רעש.

בדרך לירושלים חשבתי על רעש.
מהו רעש? הפרת השקט. או השקט המדומיין, זה שאנחנו תופסים כשקט למרות שהוא מורכב מרעשים. כשמכבים את הטלוויזיה אנחנו חושבים "או, סוף סוף שקט", אבל המזגן עדיין מזמזם. כשיכבה גם המזגן נבין שמה שחשבנו קודם לשקט היה גם הוא היעדר שקט.

האוויר המצטנן הלם בחלונות המכונית הפתוחים, החריש את אוזניי עד שלא שמעתי את המוזיקה שבקעה מהרדיו. נסעתי לערב "מרסקמפוס: רעש", ולא שמעתי כלום. הגעתי למופע מיצירותיו של ג'ון קייג', בלי להכיר בכלל את יצירותיו של ג'ון קייג'. יש לי תחושה שזה היה משמח את קייג', לו ידע שהאוזניים שנכנסות עכשיו בשערי יצירתו הן אמנם אוזניים של מאזין סקרן, אבל מאזין רגיל מן השורה. לא עכבר אוונגרד מנוסה, לא אקדמאי או מוזיקולוג, אלא כזה שעדיין אפשר לנפץ לו את התבניות, לפקוח לו את האוזניים. כזה שיצירתו של קייג' יכולה לעורר בו שינוי.

פקק של שמפניה נורה מבקבוקו בגלריה לפני שהתחיל המופע, והתגובה המיידית של כמה מהנוכחים הייתה למחוא כפיים ולהשמיע קולות שמחה. זה בכלל לא היה הבקבוק שלהם, אבל הרעש היה שלהם. הצליל הייחודי של חליצת פקק מיין מבעבע נקשר בכבלים חזקים לאירועי שמחה, ואף על פי שלא חגגנו דבר, צהלות השמחה נורו לאוויר מיד עם הישמע צליל הפקק. הרעש יצר את הרגש.

מהי מוזיקה? "Music is organized sound", כתב אדגר וארז, ועל פי ההגדרה הזו גם יצירותיו של ג'ון קייג' הן מוזיקה. גם סימפוניה ל-12 מקלטי רדיו המשמיעים צלילים אקראיים, רעש לבן ורחשים, הם מוזיקה – אף על פי שהם לא "מאורגנים" לחלוטין על ידי המלחין אלא רק בצורה חלקית. גם יצירה המנוגנת על קקטוס מוגבר היא מוזיקה. אלו שתי יצירות של קייג' שנוגנו ב"מרסקמפוס: רעש", אבל הן חסרות את המרכיב שמבדיל, אולי, ביניהן לבין מה שרוב המאזינים הלא-מלומדים מחשיבים כמוזיקה, המרכיב שהיה אפילו לפקק השמפניה ה"לא-מאורגן" לפני תחילת המופע: יצירת הרגש המיידי אצל המאזין.

המוזיקה של ג'ון קייג', האוונגרד המוזיקלי שהוא עמד זמן רב בחוד חניתו, ממלאת תפקיד אחר. היא לא פורטת על נימי הרגש המיידיים כפי שלמדנו לצפות ממוזיקה קלאסית, מוזיקת פופ ומוזיקת פולחן. היא לא מעוררת דבר בנפש או בגוף, אלא בעיקר במוח ובראש – היא מעוררת עניין, סקרנות, שאלות. היא כמעט מוזיקה עיונית, אקדמית. היא מאתגרת את המושג "מוזיקה", ונוזלת לעבר "רעש", במובן הפופולרי של "זה מוזיקה זה? זה רעש!" – או לעבר דממה. האם המלחין שכתב יצירה המורכבת מארבע וחצי דקות של דממה, ויצר פרטיטורה המורכבת מהוראות לכיוון מכשירי רדיו, הוא מוזיקאי?

האם שמענו ב"מרסקמפוס: רעש" מוזיקה, דממה או רעש? ישב אדם עם עציץ של קקטוס והפיק ממנו רחשים. האם זו מוזיקה? בוודאי, הרי זהו ערב מוזיקלי והבחור ישב מול מיקרופון תחת זרקור, וכבר כתב אבידן "שיר הוא דבר / שאני קובע שהוא שיר / לאחר שאני כותב אותו / כשיר או כלאשיר / אבל מפרסם אותו כשיר / ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר".

הסתכלתי על הקהל בזמן הנגינה על הקקטוס. כולם ישבו מרותקים ורק אישה אחת בדקה הודעות בטלפון. האם היא השוטה או אנחנו? האם היא מפספסת את הכוח הגדול של המופע הזה, של היצירה הזו, או שאנחנו אלה ההולכים שולל אחרי הדגמה אקדמית, פולמוסית, של הגבול בין מוזיקה לרעש, בין הלחנה ליד המקרה, בין אמנות לניסוי?

כוחו הגדול של האוונגרד המוזיקלי הזה, שקייג' היה מענקיו וש"מרסקמפוס: רעש" היה אחד מהאירועים הנדירים בישראל שמדגימים אותו בכבוד המגיע לו, הוא בכך שהוא גורם לנו לשאול את השאלות האלו. להטיל ספק במקום שבו עובר קו הגבול בין התחומים, ובקיומו של קו הגבול הזה. להבין שרובנו – אנשים כמוני, מאזינים מן השורה שלא מתורגלים בנויז או באוונגרד אלא במוזיקה פופולרית וקלאסית – שומעים את המוזיקה הקטנה שלנו, בטוחים בצדקתה וביחידותה, וחושבים שהכל מלבדה הוא רעש. כוחו הגדול הוא בכך שאנחנו מתחילים לתהות אם אנחנו טועים.

—-

"מרסקמפוס: רעש", ערב מחווה לג'ון קייג', כולל ביצוע של שני קטעים מתוך Imaginary landscapes בניצוח אילן וולקוב.


התפרסם במקור באתר עונת התרבות בירושלים, 6 במאי 2011 | הפרסום המקורי

כתיבת תגובה