לשמוע אותו זה כמו לבכות

השבוע כתבתי כאן ביקורת על אלבום מחווה לג'וני מיטשל שיצא לא מזמן וכלל אמנים מוכשרים כמו פרינס, אנני לנוקס, סופיאן סטיבנס, ג'יימס טיילור ורבים אחרים. כתבתי ושכתבתי ומחקתי וכתבתי שוב, כמו שעושים לרוב עם ביקורות, אבל כל הזמן דקרה לי בצד הידיעה שאני לא כותב את מה שאני באמת רוצה לכתוב.

בעצם לא רציתי לדבר על חידושים ועל מחוות מוזיקליות של אמנים אחרים, הלב שלי נדד שוב ושוב לאהבה החיה, הכואבת וההולכת וגדלה תמיד שלי לאלבום אחד של ג'וני מיטשל, אלבום שאני מחשיב כאלבום הפולק המושלם ביותר שנוצר אי פעם, Blue.

הייתי רוצה להיוולד ב-1951 ולהיות בדיוק בן 20 כשהאלבום הזה יצא לאוויר העולם ב-1971. הייתי רוצה לחוות אותו בזמן אמת, בגיל המתאים, במצב הנפשי המתאים. הייתי בן 19 כשנתקלתי בו לראשונה באמת. דרך חברה משותפת הכרתי נערה בשם טליה, שיחד עם שתי חברותיה עדי ואלה, ערכה הופעה קטנה ובלתי נשכחת בביתה שבגליל. שלוש תיכוניסטיות עם קולות נפלאים שמבצעות, ביחד ולחוד, שירים של ג'וני מיטשל, ביורק, טורי איימוס ועוד. ערב של נערות שרוצות לשיר כמו נשים.

בכל הנוגע לג'וני מיטשל, הכרתי אז רק את Ladies Of The Canyon, האלבום שקדם ל-Blue. קניתי אותו שנה קודם לכן בחנות תקליטים יד שנייה וחרשתי עליו חזור וחרוש בפטיפון האכול שלי בפינת החדר. "מה?!" הגיבה טליה בתדהמה כשהתוודיתי בפניה שאני מכיר רק אלבום אחד של ג'וני מיטשל, "איך אתה לא מכיר את Blue?!"

קיבלתי עותק צרוב עם הקדשה, שעד היום הוא אחד ממקורות האושר הגדולים ביותר בדיסקייה שלי. הוא שינה את המוזיקה בחיי, ולכן גם את חיי.

שנה לאחר מכן עברתי לגור במקום אחר, רחוק ממני וממי שאני. עבדתי יותר מדי שעות ביום בעבודה ששנאתי במקום ששנאתי, הייתי לבד, מפוחד ומבודד, ונאחזתי בקש מוזיקלי. ניק קייב היה מציל אותי כל לילה בשירי נחמה מהאלבום No More Shall We Part, וג'וני מיטשל הייתה מנסה לעודד לי את הבקרים עם "All I Really Want" העליז. אבל זה עזר כמו פלסטר לקטוע רגל בשדה הקרב. אחרי תשעת החודשים הקשים בחיי עזבתי, ובמשך שנתיים לא הצלחתי לשמוע את האלבום הזה בלי לחזור בראשי לאותו מקום מדכא.

אבל אלבומים שטבועים במחזור הדם שלך, בד-נ-א שלך, סופם לשוב, ודווקא ברגעי משבר אחרים לגמרי (וקטנים הרבה יותר) הוא חזר. כתבתי כאן בעבר על היכולת של מוזיקה עצובה לרפא ועל היכולת של מוזיקת פולק לנחם כמו אוכל של אמא, וכתבתי את זה לא מעט על פי חוויותיי עם ג'וני מיטשל. בכל פעם שאני עצוב, כשרע לי וכואב לי, כשבא לי לזרוק הכל ולהתכרבל בתנוחה עוברית במיטה ולא לצאת עד 2019, אני מכניס למערכת את Blue ושואף עמוק.

לשמוע אותו זה כמו לבכות. הוא עצוב, הוא חשוף לגמרי, עד לרגע בו אני תוהה לעצמי איך ג'וני מיטשל הצליחה להמשיך לחיות אחרי שהשילה מעצמה כל כך הרבה שכבות מגן. מהתווים שלו נשפך עצב סמיך וכבד אבל גם תקוות קטנות, אהבה זהירה, חברות, ובעיקר געגועים. אם לא בכיתם עמוק בתוך הלב במשך האלבום, זה בטח יקרה כשתגיעו ל-"River", ולרגע בו הפסנתר של ג'וני הופך את מנגינת חג המולד – שכאן נשמעת כל כך בודדה – לקינת הציפורים שלא מצליחות לעוף. וכמו אחרי בכי ארוך וחסר מעצורים, גם האלבום הזה מטהר, מנחם ומאושש.

אולי, בעצם, האלבום הזה הוא כמו חיבוק חזק וחם ממישהו אהוב. ברגעים יפים הוא משמח עד אין קץ וגורם ללב לנתר בחזה. ברגעים קשים, זו הנחמה הכי גדולה שאפשר לקבל. ולא חסרים לנו רגעים כאלה, משני הסוגים.

מאז עברו שנים. טליה אליאב הפכה לזמרת בפני עצמה שעומדת לפני הוצאת אלבום בכורה ומופיעה בתל אביב. אלבומי מחווה לג'וני מיטשל פספסו את ההזדמנות להכיר אותה לדור חדש של מאזינים צעירים שיכולים להתרגש ממנה (אבל זה התפקיד שלנו, אחים גדולים וחברים שיכולים להכיר לאחיינים או לחברות של האחות הקטנה את הזמרת הנפלאה הזו).

ואני? ג'וני הגלידה לי את רוב הצלקות מאז. מבחינתי, היא הייתה יכולה לפרוש ב-1972 או לעשות מאז רק אלבומים גרועים (תסריט שלמרבה השמחה לא קרה). עם אלבום מושלם ויפהפה כמו זה, מקומה בגן העדן המוזיקלי מובטח.

וליציבותי הנפשית לא צריך לדאוג – את האושר הנוכחי והמתמשך מצאתי בבחורה שנתנה לי במתנה עותק ויניל של האלבום.

התפרסם במקור ב-Ynet | לפרסום המקורי

4 Comments

  1. עבורי האלבום הזה גילה את הפולק. זה לא קרה מיד, הקול הגבוהה והתנועה המתמדת בשירה שלה, מעלה, מטה, מצד לצד, די אתגרו אותי בהתחלה. אז היו מערכות סטריאו עם מגשים מתחלפים, היא היה שם עם harvest של ניל יאנג ו- deja vu של קרוסבי, סטילס נאש ויאנג. הודות לאופציית ה- shuffle האזנתי לשירים שלה יחד עם כאלה שכבר אהבתי, עד שפתאום שמתי לב שאני רוצה לשמוע רק את blue ברצף. מאז הוא נמצא במקום יציב ברשימת ה"לקחת לאי בודד" שלי.

    הגב

  2. Blue הוא לא אלבום פולק !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    הגב

  3. יצא לי בינתיים לקרוא סה"כ 2 פוסטים בבלוג החדש שלך, ואמנם אני קוראת אדוקה של עונג שבת, אבל "תת" שלך תפס אותי חזק.
    אני מזדהה מאד עם איך שאתה מתאר את ההשפעה של האלבום הזה על חייך. בשנות העשרים המוקדמות של חיי ביליתי הרבה זמן במחשבות על האלבום הזה ומה שהוא עושה לי. מעולם לא ניסיתי לנסח את התחושות האלה במילים, כי אני לא חושבת שהמילים נאמנות מספיק לתחושות, אבל אהבתי הלא מוסברת לדני רובס הפגישה אותי עם טקסט ולחן מדהימים שאיכשהו, למרות שלא אני כתבתי אותן, ישבו בול. מדובר בשיר "blue" של דני רובס, חיפשתי אותו ברשת, והמקום היחיד שמצאתי אותו הוא בקישור הזה: http://tdk60.wordpress.com/2007/04/29/38/ השיר מתחיל בדקה 32:18.

    הגב

כתיבת תגובה