תצלום: Aron Carlton

התחושה הזו, שמשהו חריג עומד לקרות, מתחילה עוד באוטובוס. הנוסעים הקבועים של שבת בערב בקו 21, שנוסע לאורך רחוב הייז בסן פרנסיסקו, לא מצליחים להעמיד פנים שהם מתעסקים בטלפון הנייד או בוהים מהחלון. כמו נהרות בלתי נראים, קווי הראייה של כולם מתנקזים אל הים שעומד באמצע המעבר: בחור ענק וכמעט עירום, קעקועים מטפסים ממגפי העור השחורים שלו עד הקרחת המגולחת, מופרעים רק ברצועות עור ושרשראות שמתלכסנות על החזה והכתפיים. מהמצח שלו יורדים עד הברכיים פסים ארוכים של מה שנראה כמו דם קרוש. יש לו זקן־תיש, נזם ענק באמצע האף ועיגולי צבע שחורים ענקיים סביב העיניים. לידו, בחיוך קל, עומד בחור בחליפת גוף מלאה בהדפס זברה עם בנדנה תואמת.

כשהם יורדים יחד איתי בתחנה של מועדון האינדיפנדנט, הניחוש שלי הופך לעובדה: גם פניהם מועדות לחצי הגמר באליפות ארצות הברית באייר־גיטאר – אם כי ברור שהם, בניגוד אליי, עומדים להתחרות בה. אחד מהשניים עשוי אפילו לקחת את התואר. כן, יש תואר, יש טורניר רשמי, יש שלבי מוקדמות איזוריים, יש אליפות ארצית להעפיל אליה ויש אנשים שמתחרים באופן רציני כבר שנים בתקווה לקחת בסופו של דבר את אליפות העולם השנתית בפינלנד באייר־גיטאר. או בשורה אחת: כן, מישהו לקח את ההרגל האידיוטי של חובבי רוק לעשות עם האצבעות כאילו הם מנגנים בגיטרה והפך את זה לספורט רשמי. עדיין לא אולימפי אבל היי, עוד לא אבדה תקוותנו – יש מדליה לקפיצה בטרמפולינה.

סטודנטים למדעי הרוח קוראים לזה "סימולקרה": חיקוי של חיקוי של חיקוי של משהו שלא בטוח שהמקור שלו בכלל קיים ואמיתי

הסבר פשוט על אייר־גיטאר למי שבטעות שמע מוזיקה קלאסית: אם אי פעם שמעת סולו גיטרה חשמלית, החזקת את הידיים שלך באוויר כאילו אתה מחזיק גיטרה אמיתית ועשית כמה תנועות שבדמיון שלך היו דומות איכשהו למה שסלאש בטח עושה כשהוא מנגן – ברכותיי! עשית אייר־גיטאר. המהדרין מוסיפים, בדרך כלל בלי מחשבה מודעת, עוויתות־פנים אורגזמיות, הישענות אוטומטית אחורה ולפחות ברך אחת מכופפת. אני בטוח שבערב שבו צ’אק ברי דפק את סולו הגיטרה החשמלית הראשון, מישהו בקהל כבר דפק סולו אייר־גיטאר (אני הולך לכתוב "אייר־גיטאר" בכתבה הזאת כי "גיטרת אוויר", למרות הדיוק, נשמע כמו צעצוע בריכה מתנפח).

להמשך הפוסט ←