עוד לפני הכניסה לקיבוץ עין השופט

עוד לפני הכניסה לקיבוץ עין השופט, הנחיתה באיזור פותחת את הריאות ואת הלב. הנסיעה לשם מתל אביב לא ארוכה, אפילו לא ב-830 שלי שמתפתל דרך כל רחובות חדרה לפני שהוא נפלט משתעל שוב אל הנוף הירוק, אבל המרחק המנטלי עצום. לאורך הדרך אני מסתכל מהחלון על הלבוש של אנשים בתחנה – תל אביב, הרצליה, נתניה, חדרה – ורואה איך בהדרגה אנשים מפסיקים ללבוש את מה שנכון או מגניב או יבליט אותם בסביבתם, ומתחילים ללבוש את מה שנוח להם. אני יורד בצומת מגידו, שמצידה האחד בית כלא מוקף חומה גבוהה, שמטיל צל על רוב הצומת, ומצדה השני כביש הסרגל, חבוק משני עבריו בשדות עמק-יזרעאליים ככל שהעין משגת. אין אף בניין באופק, אף אזרח ממהר עם טלפון צמוד לגולגולת, אף שלט פרסומת, ואני מדלג את דרכי לתחנת הטרמפים (תחנות האוטובוס באיזור הזה, בכביש הפנימי לקיבוצים, פוגשות אוטובוס אחד ביום, לכן הן תחנות טרמפים). Wilco החדש באוזניים, שיר בלב וצעד מוכר ומשוחרר ברגליים.

בדרך לקיבוץ, עומר דיין מדבר הרבה. אני כבר רגיל לזה, עומר הוא 200 סנטימטרים של דינמו אנושי בלתי ניתן לעצירה – הוא חושב מהר ומדבר מהר, משפריץ רעיונות ופעילויות, משבץ בדיחות פנימיות וציטוטים מסרטים שכבר שכחתי, מדבר על כל החברים והמכרים שלו כאילו אני אמור להכיר אותם (בעולמו האישי הם בהחלט בעלי שם), צוחק וממשיך. עם אותו כוח סוחף הוא הקים את מה שהוא מכנה "משפחת ארמגדון" (הקיבוץ שוכן ליד הר מגידו) – ערב רב של מוזיקאים שהפכו לחברים ולהיפך, שהוא מערבב בערבי ג'אם, הקלטות, הופעות ומה שבא לידו. וידו אכן בכל. הוא נצר למשפחת דיין המפורסמת אבל מתכחש לתאוות הפרסום והמדיה של כמה מנציגיה הנוכחיים. הוא עזב פעילות עניפה ברדיו ובעיתונות (המומחיות שלו היא ספורט) כדי לפתח את המוזיקה והתרבות באיזור שבו הוא גר, ולעשות את מה שהוא אוהב. בגיל 35, הוא לא נראה יום מעל 27. אנחנו נוחתים ישר בחדר האוכל, לארוחת צהריים. לא אכלתי מעולם בעין השופט, אבל הטעם מוכר: אותה דרך מערימת המגשים אל עגלת ההגשה, אותה תאורה של חדר אוכל, אותו רחש מוכר של שיחות קיבוציות. זו הייתה נקודת המוצא שלי במשך עשרים שנה, אבל מאז התפרקנו: אני נתלשתי מהקיבוץ שלי, ושנינו התחלנו לשנות צורה עד ששני חלקי הפאזל כבר לא התאימו ביחד. חדר האוכל בקיבוץ בו גדלתי כבר לא פעיל. זו הליבה ההומה של הקיבוץ, זו שהופכת את מאות האנשים השונים לקהילה, המקום בו נפגשים ומברכים ופוזלים בעין צרה ומתבטלים ומפטפטים ומגבשים רעיונות וסוגרים עסקאות – קיבוץ לא יכול לחיות בלי הלב שלו. הוא הופך לישוב יבש ומת, השבילים שמובילים דם אל הלב וממנו מתרוקנים מאנשים, וכל אחד מסתגר בגפו.

עין השופט עדיין חי במלוא המרץ. המנות אמנם מתומחרות, אבל לא באמת – ארוחת צהריים גדולה, עסיסית וטעימה מאוד (פילה אמנון נהדר ברוטב, אורז, סלטים, תה קר, כוס תה חם לדרך, קישואים מבושלים ותוספות) תעלה 12 שקל, מחיר של חצי מנה ראשונה בתל אביב. האווירה השיתופית, הקהילתית, עדיין נשמרה. אנחנו יושבים במרפסת הרחבה וצופים אל "העץ של הקיבוץ" – עץ ענקי במרכזו של הדשא הגדול. זה יום חמים בינואר אבל המרפסת מוצלת. התה הקר מרגיע אותי מההליכה, והתה החם מציל אותי מתחילתה של הצטננות.

חייתי רוב חיי בקיבוץ. כשהיה מגיע אאוטסיידר עם אחד החבר'ה, בני אותו הגיל היו מתייחסים אליו בחיוך זהיר, וכל השאר בחשדנות, בטח בביקור הראשון. כאן כולם מקבלים את פניי כאילו הם חיכו לי. עומר מציג אותי והם לוחצים יד, מחייכים, שואלים כמה זמן אני נשאר (יומיים), מה תפקידי כאן (הגעתי לעזור בניהול כנס תרבות, אבל זה רק תירוץ), אם אני מגיע לפאב בערב (ברור), אם יהיה לי זמן לשמוע איזה רעיון שלהם בארוחת הערב.

שבעים ומרוצים אנחנו יורדים במדרגות למקלט חדר האוכל. ביטחונית, עין השופט נמצא במקום עם פוטנציאל לסכנה – שני מטר מוואדי ערה, ציר מרכזי המיושב כמעט בלעדית באזרחים ערבים, שב-2000 כבר תססו לכדי התפרעויות. "בלי הבקר שלנו שרועה כאן ביער, הם היו מגיעים עד לקיבוץ", מספר עומר בגאווה. המקלט, עם זאת, כבר מזמן לא משמש להגנה, והוסב לאולפן הקלטות נאה, בינוני בגודלו, עטוי עץ ושלושה מחשבים. אחד מהם, מקינטוש גדול ומרשים, משמש כרגע את אביב, בחור בן ארבעים בערך, שלוחץ גם הוא את ידי בחיוך כאילו חיכה שכבר אגיע, ומציע לי עוגיות. סביב אביב מתרוצצים שני בחורים מבוגרים ממנו, שיער מלבין וברק בעיניים, ויורים הצעות ורעיונות: שים יותר דיליי על זה, אולי ננסה את זה שוב עם הקלידים והאפקט ההוא, עצות פרוטולז נזרקות לחלל האוויר. אלה ז'אן פול זימבריס, מוזיקאי שידוע בעיקר בזכות עבודת התופים וכלי ההקשה שלו אצל אמנים כמו "טנגו" ו"החברים של נטאשה" (הוא אחראי גם להפקת אלבום הסולו הראשון והיפהפה של ארקדי דוכין), וניגן עם כל הגדולים, ביניהם חוה אלברשטיין, אלון אולארצ'יק, יהודה פוליקר ושלום חנוך ב"חתונה לבנה". הבחור השני הוא זיו הרפז, שליווה עם הבס שלו גם הוא את שלום חנוך, וניגן בין היתר עם אתי אנקרי, ריטה, ואפילו "מנגו". שניהם הוזמנו למקלט ההקלטות לשבוע שלם, לפרויקט ספונטני של הקלטות. ועדת התרבות של עין השופט החליטה להשקיע באירוח אמנים, ומדי פעם מוזמן אמן לשבוע בקיבוץ. הוא מקבל לינה ואוכל (חדר האוכל מצוין), ואת המתקנים שהקיבוץ יכול להעמיד לרשותו. אמן פלסטי יקבל חדר עבודה וחומרים, סופר יקבל, אני מניח, הרבה מאוד שקט, ומוזיקאים מקבלים הופעות בפאב ה"ברנדייס" (השופט שעל שמו קרוי עין השופט) וזמן כמעט בלתי מוגבל באולפן. בלי הבלי העיר, כבלי העבודה ושאר התחייבויות יומיומיות, מדובר בחלום שמתגשם עבור אמנים.

הרפז וזימבריס מקליטים שיר שכתב עומר עצמו. הוא כבר כותב מזה לא מעט שנים, והוציא ספר שירה או שניים (ההשקה של הראשון הייתה ב"צוותא"). אני מעקם קצת את האף נוכח שטיחי המקלדות המיושנים שעולים מן הרמקולים, אבל מדובר בעניין של טעם – מה שגרוע בשבילי הוא אוצר בשבילם, ואף כי לי כבר אין כוח לג'אז-רוק מתקדם שכזה, ההתלהבות באולפן רבה. עומר משכתב את המילים בזמן שז'אן פול מקליט קטע קלידים חדש וזיו מתאמן על ליין בס שיחזיק את הכל. חסרה שירה בבית השני, וטלפון אחד מביא למקלט בחור ענקי וקרח בבגדי עבודה כחולים, עם תליון מתכת קטן בצורת גליל, שאפשר לסובב על צירו, וחיוך עצום. זה גלגל תפילה בודהיסטי, והבחור הוא מיכה שטראוס ("מייק", בפי עומר. לכל קיבוצניק יש כינוי), ענק עדין, שעוד מחביא בתוכו פלאים ואוצרות. הוא שונא לשיר על במה, אבל אוהב להקליט, והוא חושב שהוזמן לאולפן כדי להקליט רק "Guide", ערוץ שירה זמני שישמש את הנגנים כתוואי בסיסי להקלטות. איזה שטויות. ברגע שמיכה פותח את הפה ברור לכולם חוץ ממנו שזה לא גייד ולא נעליים. יש לו קול אדיר, מלא נשמה, וחצי בצחוק הוא עולה איתו ונותן סלסולי מוטאון משגעים. עומר מדווח לי שמיכה ידוע דווקא בקול הגראנג' האדיר שלו, ושהוא-הוא ליין סטיילי הישראלי. שיגיד עומר מה שיגיד, אני שבוי בקולו האדיר של מיכה, ומאוהב בו מהרגע הראשון. בסוף השיר הוא פורץ בצחוק משוחרר וארוך, שמהדהד נפלא עם אפקט הריוורב שאביב סידר לו. אין ציניות באיש הזה, וזה משכר.

למחרת אחר הצהריים אני עומד חצי שעה בשדה חיטה שמגיעה עד הברכיים עם מתן נויפלד, חבר יקר ואחד משני מארגני פסטיבל "אינדינגב", ואנחנו בוהים מהופנטים בשקיעה שמשפריצה צבעים על כל השמיים. אין כבלי חשמל, בניינים או מטוסים בדרך. רק שדה ירוק בהיר, ברושים ירוקים כהים, שמיים כחולים ומיליון גווני האש הוורודים והכתומים של השקיעה. "לפחות תחזיקו ידיים!" עומר צועק מקצה השדה, ושולף את מצלמת הסלולרי כדי לצלם אותנו. אנחנו שיכורים מטבע.

אחר כך אנחנו הולכים לאוהל של מיכה. לו ולזוגתו איילת, שכל הקיבוץ מלבד מיכה קורא לה "גורה", יש דירה רגילה בקיבוץ אבל היא סמלית בלבד. מיכה בנה במו ידיו אוהל גדול בקצה הקיבוץ, ושם הם גרים. גג, קירות, שטיחים, תנור עצים נפלא שמלהיט את כל המקום, מיטה, ספה וספרים. קיום כמעט נזירי אבל לא חסר להם דבר. יש להם חשמל ומים, ואת כל מה שהקיבוץ יכול להציע: שירותי כביסה, אוכל, רכב, קהילה. חבלי האוהל מקושטים בפסוקים בודהיסטיים, ועל הצוואר של גורה מונח אותו תליון מסתובב. "כשאתה מסובב אותו, התפילה מופצת לעולם", מספר לי מיכה. אני נוטה לפקפק ולחשוד בטיפוסים "רוחניים", אבל מיכה נראה מאוזן לגמרי. מואר, אבל לא מורעל. הוא לא מנסה לשכנע אף אחד באמונותיו, ובכלל לא מזכיר אותן במשך כל הביקור, רק כתשובות לשאלות סקרניות שלי. הוא מארח נהדר. אנחנו יוצאים לגינה הקטנה לצוד לימונית ולואיזה לתה, שהוא מכין בקומקום ברזל יצוק שמונח על תנור העצים. עומר שולף את הגיטרה של מיכה, המכונה "קורנליוס", גיטרה אקוסטית שנושאת בגאווה צנועה את חתימתו של כריס קורנל מ"סאונדגארדן", ומתן מנגן בה קטעים מ-"Into the wild" של אדי ודר. הכל מתחבר: ודר וקורנל, הסרט "Into the wild" עם תחושת השקט בקצה העולם שבאוהל בקצה הקיבוץ. האווירה נינוחה כל כך, שאני לא מאמין שזה הביקור הראשון שלי פה. חם, התה מתוק והחברה נעימה, השיחה מתגלגלת וגם הצחוק, ומיכה ואיילת משרים סביבם תחושה שאין מה להתבייש או לחשוש. תרגישו באמת בבית. בינתיים, מתן יוצא החוצה לדבר בטלפון, וכשהוא חוזר הוא מספר שהזמר אבי עדאקי יבוא בערב לפאב. הוא ייסע כל הדרך מתל אביב, אני שואל, כדי להופיע פה 20 דקות בחינם? כן. מסתבר שיש אנשים כאלה. במהלך סוף השבוע מישהו מספר לי שעין השופט יושבת על איזו נקודה אנרגטית מטורפת, שגורמת לכולם להרגיש בבית. אני מפקפק בעניין האנרגטי אבל לא יכול להתכחש לכוח המשיכה של המקום. בסוף סוף השבוע שלנו כאן תגיע אהובתי אביטל לבלות איתנו בפאב ותישאר לישון לילה אחד, שאחריו נעזוב ונמשיך לטייל. ביציאה מהקיבוץ היא תגיד לי "אם אתה רוצה לעבור לגור כאן, אז אפשר". אני אפילו לא העליתי את האפשרות, אבל כוח המשיכה האדיר הזה השפיע גם עליה, תוך לילה אחד ובוקר אחד.

בערב מתאספים בפאב ערב רב של אנשים ומוזיקאים, ובמהלך הערב הזה כולם יכירו ויתיידדו, או יגלו שהם כבר מכירים מקודם. האירוע המרכזי הוא השקת האלבום של הרכב הבלוז Pure Imbalance של גלעד יעקובזון, שהיה בעברו בימ"מ או מאבטח אישים או גם וגם. הוא מדבר אנגלית חלקה ושוטפת, ומסתבר שאחד ממוזמניו הוא חבר קונגרס אמריקאי ששותה בירה להנאתו ומהנהן בראשו עם הקצב. לפניו מופיע אורון יהלום, עוד חבר ב"משפחת ארמגדון" שהאלבום שלו "עובדי אדמה" נותן בראש. על הבמה הוא פחות שכנע אותי, אבל נתן קאבר טוב לג'ון מאייר. ביניהם עולה אבי עדאקי, האורח לרגע. הוא בחור רזה ותזזיתי, וברגע שהוא עולה על הבמה ותופס את הגיטרה האקוסטית של גלעד יעקובזון, כל העיניים ננעצות בו. על הבמה ומחוץ לה הוא ניחן בכריזמה מפתיעה. תמיד יש לו מה להגיד וזה תמיד שנון, עוקץ ובמקום, והוא משתמש בכל הגוף והפרצוף כדי להעביר את השירים ואת הפאנצ'ים המדויקים שלו. השירים שלו מצחיקים ברגע הראשון, ומרתקים בשני. תוך שני שירים הקהל לגמרי שלו. אני עומד בכניסה, מעביר את העיניים שלי מעדאקי שמתפוצץ מכישרון על הבמה למיכה, שמתפוצץ מצחוק בקהל, מטה את ראשו אחורה וצוחק, צוחק, צוחק.

אני מניח שיש אנשים בעין השופט שעבורם מיכה הוא המוזר ההוא, שגר באוהל בקצה הקיבוץ. לא נראה שזה מטריד אותו. בדרך מהאוהל שלו לארוחת הערב בחדר האוכל אני עוצר איתו ליד עץ אשכוליות וקוטף כמה מפרחיו, שמדיפים את הריח האהוב עליי. מיכה אומר שלום לכל מי שעובר, ומספר לי שליד הקיבוץ ישנה גבעה בשם "גבעה 400" (שנמצאת בגובה 400 מטר מעל פני הים). בכל שנה יש אולי שבעה ימים מיוחדים ונדירים, בהם אפשר לראות מפסגת הגבעה את ירדן במזרח, את החרמון בצפון, את הים התיכון במערב ואת תל אביב בדרום. היה יום כזה בדיוק לפני שבאתי, הוא מספר, והם עלו לגבעה לצפות. אני תוהה לעצמי מה אני עושה ברמת גן ביום מיוחד כזה, ומגיע למסקנה שאני בכלל לא יודע שיש ראות טובה באותו יום. הם אולי רואים מרחוק את תל אביב, זעירה ורחוקה כמו מקומה בחיים התרבותיים האוטרקיים שלהם, אבל תל אביב בכלל לא רואה אותם.

2009.

2 Comments

  1. מ ק ס י ם

    הגב

  2. אלון גלעדי 8 ביולי 2012 בשעה 5:50

    הי גיא
    קוראים לי אלון, אני גר בעין השופט 🙂
    רציתי להודות לך על הדברים שכתבת. אחת החששות הגדולות, לפחות שלי… היא הרתיעה של אנשים שלא מהקיבוץ. יש חבר'ה שזה לא בשבילם, ויחד עם הרתיעה הנוספת של הקיבוצניקים מאורחים – זה באופן מצער הרבה פעמים לא הולך ביחד…
    אבל המבוכה הזו שם רק אם שמים אותה שם. ובכתיבה הנהדרת שלך הצלחת להעביר בדיוק את מה שאני לפחות משתוקק להרגיש בכל ביקור של אדם חדש – רוגע. להכיר, לנסות את זה, לטעום משהו חדש.
    זה נכון אגב, גם לחברי קיבוץ בקשר לתל אביב, כמובן 🙂
    האתר שלך גדול, מאז שידידה שלי העבירה לי את הכתובת אני תמיד נהנה להסתכל בו. אני מקווה שתגיע לכאן שוב (אני עכשיו רואה שמאז הכתיבה עברו כבר שלוש שנים, אבל עדיין)
    ואם יורשה לי לבקש בקשה – אם יזדמן לך לקפוץ לארמגדון, יהיה לי לכבוד לנגן איתך.
    אלון

    הגב

כתיבת תגובה