פרידה מלו ריד

לו ריד מת השבוע בגיל 71, אבל אתם הרי כבר יודעים את זה.

כמו כל מאזין מוזיקה בן זמננו, חשבתי על ריד לא מעט השבוע, מאז ההודעה על מותו. ראיתי אותו במו עיניי רק פעם אחת, בהופעה של לורי אנדרסון בהיכל התרבות ב-2008. סובבתי את הראש והוא ישב כמה מושבים מאחוריי. פאקינג לו ריד. הוא ישב לו במושב בנינוחות, לא הסתכל סביב, נראה זקן מאוד, והודה בסבלנות לאנשים שונים שניגשו מדי פעם להגיד לו שהם מתים עליו, או לבקש איזו חתימה. בסך הכל הוא לא עשה עניין מזה שהוא שם, או מזה שהוא לו ריד, ולא הרבה אחרי תחילת ההופעה הוא נרדם. מה שהדהים אותי יותר מהעובדה שלו פאקינג ריד יושב שלושה מושבים מאחוריי היא העובדה שהוא התנהג כמו בן אדם, סתם עוד בן אדם שנושם ועייף בסוף היום ותופס בעולם מקום פיזי בגודל של בן אדם, בגודל של מושב אחד. איך זה יכול להיות? לו ריד הוא ענק. הוא נפיל. הוא מונומנטלי. כלומר, כולנו מכירים את לו ריד: השירים, האלבומים, הסמים, הסיפורים, האגדות, הצל האדיר שהוא הטיל על כל כך הרבה רוק ופופ מאז הוולווט אנדרגראונד, הוולווט פאקינג אנגרגראונד! אנדי וורהול, אמנות מודרנית, מוזיקת רוק מודרנית, המיתוס, הסטייל, הקוּל, הגישה, ניו יורק, הקוֹל, שינויי הצורה, ברלין. כל העושר העצום הזה של תרבות ויצירה והשפעה שהקיפו ערים וארצות ועשורים והתרחבו עד שהנוכחות שלהן בתרבות הפופולרית ובאמנות הפכה להיות נוכחת-בכל ושקופה לגמרי – כל העושר הזה נבע מבן אדם אחד, די קטן, שישן שלושה מושבים מאחוריי.

זה מה שהכה בי השבוע כשחשבתי עליו. לו ריד – האל התרבותי הזה, ישות אגדית שבבירור יש לה כוחות על – הוא איש זקן שיכול למות. והוא מת. אם החיים הם מופע אז ריד היה די אאוט אוף איט לאורך רובו, אבל כל מי שישב באולם הגדול של היכל התרבות, בין אם הוא התהפנט מהאמנות והמוזיקה האדירים של אנדרסון או השתעמם ממנה, הרגיש בנוכחות שלו וחיכה. בסוף המופע אנדרסון הזמינה אותו, והוא ליווה אותה בשיר אחד ואז חזר בהדרן ושר לבד את "I'll be your mirror", בקול הזה שלו שתמיד נשמע כאילו הוא התעורר משינה. הצמרמורות התפשטו באולם כמו גלי הדף. כשאנדרסון ומלוויה חזרו להשתחוות וירדו מהבמה, ריד נעצר, הניף ידיים מול הקהל ששילם כסף כדי לראות את אשתו, קצר תשואות אדירות ונעלם. זה היה קצת דושבאגי מצדו בסוף הופעה שאינה שלו, אבל זה היה מוצדק. הוא לו ריד. ללורי אנדרסון מחאנו כפיים על שעתיים מבריקות. ללו ריד מחאנו כפיים על 50 השנים האחרונות של הרוק. תודה, לו. היה שלום.

פורסם במקור בעונג שבת | לפרסום המקורי

כתיבת תגובה