גבר הולך לאיבוד בין 3000 סחים באמפי קיסריה

זה ערב קיץ חם, ועשר ארגנטינאיות בנות עשרים וקצת עומדות מחוץ לכניסה 7 לאמפי קיסריה ומדברות ספרדית קולנית מהר ומהאף. כולן בגופיות קצרות וחלקן יפות מאוד, אז קשה להתעלם מנוכחותן ולא לתהות מה דה פאק מחפשות ארגנטינאיות בנות עשרים וקצת במופע של שלמה ארצי בקיסריה. הן בבירור לא גדלו בישראל, וגם אם נניח שהן מבינות עברית – והן לא נתנו אף סיבה להניח את זה, עם הספרדית המתגלגלת וההתעלמות מהמתרחש סביבן – הן צעירות וזרות מכדי שיהיו מעריצות של שלמה ארצי, מהסוג שמשלם 300 שקל לכרטיס. פשוט כי לפני המוזיקה וחיל הים וחתולים שאיכשהו השיגו טיימר, הופעה של שלמה ארצי בקיסריה היא טקס – טקס השתייכות לשבט של ישראליות מאוד ספציפית, שהארגנטינאיות האלו לא נראות שייכות אליו. ועבור אלה שמגיעים למופע בפעם הראשונה, זהו גם טקס חניכה לשבט הזה.

אני כאן בפעם הראשונה. הפעם האחרונה שהייתי בהופעה בקיסריה הייתה לפני 12 שנה, בהופעה של רדיוהד. כן, יש אנשים שאוהבים גם אותם וגם את שלמה ארצי, אבל אני לא בדיוק אחד מהם. כשאני נכנס לשירותים לפני המופע אני קולט שבאתי בחולצה של רדיוהד, ואני מצחקק במבוכה מול המראה. אני נבוך כי אני מרגיש לא שייך, זר ומוקף זרים. מה זרים, אויבים. המושג "שלמה ארצי בקיסריה" הוא הגיהינום של "אנשים כמוני", כאלה שכל חייהם הגדירו את עצמם לפי המרחק מכל מה שמסמל שלמה ארצי בקיסריה. אנחנו אלה ששומעים באוזניות משהו קצת שונה (ואולי אפילו מתנשאים קצת בגלל זה), שמשתדלים לא לקנות בקסטרו כי כולם קונים בקסטרו ונראים אותו הדבר, שמוצפים אי-נוחות מול הקמפיינים העדריים של גלעד שליט בפייסבוק או מול כל תגובה עדרית ישראלית, אנשים שנרתעים ממפגני כוח המוניים, שנרתעים ממפגן הכוח ההמוני שנקרא מופע קיץ בקיסריה. זו לא סתם סנוביות מוזיקליות – אני דווקא אוהב לא מעט שירים של שלמה ארצי. זה עניין של הגדרה עצמית או קבוצתית כאלטרנטיבה, אלטרנטיבה למיינסטרים ולא רק זה המוזיקלי. שלמה ארצי הוא ההיפך הגמור מאלטרנטיבה – הוא ברירת המחדל. ומי רוצה לחיות את ברירת המחדל?

לפחות שלושת אלפים איש, כך מסתבר כשהאמפי מתחיל להתמלא לפני המופע, מחזה שמעורר בי השתאות וגם מידה לא מבוטלת של חשש: שלושת אלפים איש שהפוכים ממני לגמרי. אני מרגיש מאוים. מה יקרה אם ההמון יגלה שאני לא שייך לשבט? שאולי אני מחזיק בדעה פוליטית שונה מזו של יאיר לפיד? אולי לא עשיתי צבא? אולי אני חושב ש"האח הגדול" הוא נקודת שפל של בהמיות ולא בידור בלתי מזיק או (תעשו לי טובה) התבוננות מעמיקה על טבע האדם? אולי אני מאמין שאלון גל, שתופס עכשיו את מקומו בשורה הרביעית ממש קרוב לבמה ודואג שכולם יראו שהוא הגיע, הוא לא בן אדם שצריך לתת לו אחריות על חיים של אנשים אחרים?

האמפי כמעט מלא ואני מתחיל לראות בבירור את המרחק העצום ביני לבינם. בחור בן 40 בפולו בצבע מסטיק בזוקה ונעלי ספורט לבנות בוהקות מניח זרוע סחבקית על צוואר אחד המאבטחים, דורש בחיוך לא לגמרי נעים מקום קרוב יותר לבמה; בנות לועסות מסטיק בפה פעור; לחנייה שהכי קרובה לכניסה נדחפים אנשים שמגיעים לבד בג'יפים ענקיים, מתעלמים בגסות מכל דבר שהוא לא הצרכים המיידיים שלהם; בתור לקופות אנשים קוראים "ישראל היום"; מחומצנת רזה מאוד בת 50 פלוס, מרוטה מהלְבנות ומתיחות והרמות, בשמלת זהב שמגיעה עד הדגדגן, מוחאת כפיים בטירוף עוד לפני שבכלל כיבו את המוזיקה שלפני המופע: שירים של פיל קולינס, קולדפליי, ריהאנה, מודלים ברורים של גיבורי איצטדיונים, שחושפים את השאיפה הברורה שמאחורי הספקטסל המפואר שיעלה על הבמה בעוד רגע. באמצע השיר של קולדפליי ממלא את האמפי צליל מוכר של הודעת טקסט. מסתבר שגם במופע שעולה מאות אלפי שקלים מנגנים מוזיקה מהאייפון של מישהו. איזה ישראלים מטומטמים, אני חושב כמעט בקול רם. ובכל מקום אנשים ממשיכים למלא את מדרגות האבן הגדולות, חלק גדול מהם סוחב כיסאות פלסטיק בלי רגליים או ריבועי ספוג עם ידית לנשיאה, כדי לרכך את המושב הקשה. איפה קונים כאלה דברים, ומאיפה לכולם יש אותם? אני לא מכיר חנויות שמוכרות אותם. מה יקרה לי אם הם יגלו שאני קורא עיתון אחר, שבו אין כפי הנראה מודעות לריבועי ספוג עם ידית נשיאה? שאני לא חלק מהשבט האידיוטי הזה? והפחד הגרוע מכל – מה אם יהיה לי ממש כיף בהופעה הזאת?

כמה מילים על המונח סחי

סחי, המילה שבמקור תיארה מישהו במצב של פיכחות מסמים (זמנית או קבועה), חזרה לשימוש נרחב בשנים האחרונות כדי לתאר משהו אחר לגמרי, שיהיה הכי קל להסביר אם נגדיר את האנשים שמשתמשים במילה "סחי". השימוש המחודש הופץ על ידי קבוצה פנים-תל-אביבית משפיעה המכונה, גם בפי כמה מחבריה, היפסטרים. על רגל אחת בסקיני ג׳ינס, היפסטרים הם אותם טיפוסים פנים-תלאביביים ניהיליסטים בני עשרים-שלושים, חלקם תלמידי פילוסופיה או אמנות, שמתלבשים כמו שדוד שלכם התלבש בתמונות נעורים שהוא נבוך להראות, שותים בירה מכבי כי זה קטע, וחיים את כל חייהם כאילו הם סדרה שכל הזמן צופה בה מישהו שצריך להרשים. אפשר למצוא רבים מהם בתקשורת התרבות התל אביבית, בבניין גילמן למדעי הרוח באוניברסיטה, בשנקר ובפאבים קטנים שמעוצבים גרוע (גרוע זה המדהים החדש, בקטע אירוני). בהכללה קצת גסה אפשר ולומר שהם מחשיבים את עצמם למתקדמים, חכמים, מוסריים ומעודכנים יותר מכל מי שלא נכלל בקבוצתם הקטנה, שבעוד חמש שנים כנראה תוחלף באופנה חברתית אחרת.

אני מרחיב כל כך על זהות ההיפסטרים כי ״סחי״, שהופץ באותם כלי תקשורת מרובי-היפסטרים כמו טיים-אאוט, הוא מושג שאפשר להבין אותו רק בתור ״כל מי שהוא לא אנחנו״, כלומר כל ישראלי שאיננו היפסטר. את זה אפשר לפרוט לכל מי שאינו שייך לשמאל הפוליטי, כל מי שנהנה לשמוע גלגלצ, כל צופי ״ארץ נהדרת״ או ערוץ 2 בכלל, כל מי שעשה צבא בלי שחש צורך להתנצל, כל מי שגר מחוץ למרכז תל אביב, כל מי ששואף למתינות במקום לרדיקליות, כל מי שאוהב את מה שרוב האנשים אוהבים. או בקצרה, כל מי שלא מודע-לעצמו בטירוף, שזה ניסוח מגניב יותר למרוכז-בעצמו בטירוף. כמובן גם שאם אתה קורא "בלייזר" אתה, כאילו, יותר סחי מרמי קליינשטיין. ״סחי״ הוא מושג שלא נועד להגדיר מי הוא סחי, אלא בעיקר את מי שהוא לא סחי, ולכן הוא מגניב על דרך השלילה כי הוא נמצא מחוץ לזרם המרכזי, ורואה את עצמו כמובן כ״מורד״. מה משותף לכל הסחים שמנינו? הם מרכיבים את הזרם המרכזי, את המיינסטרים. בניסוח הקצר ביותר האפשרי, סחים הם האנשים שהולכים בקיץ לשלמה ארצי בקיסריה.

איפה אני עומד? כשנכנסתי לאמפי קיסריה הייתי בורדרליין היפסטר, או לחילופין בורדרליין סחי. אפשר לומר שאני היפסטר כי יש לי בלוג על מוזיקת אינדי ואני הולך להופעות של להקות שרוב החברים שלי לא מכירים וכותב עליהן בטוויטר. מצד שני, אפשר לומר שאני סחי כי אני נהנה לשמוע גלגלצ, לא מתלבש בצורה אופנתית, ומתרגש מהזיקוקים ביום העצמאות בקטע לגמרי לא אירוני. עד שיצאתי מההופעה הבנתי משהו אחר, שמתחיל בהבנה שאתה לא חייב להיות היפסטר פנים-תל-אביבי בלתי נסבל כדי לסלוד מהעדריות ומהזיוף שבטקס הזה, "שלמה ארצי בקיסריה".

גבר הולך לאיבוד בתוך ים של ידיים

בהתחלה לא היה לי נעים להודות, אבל שלוש שעות של המנונים ישראליים מאוחר יותר, הסתבר לי שאני נהנה בטירוף. שר, מוחא כפיים בעמידה, אפילו רוקד קצת. בשלב מסוים גם הפסקתי להתבייש. מה יש להתבייש? כולם פה רוקדים. ארצי אולי הפך בשנים האחרונות לפרודיה על עצמו, אבל אי אפשר לקחת ממנו כמה מהשירים הגדולים באמת שכתב. מה גם שהלהקה מצוינת, הקהל חם, וחלק גדול מהשירים באמת סוחפים – אין סיבה שלא לרקוד. התרגשתי באמת כשבחור מהקהל בשם לאון ("לאון? רומני בליינד", אמר ארצי) עלה לבמה והציע נישואין ליערה, בחורה שנראית קצת בת 14. זו מניפולציה רגשית זולה ויעילה, והיא חלק מהטקס הקבוע של ארצי בקיסריה. היא גם תמיד עובדת. חלקים קבועים אחרים של הטקס כוללים את הירידה המפורסמת לקהל, החיבוקים, השירה בצוותא עם המעריצים הנלהבים בשורות הראשונות, ההתערבבות של הגבוה (ארצי) והעממי (ההמונים).

אבל חוץ מההתרגשות האותנטית לגמרי של לאון ויערה, היה לי קצת קשה לקנות את זה. ארצי מנהל את הטקס אבל לא באמת משתתף בו. הוא כל הזמן יורד לקהל, שצמא לו כמו קתולים לאפיפיור, אבל הוא נתקע שם במין ריקוד מוזר עם עצמו. הוא מתקרב אל הקהל אבל גם הודף אותו, נותן לו להרגיש שייך ומביט לו בעיניים אבל גם שומר על מרחק בטוח ממנו ונזהר לא לגעת. המרחק הגדול הזה התברר לי ברגע אחד של דיסוננס: בפזמון מסוים ב"אהבתיה" קלטתי שאני מחייך, וכולם מסביב מחייכים, כולל את 12 הנגנים שעל הבמה, והצעירות הארגנטינאיות, והבנות שבאו עם אבא, והזאת בשמלת הזהב, והמאבטחים – כולם מרגישים לגמרי ביחד באיזה חיוך קולקטיבי סוחף, אותו חיוך שתפס אותי בהפתעה כי לא תכננתי ליהנות כל כך הרבה, אותו חיוך בדיוק שבשבילו כולם באו הנה, בשבילו הם שילמו ונסעו והתלבשו יפה – כולם בכל השורות של אמפי קיסריה המלא מקצה אל קצה מחייכים אל הבמה, מחייכים אל השמיים, כולם מחייכים חוץ משלמה ארצי.

ארצי חייך שלוש פעמים בכל הערב. ספרתי. פעמיים מבדיחות שהוא עצמו סיפר, ופעם אחת כשהוא ירד מהבמה. הקהל שלו מוכן לשלם מחירים של הופעת חו"ל לא רק בשביל השירים אלא כי הוא יודע שבקיסריה אתה מקבל מארצי את הכל, כולל זיעה וחום ומגע. וארצי יודע שזה החוזה והוא מחויב לקיים אותו, אלא שהלב שלו כבר לא שם, לפחות לא בעיניי. עד כמה שנהניתי מהמופע המושקע הזה ראיתי בו זמר מפוחד, שלא מעז באמת להתקרב או להתמסר לקהל שלו. זמר שמזייף.

גבר מי שהולך לאיבוד

אז איך זה שכל האנשים שאיתם דיברתי ביציאה מהמופע ובימים שאחריו חשבו לגמרי אחרת ממני? שמעתי מהם שזה היה "מדהים", ש"שלמה באמת אוהב את הקהל שלו", ש"שלמה כבר בן 62 ועדיין נותן את כל האנרגיות שלו וזה פשוט מדהים" (כל מי שדיברתי איתו התייחס לארצי בשמו הפרטי בלבד). כשהעליתי את הסברה שארצי אולי בכושר גופני מרשים לגילו אבל לגמרי מזייף את הקירבה, ההתמסרות והאהבה לקהל, נתקלתי בחומה בצורה במקרה הטוב, ובחרדה במקרה הרע. בתור לקופה לפני המופע פגשתי ידידה, חברה בכת ארצי מגיל צעיר, מגיעה כל קיץ לקיסריה כבר עשור. השנה הגיעה עם חבר, גם הוא ארציסט גדול, ששאל בעיניים נוצצות אם כבר הייתי בהופעה "של שלמה". מאוחר יותר התברר לי שאחרי שהודיתי שאני לא מעריץ גדול ואיחלתי להם שייהנו, החבר שאל אותה בחרדה: "מה, יש אנשים שלא אוהבים את שלמה?!".

ברור שכולנו – אני ו-2999 הצופים האחרים – היינו באותו האירוע, עם אותו הזמר. למה החווייה שלנו הייתה כל כך שונה? אני יכול לחשוב על שלוש אפשרויות, ואף אחת מהן לא משמחת אותי.

האפשרות הראשונה היא שבקיסריה היו 2999 פתיים עיוורים ומטומטמים שיאכלו כל מה שיתנו להם, ושני האנשים היחידים ששראו את האשליה היו שלמה ארצי ואני. אני לא מוכן לקבל את האפשרות הזאת, כי אני לא טוב יותר מאף אחד, בטח לא יותר מאלפי אנשים שבאמת ובתמים חוו התעלות כנה, וכי בסופו של דבר גם אני נהניתי והתרגשתי באירוע הזה, גם אם שחשבתי שארצי מזייף חלק גדול ממנו. האפשרות השנייה היא ששלמה ארצי הוא אדם כן ואמיתי שנותן את כל לבו ונפשו לקהל שלו – וזה אני שכל כך רקוב מציניות, שאני לא מסוגל להתרגש באמת, להתמסר לחווייה אמיתית של אופוריה הדדית, ואני חייב לחפש איזו נקודה של זיוף כדי לומר "א-הא! אני ראיתי משהו שאתם לא רואים, נחותים שכמוכם".

בשני המקרים האלה אני יוצא סוג של היפסטר שמתעסק רק בכמה שהוא טוב מכל הסחים המטומטמים סביבו ומבטל את החווייה הרגשית החזקה והאמיתית שהם חוו. אני כותב כאן על עצמי, אבל זה רלוונטי לכל מי שבז לתופעה הזו של "שלמה ארצי בקיסריה", וגם לכל מי שלועג לשירים שאנשים במשרד שלו אוהבים לשמוע בגלגלצ, לכל מי שעונה "אתה באמת רואה את החרא הזה?" כשחבר מספר לו על משהו מעניין שקרה ב"הישרדות", או למי שבטוח שכל מי שמצביע אחרת ממנו הוא אידיוט בלי מוח. אני מדבר עליך, שרואה כותרת בעיתון וחושב שאלוהים אדירים אני חי בין קופים ושמישהו יוציא אותי מכאן.

האפשרות השלישית היא שכולם משחקים את אותו המשחק. ארצי יודע שהוא עובד על הקהל שלו והקהל יודע שעובדים עליו, ולאף אחד כבר לא אכפת. הקהל כולו רוקד וקופץ ושר בחיוך ענק עם ארצי שהוא "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב" ואין שום דיסוננס, אין שום בעיה בלשיר את השורה הזו בחיוך עם ידיים באוויר, כי אנחנו פה כדי לשמוח ולשכוח. זו האפשרות המדאיגה מכולן. כי אם האפשרות הזו נכונה, אם החברה הזו שכוללת את כולנו היא כל כך רקובה מהיסוד, כל כך אדישה ואסקפיסטית ומזויפת, שאף אחד כבר לא שם זין יותר אם זה אמיתי או לא והעיקר שכיף לנו כרגע – אם זה המצב, אז השאלה האם אנחנו מתנשאים או לא בטלה בשישים, כי הכל אבוד. זו השאלה הגדולה באמת, ועליה אין לי תשובה. ואולי אני מפחד לענות.

אבל

אבל בנסיעה הלילית הביתה מאמפי קיסריה, בחלון פתוח לאורך הים, שוקעת בי לאט לאט איזו הבנה. אני מנסה להבין מה השתנה בי מאז שנכנסתי לאמפי ועד שיצאתי – כי משהו בהחלט השתנה. זה לא בדיוק שנכנסתי היפסטר ויצאתי סחי, וגם אי אפשר לומר ברצינות גמורה שנכנסתי סנוב מתנשא ויצאתי אחד מהחבר'ה. אבל כשהרוח מקררת את זיעת קיסריה אני מתחיל להבין שאם אני צריך להחליט איפה אני נמצא על הגבול בין ההיפסטר לסחי, אני כנראה עומד בצד ומשתין על הגבול הזה. כי כשאני מדבר במונחים האלה, של אנחנו מול הם, אני מעוור את עצמי. ההגדרה העצמית שלי הופכת לכליאה עצמית.

כי יש הבדל בין לדעת שאתה לא מת על חלק מהדברים שארצי מסמל, לבין להחליט שאתה שונא את שלמה ארצי. יש הבדל בין לדעת שאתה מאמין בערכים שרובם נופלים, נגיד, בימין הפוליטי, לבין להגדיר את עצמך כימני. כשאתה מגדיר את עצמך בחדות אתה מיד מגביל את עצמך, אתה מיד מפסיד. אתה מחמיץ שירים טובים של שלמה ארצי שיכולת להתרגש מהם אבל אתה לא מרשה לעצמך לשמוע באמת, ואתה אוטם את ראשך לרעיונות מחוץ לצד הפוליטי המוכרז שלך, שאולי תגלה שהם עולים בקנה אחד עם מה שאתה מאמין בו בפנים, אם רק תקשיב להם.

אתה פשוט מפסיד חלק חשוב מהעולם שאתה חי בו. וכשיצאתי מקיסריה הבנתי שאני לא מוכן להפסיד יותר את החלק הזה. הבנתי ש"הם" ו"אני" הן הגדרות הרבה פחות קשיחות ממה שחשבתי כשהגעתי. אז אולי אני לא מסכים עם רבים מצופי המופע בנוגע לאופי הגיבור שלהם, וסביר להניח שיש לנו חילוקי דעות קשים בכל הנוגע לבחירות הקרובות לממשלה, או לערכי היסוד שצריכים להוביל את החיים במדינה הזאת או את החיים בכלל. אבל אני לא הולך להתבצר יותר בתוך הדעות וההעדפות שלי ולהניח אוטומטית שהן טובות יותר, ושכל השאר הם קופים. אני הולך לפתוח את האוזניים שלי לאנשים כמו שלמה ארצי, ולקהל שלו, ולכל מי שאני לא מסכים איתו, ולהקשיב. אולי לא להסכים, אבל להקשיב. כי אחרת הכל באמת אבוד.

* כתבה זו הוזמנה על ידי מגזין בלייזר, אף על פי שלא פורסמה בו בסופו של דבר (משיקולים ענייניים לגמרי), ושתי פסקאות מתוכה עושות שימוש בעריכתו המצוינת של ניב שטנדל. לבקשת בלייזר, עיבדתי אותה לטור דעה, שפורסם בגיליון יולי של בלייזר ועלה גם לאתר Ynet

16 Comments

  1. יש משהו מאד ברור שהבנתי בשנה האחרונה לגבי מה שאתה כותב, ועכשיו אחרי שקראתי ואני מנסה להגיב אני רואה שלנסח אותו במילים זה לא פשוט בכלל, ובטח שלא בכתב.
    אני מנסה בידיעה שזה אולי יצא קצת מפוזר…
    במשך הזמן האחרון הסתכלתי לתוכי וראיתי כמה אני-ים סותרים יש בי, איך יכולה להיות תשוקה אחת שעולה וסוחפת אותי ומיד אחר-כך תשוקה סותרת, מחשבה אחרת, מנוחה ואחריה ביקורת, חיוך ואחריו כעס, וכל המחשבות והרגשות והדחפים האלו באותו רגע מרגישים אמיתיים וקוראים "אני", כאילו הם האני היחיד שיש.

    אני ואתה (ועוד כמה אנשים) רוצים אמת, רוצים את הכנה, הפשוט, הגולמי. הבעיה היא בהנחה שיש הפרדה ברורה – יש אמת ויש זיוף, וברגע שנפתרים מהזיוף האמת מתגלית. קשה לחיות במנותק מהאמת ולכן יש נטייה לעשות הפרדה אוטומאטית, למגדר: שלמה ארצי והקהל שלו זה זיוף, רדיוהד זו האמת (לצורך העניין). מה שאני לובשת זו האמת, האופנה הרווחת היא זיוף. וכן הלאה וכן הלאה, לאוכל, למוסיקה, למקומות בילוי, ללבוש, לבושם. להגדיר ולקטלג את עצמי ע"י דברים חיצוניים ולאבד את הזרם הפנימי שהניע אותי.
    בעיני, האמת היא לא מצב סטטי. היא לא קיימת ואי אפשר לנוח בה. אני צריכה להיות מודעת אליה, ולא להפסיק לנוע אליה, לברר עם עצמי: מתי אני מזייפת לעצמי? מתי אני משקרת לעצמי? מה כנה בי?
    וקודם כל לצאת מנקודת הנחה שכל מה שאני מכירה ויודעת ואומרת לעצמי שהוא נכון, אולי לא נכון. לברר את זה בעדינות. באמת להסתכל, ולא לברוח ישר להגדרות המפתות "זה אמיתי", "זה לא אמיתי". להסתכל ולראות מה יש. וההתבוננות הזו, הציפה הזו בתחושה עכורה ולא מוגדרת, היא בעיני מצב שאולי צריך לשהות בו כל הזמן, אם רוצים לחיות בתוך אמת. ברגע שמגיעה ההגדרה – משהו נסגר, משהו ננעל, משהו מפריד בינך לבין אחרים, בינך לבין עצמך, בינך לבין האמת.

    בסופו של דבר כולנו מונעים מתוך אותם הדברים. פחד יכול לגרום לי להתבצר בפינה ולמישהו אחר לתקוף, אבל אין הפרדה, שנינו פוחדים. הפעולה לא משנה את טבע הפחד. אני חושבת שההגדרות האלו של עצמנו: לאן אנחנו הולכים, מה אנחנו עושים, איך אנחנו מדברים; הם האישיות ולא המהות.
    וכשמסתכלים פנימה ובודקים מה אמיתי לפעמים מגלים שאת המהות הזו לא פגשנו כבר הרבה מאד זמן, ויכול להיות שאין בה הרבה, שהיא התנוונה בינתיים. או שהיא תחושה זרה לי, שאני לא יודעת מה יש שם בדיוק, ואולי אין שם כלום.
    ואם זה המצב חשוב לי לדעת את זה ולהודות בזה מוקדם ככל האפשר.

    מקווה שהבנת.

    הגב

    1. הבנתי, ואני מודה לך על התגובה הנפלאה הזו.
      אני גם חושב שאנחנו יורים לאותה המטרה.

      כתבת "האמת היא לא מצב סטטי", וזה מבחינתי לב העניין שאליו אני מכוון. אנשים שברור להם מאליו שאמת היא סטטית והאמת שלהם היא הדבר הנכון היחיד שלא יכול להשתנות – הם האנשים שאת דעתם אני רוצה לשנות.

      הגב

  2. מרתק וכתוב נהדר, תודה רבה!
    קודם כל כיף לקרוא אותך כותב באריכות על הופעה, זה לא קרה מזמן 🙂
    ומעבר לכך, המחשבות והמסקנות שנבעו מתוך החוויה הזאת עוררו אצלי שאלות חשובות, וגם על זה תודה.
    מעתה והלאה אשתדל לספר בגאווה שאני שומעת גם צח דרורי וגם מירי מסיקה, רואה גם ערוץ 8 וגם כוכב נולד, ושווארמה וסושי טעימים לי בערך באותה מידה.
    ובעיקר, אזכיר לעצמי ולאחרים שהגדרות זה דבר די מטומטם, ושהכי חשוב להקשיב.
    שבת שלום איש יקר!

    הגב

  3. קודם כל טור מצוין. אני שמחה שהעלית אות הנושא הזה ואת הזווית הזאת, כי זה בוער לי כבר לא מעט זמן.

    מצד אחד, אני ימנית, דתיה, אוהבת מוזיקה ישראלית ולא צופה בסדרות מחו"ל. מצד שני, אני בטוויטר, נרתעת מטרנדים כמו האח הגדול ופייסבוק ואוהבת לקרוא וללמוד ולחפש דברים חדשים. בסוף אני תמיד נתקעת בן לבין: מייצגת את הדתיים בפני החילונים ואת השמאלנים בפני הימנים, מחפשת את האינדי שמדברים עליו ובאותה נשימה מתעצבנת שכבר אי אפשר לאהוב מוזיקת מיינסטרים בקול.
    אני בעיקר חושבת, שכמו שאמרת, הדבר הכי חשוב הוא להיות מוכן להקשיב: לשמוע דעות פוליטיות אחרות, תפיסות עולם חדשות, מוזיקה חדשה-ישנה. לא לפסול מראש ולא לנסות תמיד להצדיק את עצמך בקהל שכבר משוכנע בצדקתו-צדקתך.
    הרצון שלנו הוא לשמור על אישיות כנה, אמיתית, נבדלת, ולפעמים התחושה היא שאם נלך אחרי כולם נאבד את עצמנו. מהאמונה שלי, ומהניסיון שלי בהסתובבות בשטח שהוא לא תמיד הסביבה הטבעית שלי, זה לא חייב להיות ככה. כשיודעים מה חשוב ומה פחות, כשנמצאים בתהליך תמידי של התבוננות לא מאבדים את עצמך כ"כ מהר. אפשר לדעת למה להיחשף וממה להימנע, מה להעביר הצידה ומה לקבל ולאמץ. לומדים הרבה גם ממה שנשאר בחוץ, כי כמו שאמרת, אנחנו מגדירים את עצמנו דרך מה שאנחנו פוסלים. כל עוד נכיר מה קיים בחוץ ונהיה מוכנים לשקול אותו בחיוב, נהיה בסדר.

    תודה לך שוב על העלאת הנושא, הטור והאפשרות להתדיין.
    שבת שלום 🙂

    הגב

  4. מזל טוב על התת-בלוג! תענוג גדול לכלל לא מנויי הבלייזר שנמנים עם קוראינו (אני, לכל הפחות).
    והטור הזה – פשוט מעולה. קראתי בשקיקה ובהנאה רבה. סח(י)טיין!

    הגב

  5. אם כבר הזכרת את רדיוהד – אי אפשר לטעון שההופעה של תום יורק לא מלאת רגש – אבל האם הוא מתרגש כמו הקהל שמקיף אותו? סביר להניח שרוב האמנים בעולם מאבדים בהדרגה את הקשר הרגשי שהקהל חש עם השירים של עצמם, ולו בגלל הצורך לשיר אותם שוב ושוב ערב אחרי ערב. אז במקרה של אמנים כמו שלמה ארצי, שגם גדולי מעריציו יודו שהוא כבר מעבר לשיאו האומנותי, זה אולי קצת יותר בולט לעין – אבל בסופו של דבר, האמן לרוב מביא את איכות הביצוע, והרגש צריך לבוא מהקהל עצמו.

    אגב – מוזר לספור את מספר החיוכים של האמן כמדד ל"זיוף" – הרי אין דבר שיותר קל לזייף מחיוך.

    הגב

  6. פוסט מעולה. מזדהה והכל. אבל יותר חשוב מזה, באיזה פונט זה כתוב?

    הגב

  7. טל, הפונט הוא "מעודד סריף" של הטיפוגרף הנפלא עודד עזר. עוד פרטים (ולינקים) תוכל\י למצוא בתחתית האתר.

    גיא

    הגב

  8. טור נהדר! 🙂
    מבחינתי בסוף הטור כתבת את ההבדל ביניכם.
    אתה מתאר את עצמך כאחד שלא מוכן לוותר על החוויה למרות שהיא הסמל של המיינסטרים,
    זה מה שהופך אותך ל- לא היפסטר, אלא איש אמת שרוצה לחקור ולטעום מהכל, בלי דעות קדומות, בלי לדפוק חשבון ולתייג את עצמך.
    וזה שונה מהם. כי – האם היית אומר אותו דבר על הקהל שבא להופעה של שלמה ארצי? האם הם אוהבים אותו כל כך כי הם שמעו מגוון יצירות וז'אנרים כמוך והחליטו שזה מה שעושה להם את זה?
    תשאל את עצמך, האם אותם אנשים היו הולכים להופעה של שלמה ארצי בזאפה? כנראה שלא, כי זה חלק מהחוויה – הייתי בקיסריה! ישבתי על הבטון הקשה! רקדתי וקפצתי עם עוד המוני אנשים, הרגשתי חלק מהעם, חלק מהארץ, אני עם כולם וכמו כולם!

    היפסטרים הם בדיוק ההיפך.
    היפסטר לא רוצה להרגיש שייך, כי אז הוא מרגיש שהוא לא חי, שאין לו דעה, שהכל מוכתב לו והוא לא עצמאי עד כדי שיגעון.
    אז היפסטר חייב להיות יותר פתוח, כי הוא אנטי. אבל במהות הוא עדיין חי על פי סט חוקים ברור.

    וזה ההבדל, אתה לא חי על פי סט חוקים
    אתה לא צריך לשייך את עצמך לשום קבוצה, וכן במובן מסוים אתה יותר היפסטר מהיפסטר, אתה מרוויח מחוסר האטימות שלך, מהיכולת לשמוע ולהבין את כולם.
    ולא אכפת לך שחלק יתייגו אותך וחלק ככה, אתה סופג הכל, גם אם לא נהנת לפחות חווית, לפחות ניסית, לפחות למדת משהו.

    זה דומה בעיני להבדל בין ימני לשמאלני. חבילת דעות שאתה רוכש ומחליט להיות חלק ממנה.
    אבל אם אני קצת מפה וקצת משם, אני לא פשרן אבל אני פשוט בעד הומואים ונגד דיבור עם הפלשיתנאים, וגם שונא מזרחית, ועולה אתיופיה.
    מה זה עושה אותי? איש עם דעה משל עצמו!

    הגב

    1. ודבר נוסף לגבי החוסר רגש של שלמה ארצי.

      לדעתי רוב האנשים שהם אנשי מיינסטרים אמיתיים לא מבחינים בו, כי הם יותר חיים את האווירה שמסביבם, ההופעה בשבילם לא צריכה להיות שיא האיכות.
      הם שומעים את עצמם שרים עם כולם יותר מהשירה של שלמה עצמו. והרגע שהם הכי נהנים ממנו זה בכלל כששלמה מכבה את המיקרופון ונותן לכולם לשיר לבד 🙂

      אבל אתה כנראה לא היחיד ששם לב, כי יכול להיות, אולי אולי שיש בקהל אנשים שבאו כי הם באמת אוהבים את שלמה ארצי

      הגב

  9. לא ייאמן.

    סטטיסית, מבין 3000 הנוכחים, חייבים להימצא שניים שהם לא אהבלים, ובאותו זמן לא עומדים בכל הגדרת סחי או פרשנות שלה.
    פשוט לא יתכן.

    חבל שלא הייתי הנוכח ה 3001, כדי להבטיח 50% מהסטטיסטיקה.

    הגב

  10. לא יודע, מוכרח לומר שעדיין, מבלי להיכנס לפולמוס הסחי אל מול ההיפסטר, נראה לי שהופעה של "שלמה" בקיסריה מהווה תמצית של איזו חוויה ישראלית מאוד מסויימת, דביקה ומעיקה, שלרוב כנראה גם מצטרפת לסט מאפיינים מאוד מסוים המגדיר את האדם הלוקח בה חלק וככזו, אני מתרחק ממנה כמו מתופת הגיהנום.

    הגב

  11. גיאחה רעי היקר. ברכות על האכסניה החדשה.
    לטור הזה ניגשתי באנטי מסויים, שנובע מהעובדה שדיוני ההיפסטר מהו היו כבר לעוסים ונדושים עוד כשהתגוררתי בניו יורק, בערך לפני שש או שבע שנים. אז מבחינתי זה די גובל בפתטיות, וסליחה על ההתנשאות. אני ממש זוכר את הכתבות מהעיתונים שם עם אותם טקסטים ממש.
    כשטיים אאוט מתאמץ להגדיר את ההיפסטר, לי זה נראה שמדובר בתרגום של הגדרות מהאח הניו יורקי מלפני כמה שנים )כולל בירה מכבי בתפקיד pabst .
    אני מבין שהכתבה הזו היתה ניסוי בכתיבה גונזואית, אבל כחבר וכקורא מושבע אני מודאג מעודף המודעות העצמית שעולה ממנה. אני חושש שזה פוגם בכתיבה ולבטח מעקר את החוויה. המודעות הזו היא מדרון חלקלק, ואתה טוב מכדי להחליק בו.
    ואחרון לסיום, כדי שלא ארגיש שסתם כתבתי תגובה צוננת….פעם ראיתי הרצאה בטד שעסקה בזיהוי שקרנים, ובין היתר דיברו שם על זיהוי חיוך מזויף (בהמשך למגיב מעלי). קל לזייף חיוך בשפתיים, קשה מאד לעשות זאת בעיניים – ואם מתמקדים בעיניים ממש קל להבחין מי מזייף ומי לא….

    הגב

  12. לא נעים להגיד אבל ההבדל הגדול בינך לבין ~2999 האחרים הוא כנראה האינטיליגנציה. כי אתה ממשיך לחשוב / להסתכל / לנתח את העולם, בעוד שהם "זורמים" איתו.

    זה הכל טוב ויפה, אתה הייתה בעשירון העליון של האינטיליגנציה של באי המופע, ומתחת לחציון הכלכלי של אותם 3000 איש. הכל מדיד (פלוס מינוס) ואין סיבה שתרגיש לא בסדר עם האמירה אני חכם יותר מהם. אתה יכול להיות נמוך יותר שמן יותר עני יותר למה חכם יותר זה רע? זה מתנשא? לא דחפת לאף אחד את העדריות שלו בפנים.

    אין לך מה לדאוג הציניות לא השחיתה אותך, אבל הרגישות שלך כן. זו לא הייתה הציניות שברגע אחד במופע גרמה לך לצאת מחוץ לסיטואציה, זו הרגישות שלך לעולם. אתה חשתה (לדעתי) בזיוף והשוני שאתה כאדם חושב גם טרחת לבדוק את התצפית.
    אז כן ה"סחים" הם אילו שלעולם (לפי הגדרתי) לא יעצרו לחשוב ולהסתכל, הם יזרמו. א ת ה לא, סחי.

    הגב

  13. צניעות מגיבים יקרים, צניעות!
    כולכם מאוד התחברתם לגיאחה כאילו הפיץ בכם את האור שכבר היה שקוע בעמקי תוככם וחשבתם שרק אתם מודעים אליו.
    אני לא אוהבת שאנשים שמים את "עצמם" אל מול כל ה"עולם" והמסקנה שלהם היא שהם שונים. גם אני חושבת את זה פעמים רבות. אבל בבית. לבד.
    כתבה המגיבה האחרונה "הציניות לא השחיתה אותך".. השחיתה גם השחיתה, לקיטש יש את מקומו בעולמנו ולחשוב שהוא יציר השטן זו טעות לדעתי.
    הפכנו כל כך תמציתיים ונוקשים כלפי מה שמשדר מתיקות וזהות קולקטיבית הפכה להיות הגדרה גסה.
    ושוב בתגובה למגיבה האחרונה (כן! את!)- ממתי "לזרום" זה ההפך מלחשוב ולחקור? מרוב חשיבות עצמית הפכת להיות אותו שלמה ארצי המיינסטרימי שעליו את מדברת.
    יאללה שנה טובה ואמן שתביא איתה מוסיקה טובה!

    הגב

  14. נראה שבן שלו קיבל השראה מהכתבה שלך:

    http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.1830068

    הגב

להגיב על מירב לבטל