וידוי ראשון: אני לגמרי שופט ספר לפי כריכתו.
כן, אני יודע מה אומרים, וסביר להניח שהצדק עם האומרים, אבל כשאני מתהלך במבט מצועף בחנות ספרים אני לא צריך אפילו לפתוח ספר כדי להסתחרר. אני שיכור רק מהפוטנציאל של הידע והדמיון האצור בקופסאות הנייר האלו. ואני קודם כל מחפש עטיפה יפה שתשבה אותי – איור, צבעים, פונט, בד. לכריכות קשות יש יתרון כמעט לא הוגן על הכריכות הרכות והזולות שעוטפות את מרבית הספרים בעברית, ולהוצאות ספרים בחו"ל יש יתרון עצום על ישראליות בכל הנוגע לעיצוב ואיור יצירתי של עטיפות.

וידוי שני: אני עדיין מאמין בקסם.
כל הפוסטמודרניזם הזה לא יעזור לכם. לא הקינדל, לא התפיסה שהכל מותר, הכל שווה בערכו ושום דבר אינו קדוש. מצטער. אתם אולי עובדים על מרבית העולם המערבי, אך לא עליי. אני יודע שיש עדיין קסם, ומי שמתעקש יודע גם לראות אותו. הוא נמצא בעבר ובעתיד. במזכרות מעולמות שנשכחו והתפוררו, ובהבטחות לניסים.

מייקל שייבון כתב בספרו המעולה Maps and legends (שזכה לכריכה עוצרת נשימה של ג'ורדן קריין, שממש ברגע האחרון לא נבחרה לפוסט הזה) משהו מעניין על נוסטלגיה, על המשיכה לקסם שבעבר. בתרגום חופשי שלי:

"אנחנו [הנוסטלגים] לא בהכרח משוכנעים שדברים היו פעם טובים יותר מאשר היום, ולא שאנחנו, הורינו או סבינו היו מאושרים יותר 'בימים ההם'. אנחנו פשוט דומים למי שנתקל בחפצים וטוטמים שמתגלים כהוכחות אקראיות לקיומו של טלון [עולם דמיוני מסיפור של בורחס]. העבר הוא כוכב אחר; על כל אדם להשתאות, כמונו, מול כל זכר ממנו שמופיע בכוכב שלנו".

את הספר שבחרתי מצאתי בחנות לספרים משומשים בסמטה אחורית ומוצלת ברעננה, וקניתי אותו בגלל כריכתו. מדובר בכרך 10 של Colliers New Encyclopedia, אינציקלופדיה אמריקאית בת עשרה כרכים שיצאה לאור לראשונה ב-1921 (ההדפסה שלי היא מ-1929). הכריכה, שמעצבה האלמוני לא קיבל קרדיט בין שמות הפרופסורים הרבים שתרמו לכתיבת הספר, נראית כעשויה עור קשיח. אני חושב שצבעה המקורי היה נחושת, אבל כיום היא בעיקר ירקרקה מהתיישנות. על הכריכה מכל צדדיה מוטבעים פיתוחים ואיורים, עם סמל האינציקלופדיה במרכז החזית.

ברגע שהרמתי את הכרך הזה נשב ממנו קסמו הסמיך של העבר. אהובתי ואני קנינו אותו במטרה להפוך אותו לתיבת-ספר, אבל אחרי שפתחנו אותו גילינו שהקסם ממשיך בפנים עם איורים נהדרים, מפות צבעוניות נפתחות, וערכים מרתקים (כולל "מלחמת העולם". לא ידעו אז שהיא תהיה רק הראשונה), ואין שום סיכוי שנערוך בספר הזה שינויים. קנינו את כרך 1 וכרך 10, היחידים שהיו בחנות, כל אחד מהם בשלושים שקלים בלבד.

אני עדיין שולף את הספר הזה מדי פעם מהמדף. ממשש אותו, פותח באקראי. זה כנראה הספר היחיד בימי חיי שקניתי אך ורק בשביל כריכתו. הוא נראה כמו ספר כישופים מהסרטים, והוא מזכיר לי שוב שלפחות בעיניי, אפילו שאני בחור דיגיטלי במיוחד, שום דבר לא יחליף ספר – דפים מודפסים מלאים במילים, כרוכים באמנות.

—

נכתב בהזמנת יובל סער לבלוג פורטפוליו, לסדרת פוסטים אורחים על עטיפות ספרים אהובות | הפרסום המקורי