטיז הכרתי את ניסים סרוסי, "היכן החייל" של אהובה עוזרי שהופיעה אצלי בבסיס, דברים כאלה. הייתי נגן מדורות, אפשר להגיד, עם הגיטרה. פעם בכמה שירים, אחרי זפלינים וזה, היינו דוחפים "איני יכול" אבל עם חצי קריצה, כאילו עכשיו אנחנו משחקים אותה כמו קרועי הלב האלה. ודווקא בחו"ל, כשכל הדבר הזה [של מינימל] התחיל לקרות, כנראה ניגנתי בגיטרה איזה ליין קצת ספרדי, מבחינתי, אפילו לא ממש מזרחי. ודיק פולאק, המנהיג של להקת מקאנו, שהיה מין מנטור שלנו בתקופה שהגענו לאירופה, אמר "תדחפו את זה, זה דבר שמביא את הצבע המיוחד שלכם, ממקום חם", אתה יודע, באירופה, לפחות אז, היו כאלה שתפסו את ישראל כמקום…

עם גמלים.

בדיוק, עם עצי תמר וגמלים, ים ומדבר. זה היה נשמע להם נורא אקזוטי. אני מחפש את עצמי, מפחד נורא, לא רוצה לחזור לארץ אחרי הצבא. ואיכשהו קלטתי שכדאי לי ללכת לכיוון הזה. זה בא לי בקלות. למדתי קצת גיטרה קלאסית, ידעתי קצת פלמנקו, והשתמשתי בדברים האלה. אבל דווקא שם התחלתי להיחשף להולגאר צוקאי [ממייסדי להקת הקראוטרוק המשפיעה Can, שעירב מקצבים לא-מערביים ביצירה שלו – ג.ח.], שפוצץ אותי. והדבר הכי גדול שהשפיע עליי היה בשנת 1980, כשיצא My Life in the Bush of Ghosts של בריאן אינו ודיוויד ברן. הם הכניסו שם סימפולים של זמרות לבנוניות לתוך גרוב פ'אנקי, ואני זוכר שהשתגעתי על זה. אני זוכר שכשהוא הופיע זה היה גילוי, אמרתי "וואו, זה עובד ביחד, וזה עובד טוב".

אז זה הגיע אליך דווקא מאירופה.

בהפוכה. לגמרי.

לא מהלבנטיניות ומהחיים בארץ.

ממש לא. בארץ, בוויכוחים עם חברים, תמיד הייתי האנגלי, שאומר שהאנגלים הם המוזיקאים הטובים. אבל מאז אני רק מחפש להתקרב לזה. גם נוסראת פאתח עלי חאן היה גילוי. אם לא פיטר גבריאל לא הייתי מגיע אליו. פיטר גבריאל עשה את הפסטיבל הגדול הזה, WOMAD, ועד אז לא ידעתי שיש עולם כזה. ואז נוסראת בא להופעה בבריסל, וזה היה… אז גם פורטיס גילה את כל הסינונים הערביים האלה שלו, וכל הזמן הייתי אומר לו "תעשה עוד, תעשה עוד, תסנן, תסנן". וזהו, כשחזרנו לארץ, הייתה איזו חזרה מסוימת לרוקנ'רול, ובשנים האחרונות אני ממש מחפש את זה.

במינימל קומפקט, דחפתם את הצד המזרחי כי הוא היה איזה טוויסט, נכון?

סוג של "קטע", כן, לגמרי.

אבל בשלב מסוים זה הפסיק להיות קטע, לפחות במוזיקה שלך.

ככל שהמשכתי, נחשפתי לזה יותר. חיים לרוז, שכתב את "לב שלם", השמיע לי כל מיני דברים טורקיים, למשל. והכי הרבה דווקא דרך העולם של הפיוטים, בעשר השנים האחרונות. חביבה פדיה ואנסמבל היונה ובית אביחי שעושים את כל החיבורים האלה. אנסמבל היונה זה הרכב של פיוטים. חביבה הקימה אותו כדי לשמר המון חומרים שהיא מכירה מהבית, היא עיראקית. היא עברה את תהליך ההגירה הזה, שהם התביישו בזה ואף אחד לא קיבל את זה, והיא החליטה לעשות פרויקט חיים ולשמור את זה. גיליתי שם דברים באמת מדהימים. במוזיקה מזרחית הקצביות של הטקסט הוא דבר מאוד סגור. יש עיצור, תנועה, אות, עיצור, יתד וזה. השיר כתוב בצורה כזו, שאתה מבין את הגרוב של השיר אז יש לך קצב בתוך הטקסט עצמו. ויש את המקאמים האלה. בשבוע האחרון אני מנסה לנגן את הרבע טון, למתוח אותו קצת.

אפשר לעשות את זה בגיטרה?

אם אתה מותח קצת את המיתר, אתה יכול להגיע קרוב. זה לא ממש, אבל דווקא עם האנדלוסית זה עבד לי לא רע, המתיחה הקטנה הזו.

אז התחברת למוזיקה מזרחית כמקור לשאוב ממנו דברים שהם חיצוניים לתרבות המוכרת והשולטת?

כן, אפשר להגיד סקרנות טבעית. אבל אני חושב שיש שם אלמנט של רגש שמאוד נוגע בי, כי אני תמיד אומר שמוזיקה היא קודם כל רגש, לפני הכל, לא אינטלקט, לא משהו שאפשר לדבר עליו יותר מדי. והמוזיקה המזרחית מאוד מבוססת על זה. הרגש שם הוא מובנה. נגיד, אצל ההודים יש מנגינה לבוקר, מנגינה לבוקר מעונן, מנגינה לצהריים, מנגינה לשקיעת השמש, מנגינה ללילה, מנגינה לחורף, מנגינה לקיץ, מנגינה לאהבה שמחה, מנגינה לאהבה שבורה. כל מילה שמעורבת בה רגש, יש להם איזה סולם שגם כאילו מבטא את זה. זה משהו שמאוד נוגע בי, באופן כללי, הכוח הרגשי של מנגינה.

למרות שבמוזיקה מצרית, למשל, הרגש מאוד דומיננטי, אבל זו לא מוזיקה לא-שכלתנית. אם אתה חושב על העיבודים שמאחורי אום כולתום, זו מלאכת מחשבת.

יש מלאכת מחשבת, נכון, אבל אני בטוח שאום כולתום שרה מאוד דומה לזמרות מצריות ששרו 800 שנה לפניה. יש שם משהו שהולך הרבה יותר אחורה. אפשר לקרוא לזה שמרנות, אבל זה משהו מסורתי כזה. אז בא עבד אל-והאב והכניס את העיבודים הגדולים. והוא כתב את הכל בתווים. אבל הבסיס המוזיקלי נשאר משהו ישן, שמדבר בשפה אחרת ממה שאני מכיר במה שנקרא רוקנ'רול או פופ.

אני מתחיל לחשוב עכשיו, תוך כדי שאנחנו מדברים, שמה שאתה אומר הוא תוצר של העובדה שבעולם המערבי, הקפיטליסטי והממוסחר, שבמאה העשרים איבד את רוב ערכיו לאט לאט, ברגע שנכנסה תרבות כמו רוקנ'רול או פופ, שהיא כן תרבות שהתחילה מרגש ומיצר, זה מהר מאוד תועש ואיבד את הדבר שעכשיו אנחנו הולכים ומחפשים במוזיקה לא מערבית.

אני אומר יותר מזה. תראה, זה קשור לסמים. סמים זה משהו שנמצא בעולם המזרחי. כל הסמים. איפה יש סמים? בהודו, בפרס, במרוקו, בלבנון, בטורקיה. אין סמים בצרפת.

יש, אבל…

זה הגיע משם. התרבות הזו הגיעה משם. ההיפים הראשונים או הביטניקים, שהם תחילת הרוקנרול מבחינתי, קרואק, בורוז, שהוא מין אבא של כל הרוקרים – הם גילו קודם כל את הסמים ואת האקזוטיקה הזאת. ונראה לי שמשם הרוקנ'רולים לקחו נגיד את הקאנטרי האמריקאי, ואמרו "אנחנו רוצים אותו גם מלא ברגש כמו שם". אני חושב שהרוקנרול בבסיסו מאוד מושפע מהאנרגיה הזאת והגישה הזאת. יש דבר מאוד מפתיע שרוב הרוקרים בארץ, כל הלהקות שאני ראיתי כשהייתי קטן, הצ'רצ'ילים למשל, הם כולם ממוצא מזרחי. כולם. כולם טורקים וזה. גם בועז שרעבי ושלומי שבת.

כל להקות הקצב.

כולם היו מרמלה ומבת ים. אני זוכר כמויות של להקות בבת-ים.

כי כל האשכנזים הלכו ללהקה צבאית.

האשכנזים הלכו ללהקה צבאית וסשה ארגוב וכל העולם הזה, כן. באופן מאוד מוזר.

זה לא מוזר, ככה החברה הייתה בנויה אז. אני יכול לראות את ההיגיון שמאחורי זה. זה התחיל כתרבות שוליים, והגיע מאנשים שלא הרגישו שהם שייכים לתרבות המרכזית.

כן, נכון. האריות וכל אלה.

הצ'רצ'ילים ממש לקחו את זה עד הסוף.

הקטע שהם עשו עם התזמורת, אדיר. אני בטוח שמישהו הביא להם את זה. איכשהו די ברור לי שמישהו אמר להם שינגנו… הם כן הכירו את זה מהבית. אבל תשמע, הצ'רצ'ילים עשו תקליט אדיר. סמי [בירנבך] אמר לי שהוא מבוקש ומוכנים לשלם עליו המון כסף.

כן, אלפי שקלים. כן, יש אספני פסיכדליה שמחפשים את זה בכל העולם, כי זה… אקזוטיקה. אני תוהה איפה עובר הקו שבו המוזיקה המזרחית מפסיקה להיות אקזוטיקה של משהו רחוק וזר, ומתחילה להיות "אתה נמצא כאן" שלך, שהוא התכה של הדברים האלה ואתה כבר לא יכול להגיד שזה אקזוטי רק כי יש בזה סולמות מזרחיים. אפילו החידוש של חיבור בין מזרח ומערב, בגלל אלבומים שלך ואנשים כמו דודו טסה ומיכה שטרית, כבר הפך להיות טבעי. אתה מרגיש את זה, או שמבחינתך זה פשוט קרה באופן טבעי?

אני יכול להגיד לך שאני מרגיש את זה קורה. זה כן תהליך, זה לא בא ביום אחד. דודו טסה, נגיד, הוא ידע את זה. הוא ידע שיש לו את הסבא הזה. ואני כן חושב שהוא הרגיש שבשנים האחרונות פתאום אפשר, שעכשיו הוא יכול לעשות את זה.

למוזיקה שלך היה חלק גדול מאוד בקידום הזה, בטח לאלבום כמו "נגיעות". בצורה פשטנית אפשר לומר שבלי אלבום כמו נגיעות, דודו טסה עדיין היה מחכה עם הרעיון של אלבום עיראקי. אבל הייתה כוונה מצדך לקדם את הדברים האלה? או שזה פשוט מה שעניין אותך באותו הזמן?

אני גם טיפוס אוונגרדי, מבחינת זה שאני כל הזמן מחפש לשנות ולהתחדש. כבר המון שנים אני מגלה שהחדש זה הישן, פשוט ככה. אם אני רוצה חדש, זה לא יהיה הלהקות האלטרנטיביות, שזה פעם היה חדש בשבילי, בשנות השמונים. אלא חיים לוק וכל מיני חזנים, פייטנים, חומרים כאלה.

כל הדברים שצפים עכשיו.

למשל Tinariwen [להקה ממאלי שמנגנת אסוף, או בלוז אפריקאי שורשי]. טינאריוון זה חדש, ומצד שני זה נורא ישן, זו מוזיקה מאוד בסיסית, מאוד פשוטה אפילו. קח את הבלוז האמריקאי ותפשט אותו עוד, ותגיע לדבר הזה. והבלוז גם ככה פשוט.

ואם זה היה יוצא לפני 10 שנים, לא היו שמים לב אליהם.

הם היו קיימים, אין לי ספק, הם אנשים מבוגרים הטוארגים האלה. רק עוד פעם, איזה פיטר גבריאל או משהו כזה פתאום שולף אותם, למזלם. אבל בטח יש מיליונים שאנחנו עוד לא מכירים.

אני חושב איך לנסח את השאלה הזאת כי זה נושא כל כך שחוק ולא מעניין כבר, אבל אנחנו מדברים על מוזיקה מזרחית ואנחנו מדברים על אום כולתום וטינאריוון, אבל כשמדברים בתקשורת הישראלית על מוזיקה מזרחית מדברים על קובי פרץ ועל פופ ים תיכוני.

שמע, זה פופ. זה כמו שכשנדבר על רוק אז שלמה ארצי לא יהיה הראשון שיעלה, למרות שהוא מחזיק מעצמו רוקר. או נורית גלרון. היה זמן שכולם רצו לעשות רוק, עם סנר גדול וגיטרות בדיסטורשן.

רמי קלינשטיין.

בדיוק. אז גם זה, אני לא יודע אם הייתי קורא לזה רוק, אבל זה הדיבור של המיינסטרים.

אתה מסתכל על מוזיקה מזרחית כאוונגרד, ומכניס מסורת המזרחית אל הרוק. יש לנו גם מסורת גדולה של פופ בתרבות המערבית, ויש אמנים שלוקחים את אותן השפעות שאתה לוקח, ומכניסים אותן לפופ. אבל מה שיוצא נחשב על ידי הרבה אנשים לנחות.

אתה מדבר על מה שנקרא…

הפופ הים תיכוני.

דווקא בזה אני כן מפרגן להם, לפופ הים תיכוני. הם כן לקחו מהפופ העולמי והכניסו את זה למוזיקה המזרחית האום-כולתומית הבסיסית הזאת. האלמנטים של ההפקה ושל הנגינה השתפרו מאוד. מאוד. ואני אומר את זה כאחד שזוכר את זה מהקסטות. זוהר ארגוב היה מקליטים תקליט ביום או יומיים. הם היו מקליטים ואז משתמשים בפלייבק לזמר אחר, אתה מבין? אותה להקה, אותו פלייבק, רק הזמר משתנה. היו מוכרים את זה בקסטות בשתי לירות. זה היה מאוד אנדרגראונד. קובי פרץ מופיע היום עם תזמורת של 15 נגנים, שחלק מהם אני מכיר, הוא לוקח כנר מאוד טוב ואקורדיוניסט מאוד טוב, ומתופף ממש טוב ויש לו גם אחד שיודע סמפלרים ולופים וכל מה שצריך, פתאום ההופעה נהיית טראנסית ודברים כאלה. אתניקס היו הראשונים בעצם שעלו על הדבר הזה. יש מוזיקה שכולם אוהבים, וזאת האמת. גם אז, בשנות השבעים, עם אהובה עוזרי, ניסים סרוסי ואבנר גדסי – זו הייתה כאילו מוזיקה מחתרתית, קסטות וזה, אבל הם מכרו כמויות ששום להקה צבאית לא מכרה, מכרו מאות אלפים.

התקשורת התעלמה מזה אבל זאת הייתה מוזיקה פופולרית.

התקשורת שמה אותם באיזה גטו שקוראים לו "מוזיקת הקסטות". אבל העם…

העם הצביע בארנקים.

ממש. כשהייתי בצבא היית שומע מהמטבחים בקולי קולות את החבר'ה האלה. מהבחינה הזאת אני כן חושב שיש סוג של תיקון בזה שהיום קונים את זה אבל בלי הבושה. זה עלה למעלה, זה יצא החוצה וזה נמצא עכשיו בחוץ.

והיום אתה לא יכול ללכת לחתונה בלי…

בדיוק, היום כל החתונות של האשכנזים, כששמים "בלבלי אותו" כולם מתחילים לעשות ככה עם הידיים, ואחרי זה בסלון הם יעקמו את האף ויגידו "איזו מוזיקה…".

נכון, אבל גם בחתונות אשכנזיות, כשישימו את "בלבלי אותו", חצי מהאנשים ינהרו לרחבה בשמחה, והחצי השני יהיו כמוך כשניגנת במדורה ושרת "איני יכול" בקריצה. הם ירקדו את זה כקטע.

הם ירקדו בקריצה, נכון.

ועדיין הם יחשבו שזה נמוך.

זה לא ברור לי. תשמע, נמוך וגבוה בתקופה פוסטמודרנית, אתה יודע שזה אבוד לנו. אנחנו כבר לא יודעים. התנ"ך הוא גבוה או שהוא נמוך? זה ספרות גבוהה או ספר הוראות מפגר ופרימיטיבי? אז אני לא יודע. אני חושב שזה כן עניין חברתי. זה כן עניין שהמקום הזה הוקם על ידי אנשים אירופאים שבאו מתוך התרבות האירופית. קראתי ספר על ברנר ואתה רואה שזה היה אנשים, אתה יודע, לא נגיד "היפסטרים של פעם" אבל הם כן היו חדורי תחושת אוונגרד ואידיאלים אבל לכיוון סוציאליסטי לגמרי ואנרכיסטי כמעט, של עולם חדש. כל הרעיונות היו מאוד אירופאיים. ולפי דעתי היה זלזול, כנראה גם בגלל הקולוניאליזם. היה איזה זלזול בכל מה שהוא לא אירופאי.

וזה כנראה נשאר גם היום, גם אחרי שעברנו את כל השינויים?

זה נשאר, כן. זה עובר תיקון מסוים. זה ייקח זמן.

שארית המחשבה שהפופ המזרחי הוא נמוך יותר, ורוק מזרחי כמו שאתה עושה הוא גבוה יותר, זה עדיין מגיע מהעניין החברתי של התנשאות?

אני חושב שכן. אני יכול לנתח לך קצבים וסולמות – שום דבר במוזיקה המערבית לא יותר מפותח ומשוכלל ועמוק מהדברים שיש במוזיקה המזרחית. קודם כל, זה לא כל כך רחוק. יש מוזיקאים קלאסיים כמו בארטוק או ברהמס, עם "ריקודים הונגריים", וגם במוזיקה הקלאסית יש אלמנטים צוענים, מזרחיים, בחלקים הטובים של המוזיקה הקלאסית. "מחול החרבות" של חצ'וטריאן, דברים נהדרים. הם מאוד מושפעים מהתרבות הזו שנקראת מזרחית. זה נכנס לשם. אבל כן, יש איזו התנשאות שקיימת עד היום. אני חושב שהתפיסה שזה נחות מתפוגגת. אנשים משנים את הדעה שלהם על כל מה שקשור בערבים ובכלל, במוזיקה ערבית או מזרחית.