שאולי עשת חוזר הביתה – פסטיבל "בבית"

כן, ההופעה של הפרויקט הסודי בבית של שאול עשת בירושלים הייתה מצוינת, אבל לא זה העניין. עשת הוא יוצר וקלידן מוכשר, ומעבד מוכשר במיוחד, שהרכיב סביבו קבוצת נגנים נפלאה – אבל גם זה לא העניין. מה העניין? העניין הוא הבית, הבתים של פסטיבל "בבית". הבית שבו מתחילה יצירה בכלל והבית של משפחת עשת, שהוא בית ירושלמי יפהפה, בפרט.

"איזה רעיון מוזר, לצפות בהופעת רוק בבית של מישהו", יגידו רוב האנשים שישמעו על פסטיבל "בבית", בו יוצרים ואמנים מופיעים בתוך בתים פרטיים, גם שלהם עצמם. ואני אומר, איזה רעיון מוזר הוא לצפות בהופעת רוק במועדון הופעות. היוצר מוגבה ונפרד מהקהל, בלתי מושג, מוגבר צלילית לממדים פולחניים, לא אנושיים, נצבע בתאורה לא טבעית, והקהל כולו בחושך, פסיבי.

מדוע זה מוזר בעיניי? כי אמנות אינה נוצרת על במה מוגבהת מעם, ואמנות טובה אינה נוצרת כדרשה למאמינים, כטקס פולחן שיש בו מבצע וצופים. אמנות טובה נוצרת לבד, בבית, או בניסיונות ועבודה עם שותפים בסטודיו, בחדרי חזרות, בבתים, בדירות. ההפרדה הקשה והמלאכותית בין מבצע לקהל נוצרת רק במעמד המופע, וזו הפרדה שאולי מחזקת את מעמד האמן-האליל אבל פוגעת באותנטיות של החוויה האמנותית, בהזדמנות של הקהל להביט אל תוך האמנות עצמה.

מופעי מוזיקה בבתים אינם דבר חדש, ובישראל הם תופסים תאוצה בשנים האחרונות, אך לרוב הם מתקיימים בביתו של הצופה. שאול עשת הזמין את הצופים לבית של משפחתו, לבית שלו. זה המקום בו הוא גדל כיוצר, ומבט קצר בספרייה הגדולה בסלון הבהיר מיד היכן מתחילים שורשי אמנותו – בספרי אדריכלות ושירה, ציור ופילוסופיה. ושם, בבית, הפך עשת לאמן. אף על פי שאת העיבודים הנהדרים – שכללו תפקידים חדשים לכלי נשיפה, שלישיית כלי מיתר ושני מתופפים – בוודאי יצר עשת בחדר החזרות, הרי שאת שיריו ולחניו הוא כתב, ניגן ובנה בבית, במרחב המוגן שלו שאליו פלשנו ברשותו המלאה.

חברי הפרויקט הסודי הופיעו על הרצפה, חלקם בגרביים או יחפים, בגובה שלנו. הקהל, שהורכב בחלקו מבני משפחה שהוסיפו לתחושת הביתיות, ישב על כיסאות וכריות, בלי מחיצה בינו לבין המבצעים, בלי במה מוגבהת וכמעט בלי הגברה. רק מיקרופוני השירה הוגברו, כל שאר הנגנים ניגנו ללא הגברה בכלל. גלי הקול הגיעו אלינו לא מעובדים, בצורה ישירה. יש לזה כל כך הרבה כוח.

וכן, ההופעה אכן הייתה מצוינת, אונילי הזכירה שוב שהיא זמרת נהדרת, שלישיית כלי המיתר הייתה מקסימה וזכתה לעיבודים מצוינים, שני המתופפים היו יצירתיים במיוחד והסקסופוניסט העיף את הגג – אבל לא זה העניין. העניין הוא שפורמט ההופעה הנדיר הזה הזכיר לאוהבי מוזיקה מאיפה המוזיקה הזו מגיעה, איפה היא נולדת, ומהי הדרך השלמה והקרובה ביותר לחוות אותה: בבית, קרוב, בלי הגברה, בלי הפרדה, במקום שבו נוצרה האמנות, במקום בו התרכזה ההשראה מהספרים והנופים והחוויות והרעיונות, בבית.

פורסם במקור בבלוג של עונת התרבות של ירושלים. הפרסום המקורי

כתיבת תגובה