מאחורי הסורגים של הספארי

safari-01

1. התנין

התנין לא זז. סשה הצלם מנסה כבר כמה דקות לתפוס קצת אקשן, עושה לו קולות שעושים לחתולים, תנועות מגונות בידיים. כלום. התנין, כמו כל תנין שראיתי בחיים, נראה כמו פסל של תנין. סשה מאוכזב. הוא כבר ראה את הצעת העבודה מנשיונל ג'יאוגרפיק. כל מבקר בספארי שמגיע לתנינים ולאליגטורים – שניהם חברים במשפחת הקרוקודילים, בקיצור – מתאכזב. יותם, שעובד במחלקת הזוחלים, אומר ש"זו חיה קטלנית, מעוררת יצרים, אז מצפים שהוא יזוז", אבל תנין זז רק כשהוא חייב ועכשיו, בשמש הנעימה הזאת, הוא לא חייב. האכזבה מהטורף הענקי שאפילו לא ממצמץ מוציאה מהמבקרים בספארי את הטורף היהיר שבתוכם. "בעיקר אצל בנים", אומר יותם. סשה רק עושה מיצי-מיצי כי הוא מבוגר, אבל ילדים זורקים דברים בלי חשבון אל תוך השטח של התנין, מנסים לטווח אותו, שיראה שהוא חי. "אתה רואה את האליגטור הזה, שבתוך המים?", מצביע יותם על מה שנראה כמו קרש ירוק שצף בבריכה, "אתה רואה שיש לו רק עין אחת?".

קרוקודילים הם אחד הטורפים הכי מסוכנים במערב. אליגטור אמריקאי כמו זה שנמצא בבריכה מתחתינו שוקל 350 קילו, ועוצמת הנשיכה שלו נמדדה כחזקה ביותר מכל חיה אחרת שחיה בכדור הארץ. ב-2006 אליגטורים הרגו בפלורידה שלושה אנשים תוך שבוע אחד, ותניני יאור לבדם הורגים מדי שנה מאות אנשים באפריקה. בסך הכל, קרוקודילים אחראיים לכאלפיים הלוויות בשנה. יותם מדרג אותם בתור החיה הכי מסוכנת בעולם (ר' מסגרת). כאן, בספארי ברמת גן, הגיע ילד אחד וזרק אבן קטנה והוציא למפלצת הזאת את עין שמאל ועכשיו יותם והחברים שלו במחלקת זוחלים צריכים לזכור להאכיל אותו רק בצד ימין, או שהאליגטור השני ייקח לו את האוכל. טורף על(ק).

באנו לספארי במטרה לנסות ולהאכיל בעצמנו את החיות הכי מסוכנות בארץ, כלומר את החבוב שתום העין, אבל מסתבר שתנינים ואליגטורים (יש ביניהם הבדל שלא מעניין אף אחד חוץ מאת יותם) הם לא חיה שמעניין להאכיל. המטבוליזם שלהם משתנה לפי הטמפרטורה (מה שמכונה "דם קר"), אז רק כשמתחמם בחוץ הם נכנסים להילוך ונהיים רעבים – וגם אז הם גומרים עוף שלם אחד בכמה ימים, מה שמכוונים באווזי "מזטים". בחורף הם לא אוכלים כמעט בכלל. בסוף אוקטובר, כשהגענו, הם כבר היו בשלב של לטפוח על הבטן ולהזמין חשבון, אז במקום להאכיל בעצמנו את החיה הכי מסוכנת בעולם אנחנו צופים עליה מלמעלה ושומעים מיותם למה לא כדאי להיקלע איתה לפגישה אינטימית.

"התנין היא חיה אופורטוניסטית", מסביר יותם, "הם יודעים למצוא את המקומות הכי טובים ליד המים ולחכות שם לטרף. זה אומר שהאויב הכי גדול שלהם כרגע הוא אנחנו: אנחנו נלחמים איתם על נדל"ן, כי גם אנחנו רוצים לגור על המים, במקום עם נוף יפה ויחס נוח של שמש וצל. מכיוון שאנחנו, ילדינו וחיות המחמד שלנו בדיוק בגודל נוח לטרף, כל שנה מתועדים כאלפיים מקרי מוות". אני שואל אותו מי מנצח בקרב הוגן: הוא, המדריך בספארי שמומחה לאמנות לחימה פיליפינית, או התנין הכי מסוכן בעולם. כמו כל לוחם מנוסה, יותם קודם כל מברר את תנאי הקרב: "בלי כלים?" בלי. "אחד על אחד?" ברור. הוא חושב לרגע ואז מודה: "אין לי סיכוי. מצד שני, המון תרבויות שבטיות מתייחסות לתנין בתור דרקון שיש להתגבר עליו, ובטקסי חניכה שולחים את הגברים להילחם בהם. הצלחת לנצח תנין בקרב? זה אומר עליך הרבה מאוד".

בני אדם, וספציפית גברים, לא סתם רוצים לראות תנין זז. הם רוצים לנצח אותו, את הטורף הקדום והמבעית הזה, להרגיש שהם עשו משהו כדי להרוויח את מקומם בראש שרשרת המזון. זה קרב דוד וגוליית עם שני הבדלים מהותיים: הראשון הוא שגוליית לא קם להורגו אלא שוכב בשמש ומחמם את הדם כדי לשרוד ולא מפריע לאף אחד. והשני הוא שדוד הוא ילד בן זונה שההורים שלו לא חינכו אותו, והוא עומד על גשר שני מטר מעל פסל של גוליית וזורק אבנים מתוך שעמום.

2. קרן פלס
"לפחות אתה הולך לראות חיות אמיתיות, ולא את אלה שמסתובבות בעיר כל היום", אמר לי נהג המונית, שלקח אותי מוקדם מדי בבוקר לספארי. הוא היה עייף ממשמרת לילה עם יותר מדי אנשים שמחוץ למונית הוא לא היה יושב איתם בחיים לקפה. אני הייתי עייף כי קמתי בשש וחצי לראשונה מזה עשור. את כוס הקפה שבאה איתי מסיים סשה הצלם כשאנחנו עולים על הטרקטור של רמי, שעובד פה כבר יותר מעשרים שנה. הוא אחראי להאכלת חוץ, מה שאומר שבשעה הקרובה אנחנו צריכים להיזהר מקרנפים והיפופוטמים שירדפו אחרי הטרקטור שלנו. הם מזהים את הרעש ויודעים שהאוכל מגיע ומתחילים לרוץ, ואתה לא רוצה לעמוד בנתיב של קרנף במשקל טון שרץ לאוכל שלו. לאחת הקרנפות, אגב, קוראים קרן פלס. זה מצחיק כי יש לה קרן. לזמרת לקח זמן להבין שזו מחמאה ולא עלבון, וכשהגיעה קרנפה נוספת וחיפשו לה שם, פלס הזמרת התקשרה להציע שיקראו לה מירי מסיקה. זה מצחיק כי וואט דה פאק, קרן, פספסת את הקונספט. יש גבול, אז קראו לה ריהאנה. היא נראית קצת פחות טוב מהזמרת המקורית.

אני שואל את רמי מה החיה הכי מסוכנת שהוא מכיר, והוא מספר לי על מסע ראפטינג שעשה באתיופיה לפני כמה שנים. "תמיד חלמתי להיות מין אינדיאנה ג'ונס, רק עם חיות", הוא צועק מעל שאון המנוע, שמטרטר כל כך חזק שאנחנו לא שומעים את הקרנפים מאחורינו, "בנהרות באתיופיה אתה חייב לצאת מהמים לפני החושך. יש תנינים, היפופוטמים, אריות. אבל אתה יודע מי יותר מסוכן אפילו מהם?" – סשה ואני נדרכים – "היתוש. הורג כל שנה יותר מכל הטורפים. תפס אותי אחד וחטפתי שם מלריה, חבל לך על הזמן". וואלה, רמי, איזה מזל שהבאנו מצלמה ולא אלתוש.

אחרי הדרמה שרמי עושה מהיתוש, מסתבר שגם כל החיות החמודות האלו שאפשר לנסוע דרכן עם האוטו בכניסה לספארי יכולות להרוג אותך די בקלות: קרנפים, יענים, ראמים, היפופוטמים. הדבר שהורג הכי הרבה אפריקאיים בשנה – אחרי היתוש, והאיידס, והרעב, והמחלות, והעובדה שהאדם הלבן די שכח שהם שם – הוא ההיפופוטם. הבלון האיטי והאפור הזה, שהיה צריך לחכות שנתרחק עם הטרקטור המפחיד כדי לצאת מהמים בסלואו מושן ולדדות על רגליים קצרצרות לכיוון האוכל, רוצח בממוצע 2,900 אפריקאים כל שנה, לפי נתונים של הקרן האפריקאית לחיות בר. זה פי 3 ממספר האנשים שמתים כל שנה בתאונות מטוס, בכל העולם. סשה נשכב בעמדת ירי על כנף הטרקטור אבל תופס רק היפו שמן ומצופה בוץ שזז כמו ג'לי, לא בדיוק סרט אימה. בצד השני של הטרקטור יעל אחד עושה את הטעות ונעמד בדרכו האיטית להחריד של היפו אחר אל האוכל. ההיפו פוער לוע עם שיניים בגודל קישואים ומביא וואחד נהמה. היעל עף משם כמו אבן מרוגטקה. הפה העצום הזה משמש את ההיפופוטם ללעוס אפריקאיים וגם לנצח חיות הרבה יותר מרשימות ממנו, כמו אריות.

גם היען הזכר, חיה די מטומטמת בסך הכל, יכול להרוג אותי. הוא הופך רצחני בתקופת הייחום, שזה רוב הזמן (הוא מיוחם חצי שנה, כל שנה), והוא יבעט בכל מי שיתקרב אליו. זה נהיה מבהיל כשנזכרים שמדובר בתרנגולת בגובה 2.5 מטר, שחצי ממנה הן רגלי ענק שרצות מהר יותר מיוסיין בולט. "הוא כבר שלח כמה מטפלים לבית חולים עם צלעות שבורות", מצביע רמי על ציפור ענקית שנראית כאילו דוקטור סוס צייר אותה. ראמי הסהרה, שעומדים בקבוצה בצד ואוכלים, נראים כמו חיית המחמד של שאר החיות. אבל אפילו הם מסוכנים. הם הכי אמיצים בשטח הפתוח, או הכי מטומטמים. אם מגיע טורף, אפילו כלב שנכנס בטעות לספארי, כל החיות עושות את הדבר הרציונלי ובורחות ממנו כל עוד נושאות אותן רגליהן. ראמי הסהרה רצים ישר אליו, עם קרניים מעוקלות חדות כמו פגיונות, ואם הוא מצדו לא עושה את הדבר הרציונלי ועף משם, הם עושים את הדבר הנבון ומשפדים אותו על החניתות. אם יש ולד חדש בלהקה, הם מפנצ'רים בכיף צמיגים לאורחים ולצוות, ולך תחליף עכשיו גלגל בין הראמים לקרנף.

באנו כדי להאכיל חיות מסוכנות, ובפועל זה מה שאנחנו עושים, אבל זה רחוק מאוד ממה שדמיינו. במקום להיאבק על נתח מדמם עם הקרנף – שהורג בהודו ונפאל יותר בני אדם מכל חיה אחרת, והוא בכלל אוכל עשבים – אנחנו פשוט שופכים תערובת על הרצפה וכולם באים לאכול באיזי. זו לא החווייה מסכנת החיים שקיוויתי לה. להיפך, אפילו הקרנפה שרצה בכבדות אל האוכל עם בנה הצעיר לא נראית מגוננת ולחוצה, סתם בא לה לנשנש מהבופה. למה שתילחץ? אין לה פה אויבים ויש אוכל בשפע. בניגוד לתערובות פיטום שנפוצות בתעשיית החיות, התערובת שרמי מחלק נקראת "תערובת קיומית", כי היא נועדה רק לקיים את החיות בצורה בריאה ולא יותר מזה. כשהחיות אף פעם לא נכנסות ללחץ, לא בורחות או נלחמות, זה משאיר להן המון זמן להשמין. ניסו לשכפל כאן את אפריקה, אבל המנטליות של החיות שרמי מאכיל מזכירה לי בעיקר את אמריקה.

הן לא מסכנות. הן לא בכלוב. אבל מצד שני, הן גם לא באמת בטבע. כל יום שלהן כאן הוא "המופע של טרומן": סימולציה של חיים טבעיים. הן בריאות, הן מתרבות, וחלק מהמינים כאן נמצאים בסכנת הכחדה ולא מצליחים להתרבות בטבע אז הנוכחות שלהן בספארי די מצילה את המין כולו. אבל השאלה שלא מפסיקה לטרטר לי בראש יחד עם הטרקטור של רמי היא: את מי זה משרת באמת? למה כל החיות האלו פה? שאלתי את זה את יותם, והוא ענה במשהו שנשמע מתוך חוברת לתורמים: "הספארי הוא גורם מתווך בין האדם לחיה, שמעורר השראה מול עולם החי וחושף את המגוון של המציאות". אבל אז הוא אמר משהו הרבה יותר אמיתי, משהו שמתחיל לענות על השאלה שלי: "יש משהו מעורר ענווה בלזכור שהעולם הוא כל כך הרבה יותר גדול וחזק מאתנו, ושאנחנו חלק אינטגרלי ממנו".

safari-02

3. הטיגריס

השאלה היא אם אנחנו מרמים את האבולוציה, אם אנחנו משחקים משחק מלוכלך. לפי דעה שכיחה מאוד, זה פשוט לא הוגן מצדנו לכלוא אריה או דוב. הם נמצאים מעלינו בשרשרת המזון ולפי האבולוציה הטבעית, בקרב פנים-מול-פרווה, בלי סכינים וכלובים ואקדחים, הם הרי יאכלו אותנו ואז יחרבנו אותנו בסוואנה. הם עשו את זה במשך מאות אלפי שנים ועדיין עושים את זה באפריקה ומזרח אסיה. בדיוק בגלל זה למדנו להיזהר מהם ופיתחנו דברים כמו סכינים וכלובים ואקדחים ועכשיו אנחנו יכולים לירות בהם מהג'יפ בלי לדאוג בכלל. כל הכלים האלה, טוענים הפוריטנים, הם רמאות. הם ההיבריס שלנו כנגד הברירה הטבעית. מגיע לנו להפסיד.

דעה אחרת אומרת שאם כללי האבולוציה הם אכן כללי המשחק היחידים, אז הכלובים והאקדחים והג'יפים שלנו הם היתרון הכי הוגן שיש. במשך מיליוני שנים, בברירה טבעית לגמרי, פיתחנו מוח גדול ומורכב מספיק כדי לכרות עצים ולסחור בבורסה ולבנות כלובים ולהמציא את אבק השריפה. האבולוציה נתנה לדוב שיניים ענקיות כדי לצוד סלמון. אנחנו קיבלנו ג'יפים. זה הסבר רציונלי מאוד, מרגיע מאוד, הסבר שאני צריך להזכיר לעצמי בשקט כשדורון ודורון מזכירים לי שוב לשמור על מרחק של מטר מהסורגים כדי שהטיגריס הסומטרי לא יפתח לי את החזה כמו שחוצים לחמניה.

דורון 1 מנהל את מחלקת הטורפים, שכוללת זאבים וצבועים אבל גם את גולת הכותרת של הספארי, מבחינתי: שני טיגריסים סומטריים, פדנג (מבטאים כמו פדנט) ועלמה. הטיגריס הסומטרי הוא התת-מין הכי קטן של הטיגריס, אבל כשהוא נעמד על הרגליים האחוריות, מניח כפות קדמיות על הסורגים וחושף בנהמה שיני ענק, מי שמרגיש ממש קטן הוא אני. דורון 2, שנולד באותו התאריך של דורון 1 אבל איזה 20 שנה אחריו, התחיל להתנדב פה בגיל חד-ספרתי ועכשיו הוא העובד הנאמן של דורון 1. הוא רגוע מאוד, כל הזמן, ומסביר בשלווה האופיינית שלו שהוא מצטער אבל אין אפילו פירור של סיכוי שנאכיל בעצמנו את פדנג, שברגע זה ממש עומד צמוד לסורגים ונועץ בי מבט סקרן בזמן שהוא מלקק משפתי החתול הענקיות שלו שאריות של בשר חי.

מאמן בשם ניצן לא שומר על חוק המטר. הוא עומד קרוב מדי לסורגים. מספיק קרוב כדי שפדנג, אם ירצה, יוציא את הזרוע החתולית שלו דרך הסורגים וייתן לילדים של ניצן סיפור ענק לספר לפסיכולוגים כל החיים. אבל פדנג לא רוצה להוציא זרועות, מה שהוא רוצה זה לשמוע קליק. אחרי שנים שבהם פשוט נתנו לחיות בכלובים לעשות מה שהן רוצות, החליטו בספארי להתחיל לאמן אותן. לא כדי שיקפצו דרך חישוקים, אלא כדי שאם צריך לתת לקוף זריקה או לבדוק את מצב כף הרגל של הפיל, עובדי הספארי לא יצטרכו להתגנב עם רובי הרדמה ולגרום להיסטריה בקרב כל שאר החיות. אז הקופים למדו להצמיד את הכתף לסורגים לפי פקודה ולקבל זריקה, והטיגריס הסומטרי באורך שני מטר עם שיניים שיכולות לעשות לך מהרגל מסננת למד לציית ל"ארצה" כשהוא שומע קליק ממכשיר שמחזיק ניצן. על הרצפה יש קופסת פלסטיק עם קוביות גדולות של בשר מדמם, ועל כל הוראה שפדנג מציית לה הוא מקבל קוביה כזאת, אותה הוא נוטל מהמזלג בעדינות שבאמת מזכירה חתול קטן.

דורון 1 מספר לי שחתול קטן כזה בדיוק הרג לאחרונה מטפל במונסטר, גרמניה, באמצע היום. כל מי שחוטף נשיכה מטיגריס או בעיטה מיען, אומר דורון 1, אשם בזה בעצמו. אם אתה שוכח לשבריר שנייה שאתה עובד עם חיות שיכולות למנוע ממך לאכול מזון מוצק לשארית חייך – זו רק אשמתך. החיות רק פועלות כמו שהטבע לימד אותן. המטפל הגרמני, מרטין, הכניס את הטיגריס לתא השינה שלו בקצה החצר, אבל שכח לנעול אותו כמו שצריך. בזמן שמרטין הניח אוכל טרי בחצר, הטיגריס התגנב מאחוריו והמבקרים ראו אותו מזנק, ובנשיכה מדויקת אחת פותח למרטין את הצוואר והורג אותו במקום.

יש לנו מוח יותר גדול, יש לנו מוח יותר גדול, אני משנן לעצמי בראש, ומתחיל להבין למה כל העובדים שפגשתי בספארי מעשנים בשרשרת.

4. השימפנזה

הנה אמת עצובה: רוב התמונות החמודות של שחקני קולנוע עם שימפנזה שמחבק אותם ומחייך צולמו אחרי שהשימפנזה קיבל מנה הגונה של ואליום. שימפנזים הם קופי-אדם מבריקים ומקסימים. כשאני מרים גויאבה כדי להשליך לכיוונם מגג ההאכלה, הם מישירים אליי מבט ומרימים יד חופשית, כמעט צועקים "זרוק, אני פנוי!". קל להתאהב בהם ולשכוח לגמרי כמה החמודים האלה הם רצחניים. "אם האצבע שלי תיכנס דרך הסורגים", מספר לי יקי מול כלוב השינה של השימפנזה אבשלום, "רוב הסיכויים הם שהיא לא תחזור". מחקרים טוענים ששימפנזה ממוצעת חזקה פי 7 מגבר ממוצע. לא המציאו סולם מדעי שייתן מספר לאכזריות.

ב-2009, חברה של שארלה נאש התקשרה אליה כדי שתקפוץ לעזור לה. שימפנז המחמד שלה, טראביס, ברח מביתה בקונטיקט והיא צריכה עזרה בחיפושים. טראביס הופיע בפרסומות של קוקה קולה ובתכניות טלוויזיה, היה חמוד כזה. שארלה, לצערה, מצאה אותו. "לא האמנתי שחיה יכולה לעשות כזה דבר", אמר אחד השוטרים שהגיע לשם, "הידיים שלה נראו כאילו העבירו אותן במטחנת בשר". השימפנז תלש לה את השפתיים, עקר לה את האף והעיניים ושבר לה את רוב הגולגולת. היא נשארה בחיים, והלא-בטוח-שאפשר-עדיין-לקרוא-לזה-פנים שלה נשארו עדות מחרידה לכוח ולאכזריות שטמונים בשימפנזים. כבר אין לה פרצוף אנושי.

יקי מסרב לקבל משכורת מהספארי, ומתנדב פעם בשבוע במחלקת קופי האדם. הוא גבר עם נוכחות וביטחון עצמי, כלים הכרחיים בניהול יחסים תקינים עם קופי אדם. מול אנשים חדשים או חלשים, שימפנזה ימהר לעשות דאווינים: השיער שלו יסמור, הוא ידפוק על הסורגים, יצעק, יירק עליך מים – כמו הערס השכונתי שרוצה לוודא שלא תעיז להתעסק איתו. יקי הוא איש עדין ומקסים, מלא אהבה ודאגה לקופים, אבל הוא יודע לצעוק מספיק חזק ולהיראות מספיק מאיים כדי לא לתת להם לשחק איתו משחקים. אין לו ברירה, זו אולי החיה הכי מסוכנת בספארי: היא לא רק חזקה, היא גם חכמה בטירוף. היא גם היחידה שזכינו להאכיל.

כל יום חמישי יקי מכין לקופי האדם משחקים שיעסיקו אותם בשעות השיעמום הארוכות (צינורות כיבוי גזורים וממולאים בגבינה או דבש, שלוקח הרבה זמן להוציא), ומפנק אותם באוכל שהם אוהבים. אנחנו מטפסים איתו על גג החומה הפנימית של החצרות, סוחבים ארגזים עם גויאבות, קישואים ומלפפונים. אומרים שההתפתחות השכלית של קוף אדם שווה לילד אנושי בן 4, אבל מבחינה חברתית הם הרבה יותר מורכבים מזה. הם כמו שבט אנושי קטן, עם היררכיה ואינטריגות. כשאנחנו מתחילים לזרוק למטה פירות, אף אחד לא אוכל עד שזכר האלפא אוכל. אם מישהו יעיז לאכול לפניו, הוא כבר יחטוף ממנו. כשהשימפנזה הכי זקנה בשבט לא מספיקה לתפוס אוכל והצעירים לוקחים לה היא נעלבת, צורחת, רצה בעלבון מצד לצד עד שיקי זורק גויאבה ישירות אליה. הם יכולים לריב, ואז להתפייס: הם מתחבקים, נרגעים, פולים כינים אחד לשני כמחוות פיוס.

הבעיות מתחילות, כצפוי, בגללנו. כמו בתיכון, השימפנזים קנאים לטריטוריה שלהם. בספארי זו לא בעיה, כי יש שבט שימפנזים אחד בשטח אחד. בטבע, בני האדם הולכים ומצמצמים את שטחי המחיה שלהם, מה שאומר שיותר קבוצות מצטופפות בשטח יותר קטן ופולשות אחת לשטח של השנייה. פלישה כזו לא נפתרת בדיפלומטיה, השימפנזים פשוט רוצחים אחד את השני. בידיים, בשיניים, בצווחות אימים ובתלישות איברים. בשבי, הם עשויים להרוג מטפל כנקמה אחרי התעללות. ה-DNA של השימפנזה זהה לשלנו לחלוטין ב-99% מהרצף. האם האלימות הרצחנית הזאת, הטריטוריאליות, המלחמות על הכבוד, הנכונות להרוג בשנייה כשאתה מרגיש מאוים, נמצאות ב-1% או ב-99%? "הקוף הכי מסוכן", אומר לי יקי, "הוא האדם", ואני נזכר במה שאמר לי נהג המונית בבוקר: "לפחות אתה הולך לראות חיות אמיתיות, ולא את אלה שמסתובבות בעיר כל היום".

safari-04
5. חרא של פילים

בסוף היום אני מוצא את עצמי גורף חרא של פילים. "רצית לעבוד יום בספארי?", הם אומרים לי, בוא ניתן לך עבודה שאתה יכול לעשות". אתמול בלילה דמיינתי את עצמי מסעיד פנתר, ובסוף יצא שאני עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. אולי זה עדיף. אני לא לוחם. רמי, יותם, הדורונים למיניהם ותת-מיניהם, יקי – על הנייר הם בסך הכל עובדים בספארי, אבל כשחושבים על כמה החיות האלו מסוכנות, מבינים שהם מסכנים את החיים שלהם כל יום בשביל איזו מטרה גדולה שהם מאמינים בה, ואין יותר לוחם מזה. הם רוצים שלחיות יהיה טוב, שהן יהיו בריאות ומאושרות וישרדו בעולם הזה. הם מטפלים בהן ונותנים להן שמות ודואגים שהן יתרבו. אני מת על חיות, מספיק כדי שאפסיק לאכול אותן, ואני מתמלא התפעמות מכל אחת מהחיות שפגשתי בספארי. אבל אני לא יכול שלא לחשוב שהילד הקטן שזורק אבנים על התנין והגבר המסור שמתנדב לטפל בחיות שיכולות להרוג אותו מונעים, עמוק בפנים, מאותו הדבר. אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו בשליטה.

הסיפור עם קרן פלס וריהאנה הוא לא סתם סיפור. אפשר היה לתת לכל החיות האלו מספרים סידוריים, אבל נתנו להן שמות, בדיוק כמו שאדם הראשון הסתובב בגן עדן ונתן שמות לכל דבר. אנחנו הכי מפחדים מהלא נודע, וברגע שאנחנו נותנים לו שם הוא פחות מפחיד, והוא שלנו. ה"שלנו" הזה הוא פחות ילדותי ממה שהוא נשמע. כל האנשים בספארי עובדים שם כי הם רוצים שהמינים האלה ישרדו ושהילדים שלהם לא יעברו את כל החיים שלהם בלי לדעת איך נראה זאב או תנין. זה קורה בגללנו, באשמתנו ובזכותנו: אנחנו צדים את החיות האלו, אנחנו דוחקים את רגליהן משטחי מחיה ומכחידים אותן, ועכשיו אנחנו גם מטפלים בהן ודואגים – אולי בדקה ה-90 – להישרדות העתידית שלהן. זו אחריות ענקית כלפי המערכת שבה אתה חי, ואם המעט שאני יכול לעשות הוא לחזור הביתה עם ריח של חרא פילים בנעליים כי גרפתי ערימה ריחנית שהפילה ורדה השאירה אחריה – אז נתתי כתף כשצריך, בדיוק כמו השימפנזה שעבר אימון. עכשיו, כשיוצאים מכאן, צריך לזכור שכולנו 99% שימפנזה.

*

5 החיות הכי מסוכנות בספארי
על פי המדריך יותם בר

5. שימפנזה
שימפנזים הם אוכלי כל, חכמים מאוד וצדים בקבוצות. מה שהופך אותם למסוכנים מאוד הוא האופי הפראי שלהם, הזריזות והיכולת הגופנית העליונה שלהם. בקרב, שימפנזים ישתמשו במכות, שריטות ונשיכות. הם מסוגלים לתלוש איברים בכוח, וכוחם מוערך בפי 5-7 מזה של אדם בוגר. תוסיף לזה את העובדה שהם בחבורה, וקיבלת את חבורת הערסים הבעייתית ביותר בעולם. מזלנו שהם לא רואים באדם תחרות.

4. טיגריס
נשיכת הטיגריס היא מהחזקות בטבע, והוא מצוייד בטופרים ארוכים וחזקים. שריטה של טיגריס עשויה 'לפלט' גוף של אדם ולהרוג אותו ברגע. יש לזכור שהנשק שלו אמור להתמודד מול איילים גדולים ואף דובים. בנוסף, הטיגריס צד מהמארב, לכן הוא קטלני אף יותר. באזורים מסוימים באסיה מתועדים עשרות עד מאות ספורות של מקרי מוות כתוצאה ממפגשים עם טיגריסים בשנה.

3. היפופוטם
צמחוני, אבל אגרסיבי. היפו ממוצע שוקל כשני טונות, ונשיכה חזקה שלו יכולה לבתק אדם לחצי. הסכנה העיקרית היא כאשר ההיפו נמצא מחוץ למים, ובעת עימות ינסה לשוב לנהר. בדרכו הוא לא עוצר בפני דבר, ואף יכול להפוך ג'יפ על יושביו. נקודות הגישה הנוחות של האדם לנהר הן גם נקודות הגישה הנוחוות להיפופוטם, מה שמגדיל מאוד את סיכויי המפגש.

2. פיל
בניגוד לתפיסה הרווחת, שפילים הם חיה נעימה וחברותית, ברחבי העולם פילים אחראים ליותר מ-600 מקרי מוות בשנה (אפריקה ואסיה). פיל זכר אסייני שוקל כחמישה טונות, ואפריקאי עד 7 טונות, ובעונות ייחום, כשהם מחפשים עימותים, הם עלולים להיכנס למחנות תיירים ואף לתקוף את מאלפיהם. פיל מסוכן בגלל גודלו בעיקר: צליפת חדק לבדה יכולה להרוג אדם, שלא לומר נגיחה או רמיסה. לעומת זאת, בני אדם הורגים עשרות אלפי פילים בשנה להשגת החטים העשויים שנהב.

1. תנין (או אליגטור)
הם מותאמים לבית הגידול שלהם, המפגש בין המים ליבשה, בצורה מושלמת. במים הם כמעט נסתרים, ציידים מן המארב. לתנין יש פה מלא שיניים חדות שננעצות בטרף ללא יכולת להשתחרר וכוח עצום. כל אלו מאפשרים לתנין לגרור את הטרף למים, ושם להטביעו או לקרוע ממנו נתחים בעזרת 'גלגול מוות', שבו התנין מתגלגל סביב צירו ו'בוצע' מטרפו נתחים. מתועדים כ-2000 מקרי מוות בשנה ברחבי העולם. תנין היאור לבדו אחראי למאות מיתות בשנה.

התפרסם במקור בגיליון דצמבר 2013 של בלייזר

One Comment

  1. מצד אחד, גני חיות מאפשרים לאנשים, שרובם כנראה לא יפגשו את מרבית החיות הללו במקומות מחייתן הטבעיים לעולם, לראות את החיות במו עיניהן, ומכאן אולי להתאהב בהן, לפתח מודעות לצורך בשמירה עליהן ולפעול לשם כך. מנגד, ברגע שהתחלתי לטייל ולפגוש בכל היצורים המקסימים הללו בטבע, אני לא מסוגלת לדרוך בגן חיות, ואני מדברת על גם על הטובים שבהם מבחינת תנאי המחייה של החיות.

    כשאתה רואה דב קוטב בטבע אתה מגלה כמה מהר הוא הולך, איזה קילומטרז' אדיר הוא עושה, עד כמה שטח המחייה שלו ענק. המפגש עם השימפנזים גם הוא חוויה, במיוחד התקשורת שלהם בתיפוף על גזעי העצים שיוצר מין הדהודי באס מטורפים ביערות הגשם ששומעים ממרחק (מקרוב יותר, אתה לא זה שמשליך אליהם גויאבה, אלא זה שחוטף אותה בראש, מניסיון – וזה לצאת בזול, חלק חטפו את חלקה הפנימי לעוס ומצופה ברוק). המפגש הזה, שהוא לפעמים גם יכול להיות מתסכל (כן, גם בטבע הם לא בהכרח זזים, או זזים במהירות לכיוון ההפוך, ושם לרוב אתם חייבים לשמור על מרחק ביטחון אדיר) ולפעמים מפחיד (חוויותיי הלא נעימות מפילים עצבניים), הוא בכל זאת משהו מיוחד ושונה, שאף מפגש מעבר לזכוכית או לסורגים לא מתקרב אליו.

    הגב

כתיבת תגובה