לסיום, שיר פתיחה

איך כותבים סוף לסדרת פוסטים שעוסקים כולם רק בהתחלות? הפוך.
כלומר, לא ממש כותבים. לא ממש סוף, בכל מקרה.

כי בעוד כל הפוסטים עסקו בשירי התחלה, הדרך לכל אחד מהם התחילה בסוף, בהליכה זהירה אחורה, יד רודפת יד לאורך חוט אחד מסוים של זיכרון, עד הנקודה המסוימת שבה אלבום אחד מני רבים נקשר בחיים שלנו, בקצה שלו, בשיר הפתיחה. אומרים שאי אפשר לאחוז מקל בשני קצותיו אבל הנה – כל פוסט ב"ספירת העונג: מההתחלה" היה כזה. הוא היה סוף והתחלה באותו הזמן, כל כותב חזר לתחילת הזיכרון והאלבום וכתב עליו הרבה אחרי שסוף האלבום הגיע, הרבה אחרי שההתחלה הפכה מנקודה אקראית בזמן להתחלה של סיפור אהבה מוזיקלי. וכמו שכותבים רבים יודעים, פעמים רבות כשאתה כותב על אלבום או שיר, מנקז ומנסח את התחושות והמחשבות שנולדות וניתזות ממנו, אחרי שהקטע מתפרסם נותרת תחושה עמומה של אובדן זעיר, כאילו לא תוכל באמת להקשיב שוב לשיר הזה או לאלבום הזה באותה התשוקה, עכשיו כשהסערה הפנימית שהוא עורר בך סדורה כל כך יפה על הנייר או הצג. ואם זה לא סוף של יצירה מוזיקלית, אני לא יודע מה כן.

אני עצמי לא כתבתי על אף שיר פתיחה. אני עדיין מצטער על זה ואולי יום אחד זה עדיין יבוא, אבל כמו שרבים ממשתתפי הפרויקט יודעים, כשאוהבים כל כך הרבה מוזיקה זה כמעט בלתי אפשרי לבחור. הבחירה הטבעית והמיידית שלי הייתה "Everything in its right place", מתוך Kid A של רדיוהד. יש מעט מאוד אלבומים שאני יכול להגיד עליהם, עם כל משקלו של הביטוי הזה, שהם "שינו את חיי". Kid A לא שינה את חיי. אין שום אספקט ממשי או רוחני בחיי שקיים או נעלם מאז רק בגלל האלבום ההוא.

אבל הוא כן שינה לעד את הדרך שבה אני שומע ותופס מוזיקה, ואני מניח שהתוצאה המשנית של זה היא כמעט כל מה שאני עושה היום: עונג שבת, ביקורת אלבומים בוויינט, ההתעסקות הכמעט מטרידה בכל כך הרבה מוזיקה בבת אחת, עיסוק שפעמים רבות (כמו השבוע) כמעט מכריע ומשתק אותי. והכל התחיל, בעקיפין מאוד, באלבום אחד.

ואני זוכר בבירור את אותו יום. חיכיתי וחיכיתי שהדיסק יצא. לא היה שום נאפסטר אפילו, ומוכר הדיסקים החביב עליי בקריית שמונה (עיר המחוז שלי באותה התקופה) התקשר אליי בבוקר: "הגיע!". במשך שבועות נדנדתי לו, מסכן חביב, ולאור כמות הדיסקים שהייתי קונה שם מדי שבוע זכיתי במעמד של לקוח מועדף, כזה שמקבל טלפונים במיוחד כשמגיע האלבום החדש של רדיוהד. נסעתי. קניתי. הסתובבתי בקניון הסמוך, עישנתי סיגריה ופתחתי את הניילון (אני זוכר במדויק איפה ישבתי), מגלה במהרה את החוברת הנוספת שהתחבאה תחת מגש הפלסטיק, קורא אותה מקצה עד קצה בלי להבין. המערכת חיכתה בחדר בקיבוץ, פיה פעור, רעבה. הכנסתי את הדיסק וברגע הראשון לא הבנתי מה, לעזאזל, קורה פה. הוכיתי הלם ואלם. במשך שבועיים הדיסק הזה הסתובב בלי סוף במערכת שלי, כשאני מאזין לו ומתהלך מקיר אל קיר במצב דמוי חלום, לא לגמרי מבין מה אני שומע, לא ממש יודע מה אני חושב על זה, רק יודע שהגוף שלי מתחיל להגיב אחרת כשאני שומע את זה.

אחרי שבועיים, פתאום, האסימון נפל בקול מצלצל והעיניים נפקחו מהחלום. האלבום זחל לי בינתיים מתחת לעור והפך לחלק ממני ועכשיו לא הייתה דרך חזרה. ההבנה שזה אלבום מדהים באמת (ושהוא שונה מכל מה שהכרתי ושבשביל לדבר איתו הייתי צריך ללמוד שפה חדשה במשך שבועיים) – כאן בדרך כלל אומרים "נפלה עליי כמו מאה טון", אבל ההבנה הזו העיפה אותי לשמיים. אם עד אז רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה במצעד של Q באנגליה, מאותו רגע רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה שקיימת בעולם, תואר שמעטים מצליחים לערער עליו בצורה רצינית, בעיניי, עד היום (למרות שזה תלוי מאוד באיזה יום בשבוע שואלים אותי).

אבל אז, כלומר עכשיו, לאחרונה, כשחשבתי על זה, קפץ לי לראש שיר אחר, ועוד אחד, ואחר נוסף, ומה עם ההוא? איך אפשר שלא לכתוב על ההוא! מה עם "Speed trials" (אליוט סמית') ומה עם כבודו האבוד של "שתי מדורות" (אביתר בנאי), ואולי הגיע באמת הזמן שאתוודה על אהבתי העזה אל "תבלינים" (דיקלה)? ובסוף, מרוב התעסקות בעריכת קטעים של אנשים אחרים על שירים אחרים (רובם ניתנים עדיין להורדה כאן), רדיוהד נפלו בין המקשים. אבל אולי זה נועד לקרות. אולי עכשיו, באמת, השיר מגשים את נבואתו והכל בא על מקומו הנכון.

פורסם במקור בעונג שבת, כפוסט סיום לסדרה "ספירת העונג: מההתחלה" | עוד על רדיוהד

One Comment

כתיבת תגובה