למה ארקייד פייר

יש שאלות שקל לשכוח מהן, להשאיר אותן פתוחות ולהתעלם מהן. מה ההמבורגר הזה באמת יעשה לגוף שלך, למשל, או מתי בפעם האחרונה באמת בכית, באמת התרגשת. אנחנו דוחקים אותן לקפלי הבגדים ומנסים להתעלם מהן עד שאנחנו שוכחים שהן שם, ונשאר רק גירוד טורדני שלא פוסק, ששכחנו כבר ממה הוא התחיל, לא כל שכן איך לרפא אותו.

לפני שמאזינים לאלבום החדש של Arcade Fire, ומגבשים עליו דעה, צריך לענות על שאלה חשובה: למה אנחנו כל כך להוטים לדעת איך האלבום החדש של ארקייד פייר. מה הפך את הלהקה הקנדית הזו, שהייתה יכולה בקלות להתגלגל לשולי הדרכים של ההיסטוריה ולהישכח, ללהקה החדשה החשובה של העשור המתחלף, אחת היחידות שאלבום חדש שלה הוא עדיין אירוע תרבותי ולא סתם עוד קליק אגבי על הטורנט. אלבום הבכורה של ארקייד פייר, "Funeral", נבחר בסיכומי עשור רבים בעיתונות וברשת לאלבום העשור, וגם כשלא נבחר למקום הראשון ("Kid A" של רדיוהד חטף ממנו פעמים רבות, ובצדק מסוים, את הבכורה), דורג במקום הגבוה ביותר מכל שאר אלבומי הבכורה, כולל "Is This It" של הסטרוקס.

"Funeral" יוצא דופן לא רק כי הציג להקה חדשה שנשמעה מגובשת ומרתקת, ושילבה בין רוק גיטרות שאוזנינו צמאו לו לבין השפעות פוסט-פאנק ורוח של להקה צוענית. הוא יוצא דופן כי הוא אלבום מכאיב ועצוב בצורה יוצאת דופן, ועדיין הצליח לרומם את הרוח, להרחיב את החזה בהתפעלות, ולהשיב אותנו אל המציאות חיים יותר.
להמשך הפוסט ←

אמנדה פאלמר: בשביל האינטימיות

amanda by dafna
תצלום: דפנה טלמון

עוד לפני שנוגן תו אחד, ההופעה של אמנדה פאלמר אמש (ד׳) בתל אביב הייתה בלתי נשכחת וחסרת תקדים. זה קרה בזכות האירועים שהובילו אליה.

לפני שנה וחצי פתחה פאלמר קמפיין מימון לאלבום החדש שלה באתר קיקסטארטר, אתר בו אמנים יכולים לגייס ממעריציהם כסף למימון פרויקט (כמו הקלטת אלבום) ולתת בתמורה פרסים כמו תודה באלבום, שיעור פסנתר או הופעה פרטית. פאלמר, יוצרת ומוזיקאית מרתקת שמקפידה על נוכחות רשת אינטימית באופיה אבל מאסיבית בהיקפה, הייתה המוזיקאית הראשונה שגייסה מעל מיליון דולר (היעד המקורי שלה היה מאה אלף). הפרט הפחות ידוע הוא ש-10,000 מתוך ערימת הדולרים הזו הגיעו מחבורה ישראלית קטנה של מעריצים, שהחליטה להגשים חלום. אחד הפרסים שפאלמר הציעה היה הופעה פרטית שלה בביתך, תמורת 5,000 דולר. הישראלים הצליחו לאסוף ביחד את הסכום, ולהזמין את פאלמר אליהם הביתה.
להמשך הפוסט ←

פרידה מלו ריד

לו ריד מת השבוע בגיל 71, אבל אתם הרי כבר יודעים את זה.

כמו כל מאזין מוזיקה בן זמננו, חשבתי על ריד לא מעט השבוע, מאז ההודעה על מותו. ראיתי אותו במו עיניי רק פעם אחת, בהופעה של לורי אנדרסון בהיכל התרבות ב-2008. סובבתי את הראש והוא ישב כמה מושבים מאחוריי. פאקינג לו ריד. הוא ישב לו במושב בנינוחות, לא הסתכל סביב, נראה זקן מאוד, והודה בסבלנות לאנשים שונים שניגשו מדי פעם להגיד לו שהם מתים עליו, או לבקש איזו חתימה. בסך הכל הוא לא עשה עניין מזה שהוא שם, או מזה שהוא לו ריד, ולא הרבה אחרי תחילת ההופעה הוא נרדם. מה שהדהים אותי יותר מהעובדה שלו פאקינג ריד יושב שלושה מושבים מאחוריי היא העובדה שהוא התנהג כמו בן אדם, סתם עוד בן אדם שנושם ועייף בסוף היום ותופס בעולם מקום פיזי בגודל של בן אדם, בגודל של מושב אחד. איך זה יכול להיות? לו ריד הוא ענק. הוא נפיל. הוא מונומנטלי. כלומר, כולנו מכירים את לו ריד: השירים, האלבומים, הסמים, הסיפורים, האגדות, הצל האדיר שהוא הטיל על כל כך הרבה רוק ופופ מאז הוולווט אנדרגראונד, הוולווט פאקינג אנגרגראונד! אנדי וורהול, אמנות מודרנית, מוזיקת רוק מודרנית, המיתוס, הסטייל, הקוּל, הגישה, ניו יורק, הקוֹל, שינויי הצורה, ברלין. כל העושר העצום הזה של תרבות ויצירה והשפעה שהקיפו ערים וארצות ועשורים והתרחבו עד שהנוכחות שלהן בתרבות הפופולרית ובאמנות הפכה להיות נוכחת-בכל ושקופה לגמרי – כל העושר הזה נבע מבן אדם אחד, די קטן, שישן שלושה מושבים מאחוריי.
להמשך הפוסט ←

כמו ילד בחנות של אודיופילים

אני שומע מוזיקה בריכוז רב מאז גיל עשר, אבל אני לא מומחה סאונד. אני לא יודע להבדיל בין צליל "חם" ל"מלא", או לקבוע למה האקוסטיקה בחדר מסוים גרועה. עזבו, בשיר עמוס במיוחד אני לא תמיד מבדיל בין גיטרה לפסנתר, ויש לי בבית מערכת יד שניה שעלתה 1800 שקל. בקרב אודיופילים זה כמו להביא סנדוויץ' מהבית למסעדת כתית.

מחקרים בכלכלה התנהגותית טוענים שככל שתשלם יותר על החווייה, ככה תיהנה ממנה יותר – וזה בכלל לא משנה כמה היא טובה בערכים אבסולוטיים. לכן יש אנשים שמוכנים לשלם אלפי שקלים על בקבוק ויסקי, או במקרה שלנו 40 אלף שקל על זוג רמקולים שבסופו של דבר משמיעים את אותו האלבום שאתה שומע באוזניות של האייפון. ומאחר שמוזיקה היא הוויסקי שלי, הלכתי להאזין לשלוש מערכות ברמות מחיר שונות, כדי לבדוק אם באמת שומעים הבדל באוזן בלתי מזוינת. אה, ואם שווה לשלם 72 אלף שקל תמורת ההבדל הזה.

fuse

להמשך הפוסט ←

תקשיב, יש סיכוי שגלגלצ עשו לנו את הטובה של החיים

kz02
תצלומים: אילן ספירא

1 בשנת 1620 היה החלק הצפוני של אמריקה שטח לא ממופה, עולם חדש של שטחי פרא ואנשי פרא. לחצות לשם את האוקיינוס מאנגליה היה, בלי הגזמה, הימור על החיים שלך. בטח, יכולת להפוך לבעל אדמות מפוצץ בכסף, אבל רוב הסיכויים היו שתמות תוך שנה בלי אגורה, מזון או ספינה לחזור בה לאירופה. באנגליה הייתה אז קבוצה דתית קטנה שהמשתייכים אליה קראו לעצמם פוריטנים, והאנגלים רצו לזרוק אותם לים כי הדת שלהם הייתה קצת שונה מהמיינסטרים האנגלי. ההיסטוריה זוכרת אותם כי במקום להוריד את הראש הם החליטו לעלות על ספינה ולשוט אל הלא נודע שמעבר לים. בטווח הקצר רובם מתו מרעב או ברחו לאירופה. בטווח הארוך הפכו העניים חדורי האמונה שנשארו לאבות המייסדים של האימפריה המודרנית החזקה ביותר בעולם: ארצות הברית של אמריקה.
בשנת 2011 החליטה גלגלצ להוריד את תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית "הקצה" מלוח השידורים שלה, אחרי 13 שנה באוויר. צמד העורכים והמגישים של התוכנית, נדב רביד וקוואמי (איל פרידמן), עמד בפני התלבטות. זה היה רגע אמיתי של להיות או לחדול לא רק עבורם, אלא גם עבור אלפי האנשים שנאספו במשך השנים סביב התוכנית הזאת וניזונו ממנה תרבותית. קוואמי ורביד יכלו ללכת לאיזו תחנת רדיו שרק תרצה אותם, או להיפרד לתמיד ממה שהפך למפעל חייהם וללכת הביתה. אבל הם החליטו להיות הפוריטנים של הרדיו הישראלי והפכו את "הקצה" ל"רדיו הקצה", תחנה אינטרנטית שמשדרת מוזיקה אלטרנטיבית חדשה מדי יום ובלי להתחשב בתכתיבים של אף אחד. אחרי שנה של שידורים הגיע הזמן לברר אם הם עומדים למות או להקים אימפריה. להמשך הפוסט ←

לסיום, שיר פתיחה

איך כותבים סוף לסדרת פוסטים שעוסקים כולם רק בהתחלות? הפוך.
כלומר, לא ממש כותבים. לא ממש סוף, בכל מקרה.

כי בעוד כל הפוסטים עסקו בשירי התחלה, הדרך לכל אחד מהם התחילה בסוף, בהליכה זהירה אחורה, יד רודפת יד לאורך חוט אחד מסוים של זיכרון, עד הנקודה המסוימת שבה אלבום אחד מני רבים נקשר בחיים שלנו, בקצה שלו, בשיר הפתיחה. אומרים שאי אפשר לאחוז מקל בשני קצותיו אבל הנה – כל פוסט ב"ספירת העונג: מההתחלה" היה כזה. הוא היה סוף והתחלה באותו הזמן, כל כותב חזר לתחילת הזיכרון והאלבום וכתב עליו הרבה אחרי שסוף האלבום הגיע, הרבה אחרי שההתחלה הפכה מנקודה אקראית בזמן להתחלה של סיפור אהבה מוזיקלי. וכמו שכותבים רבים יודעים, פעמים רבות כשאתה כותב על אלבום או שיר, מנקז ומנסח את התחושות והמחשבות שנולדות וניתזות ממנו, אחרי שהקטע מתפרסם נותרת תחושה עמומה של אובדן זעיר, כאילו לא תוכל באמת להקשיב שוב לשיר הזה או לאלבום הזה באותה התשוקה, עכשיו כשהסערה הפנימית שהוא עורר בך סדורה כל כך יפה על הנייר או הצג. ואם זה לא סוף של יצירה מוזיקלית, אני לא יודע מה כן.

אני עצמי לא כתבתי על אף שיר פתיחה. אני עדיין מצטער על זה ואולי יום אחד זה עדיין יבוא, אבל כמו שרבים ממשתתפי הפרויקט יודעים, כשאוהבים כל כך הרבה מוזיקה זה כמעט בלתי אפשרי לבחור. הבחירה הטבעית והמיידית שלי הייתה "Everything in its right place", מתוך Kid A של רדיוהד. יש מעט מאוד אלבומים שאני יכול להגיד עליהם, עם כל משקלו של הביטוי הזה, שהם "שינו את חיי". Kid A לא שינה את חיי. אין שום אספקט ממשי או רוחני בחיי שקיים או נעלם מאז רק בגלל האלבום ההוא.

אבל הוא כן שינה לעד את הדרך שבה אני שומע ותופס מוזיקה, ואני מניח שהתוצאה המשנית של זה היא כמעט כל מה שאני עושה היום: עונג שבת, ביקורת אלבומים בוויינט, ההתעסקות הכמעט מטרידה בכל כך הרבה מוזיקה בבת אחת, עיסוק שפעמים רבות (כמו השבוע) כמעט מכריע ומשתק אותי. והכל התחיל, בעקיפין מאוד, באלבום אחד.

ואני זוכר בבירור את אותו יום. חיכיתי וחיכיתי שהדיסק יצא. לא היה שום נאפסטר אפילו, ומוכר הדיסקים החביב עליי בקריית שמונה (עיר המחוז שלי באותה התקופה) התקשר אליי בבוקר: "הגיע!". במשך שבועות נדנדתי לו, מסכן חביב, ולאור כמות הדיסקים שהייתי קונה שם מדי שבוע זכיתי במעמד של לקוח מועדף, כזה שמקבל טלפונים במיוחד כשמגיע האלבום החדש של רדיוהד. נסעתי. קניתי. הסתובבתי בקניון הסמוך, עישנתי סיגריה ופתחתי את הניילון (אני זוכר במדויק איפה ישבתי), מגלה במהרה את החוברת הנוספת שהתחבאה תחת מגש הפלסטיק, קורא אותה מקצה עד קצה בלי להבין. המערכת חיכתה בחדר בקיבוץ, פיה פעור, רעבה. הכנסתי את הדיסק וברגע הראשון לא הבנתי מה, לעזאזל, קורה פה. הוכיתי הלם ואלם. במשך שבועיים הדיסק הזה הסתובב בלי סוף במערכת שלי, כשאני מאזין לו ומתהלך מקיר אל קיר במצב דמוי חלום, לא לגמרי מבין מה אני שומע, לא ממש יודע מה אני חושב על זה, רק יודע שהגוף שלי מתחיל להגיב אחרת כשאני שומע את זה.

אחרי שבועיים, פתאום, האסימון נפל בקול מצלצל והעיניים נפקחו מהחלום. האלבום זחל לי בינתיים מתחת לעור והפך לחלק ממני ועכשיו לא הייתה דרך חזרה. ההבנה שזה אלבום מדהים באמת (ושהוא שונה מכל מה שהכרתי ושבשביל לדבר איתו הייתי צריך ללמוד שפה חדשה במשך שבועיים) – כאן בדרך כלל אומרים "נפלה עליי כמו מאה טון", אבל ההבנה הזו העיפה אותי לשמיים. אם עד אז רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה במצעד של Q באנגליה, מאותו רגע רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה שקיימת בעולם, תואר שמעטים מצליחים לערער עליו בצורה רצינית, בעיניי, עד היום (למרות שזה תלוי מאוד באיזה יום בשבוע שואלים אותי).

אבל אז, כלומר עכשיו, לאחרונה, כשחשבתי על זה, קפץ לי לראש שיר אחר, ועוד אחד, ואחר נוסף, ומה עם ההוא? איך אפשר שלא לכתוב על ההוא! מה עם "Speed trials" (אליוט סמית') ומה עם כבודו האבוד של "שתי מדורות" (אביתר בנאי), ואולי הגיע באמת הזמן שאתוודה על אהבתי העזה אל "תבלינים" (דיקלה)? ובסוף, מרוב התעסקות בעריכת קטעים של אנשים אחרים על שירים אחרים (רובם ניתנים עדיין להורדה כאן), רדיוהד נפלו בין המקשים. אבל אולי זה נועד לקרות. אולי עכשיו, באמת, השיר מגשים את נבואתו והכל בא על מקומו הנכון.

פורסם במקור בעונג שבת, כפוסט סיום לסדרה "ספירת העונג: מההתחלה" | עוד על רדיוהד